תופעת ההתנשאות הגזענית כלפי כל מי שאינו שותף לדרכו הפוליטית או שאינו חלק מעולמו הרוחני, הפכה מזמן לחלק מן הדנ"א של השמאל הישראלי לגווניו השונים. ההתנשאות הזו המהולה בבוז מופגן לא החלה במה שמכונה עתה "נאום הקומץ" של הנאור הידוע
יאיר גרבוז, שנישא במוצ"ש, ואפילו לא ב"נאום הצ'חצ'חים" של
דודו טופז מ-1981.
לכן מותר להתפלא שיש עדיין מי שמתרגשים וזועמים על דבריו של גרבוז, כאילו שיש בהם חידוש כלשהו, ולא רק עוד חוליה בשרשרת ארוכה של התבטאויות שמקורן באותו מקור דלוח.
לא פלא אפוא, ואפילו יש בכך משום שעשוע מאלף, שהעיתון שטיפח ורומם במסירות שכזו את המופע שהתרחש במוצ"ש בכיכר רבין, גילה
ידיעות אחרונות רק באיחור את פוטנציאל הנזק ש"נאום הקומץ" הזה עלול להסב לגורם הפוליטי שאותו הוא משרת ללא שום רסן - "
המחנה הציוני".
אפילו כתבת פוליטית ותיקה ואוהדת ותיקה לא פחות של תנועת העבודה כמו
נחמה דואק, כל כך התמוגגה מן האווירה המחשמלת ששררה לדידה בעצרת, עד שניפקה כיסוי נוטף שמן זית בכמויות מסחריות. כל הסופרלטיבים היו שם, אבל אפילו לא מילה אחת(!) על דבריו המחליאים של גרבוז. רק באיחור של 24 שעות, נזכר "ידיעות" לדווח על "גינוי מקיר לקיר" לדברים (הוא לא פירט באלו "קירות" בדיוק מדובר).
"אין כאן צ'חצ'חים" כצפוי, מיהרו זריזי מקלדת להשוות את נאומו של גרבוז למה שכונה (ולא במקרה) בתקשורת הישראלית "פליטת הפה" של דודו טופז. תזכורת קלה לרפי הזיכרון. בעצרת בחירות של המערך (אחד מגלגוליו הקודמים של "המחנה הציוני), שנערכה ב-26 ביוני 1981, בדיוק באותה כיכר (שאז נקראה מלכי ישראל), נשא דברים האמן דודו טופז, כראש מטה האמנים תומכי המערך.
וזה מה שאמר טופז: "תענוג לראות שאין כאן צ'חצ'חים... הם שם במצודת-זאב. הם בקושי שין-גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות".
ההתבטאות הזו כנגד ה"צ'חצ'חים של
הליכוד" לא הייתה פליטת פה. היא ביטאה הלך מחשבה אותנטי, אמיתי, כזה ששותפים לו עוד רבים בשמאל. עובדה, על פליטת פה מגיב בדרך כלל קהל בגיחוך, במבוכה או בצחוק. אבל כאשר השמיע טופז את הדברים, הגיבו רבבות תומכי המערך בתשואות אדירות! זו איננה תגובה לפליטת פה. זוהי תגובה טבעית של הסכמה.
למחרת, באותה כיכר, תקף מנהיג הליכוד
מנחם בגין בחריפות את "נאום הצ'חצ'חים" של טופז, אחרי שהודה כי עד אותו יום כלל לא ידע מה פירוש המילה הזו. מאז, מי שקורא את אינספור האיזכורים לפרשה בתקשורת שלנו, שם לב, שרוב הכותבים כועסים על טופז לא על תוכן דבריו, אלא על כך שבגללו ניצח בגין בבחירות.
אבל צריך להיות הוגנים. טופז לא הגיע לכיכר מלכי ישראל מהמאדים. הוא רק השמיע בצורה בוטה את מה שרבים בשמאל חשו אז, וחשים גם כיום. הנה, חלפו רק 15 שנה, והזמרת
אחינועם ניני הגיבה על נצחונו של נתניהו על פרס בבחירות 1996 כך: "זהו נצחון החלק הרקוב בעם".
חלפו עוד שלוש שנים, ואמן אחר, ושוב הייתה זו אמנית, השחקנית
תיקי דיין, דיברה באותה רוח. בכנס אמנים תומכי
אהוד ברק (כן, פעם היו אמנים שתמכו בברק, בטרם הפך לשנוא נפשו של השמאל) שנערך בשפיים, תקפה תיקי דיין את תומכי נתניהו וכינתה אותם "אספסוף מהשוק".
ברק שנכח באירוע לא הגיב אלא רק כאשר התברר לו שההתבטאות עלולה לגרום לו נזק אלקטוראלי. מי שהגיב והעניק גיבוי מלא לתיקי דיין היה - איך לא - הביטאון הפלשתיני בשפה העברית
הארץ, שבמאמר מערכת תקף כמובן את... נתניהו...
ניסיון חסר ערך לכן, הניסיון הפתטי של יאיר גרבוז לגמד את דבריו בגנות "קומץ מנשקי המזוזות" וכיו"ב, הוא חסר כל ערך. זהו בסך-הכל ניסיון נואש למזער נזקים אלקטוראליים. גם במקרה של גרבוז לא נשמעו בקהל הגדול שום קריאות מחאה או בוז, בתגובה לדברים שאמר. ובל נשכח, מדובר במיטב בנינו הנאורים! לרוב הגדול של השפויים ובני התרבות, אלה שמעולם לא נישקו מזוזות, ומתוך 10 קבין של חוכמה מדינית שירדו לעולם הם נטלו 9 קבין, לפחות.
הסיפור המקומם הזה שכל מיני כבאים ולולייני מילים מנסים לחפות עליו בעזרת סילופים היסטוריים וטיוחים פתלתלים, החל מזמן.
בספרו "הדרך אל הפנתיאון", שהוקדש להדרת ארגוני אצ"ל ולח"י ממפעל הנצחת הלחימה להקמת המדינה, סיפר פרופ' אודי לבל, אפיזודה מאלפת. בשעה שלוחמי אצ"ל יצאו למבצע שחרור יפו, עוד כשהבריטים היו בארץ, נעצרה ליד מחסום של האצ"ל מכונית ובה ישב דוד בן-גוריון.
לוחמי האצ"ל ניצבו ומחאו כף! עבור כל מי שידע מה עוצמת השנאה שרחש בן-גוריון לאצ"ל, זו הייתה סצנה סופר-סוריאליסטית. אבל בן-גוריון לא התרשם. במכתב לפולה רעייתו, בו סיפר על האירוע, הוא ציין כי "אנשי האצ"ל נראו לי כמו אנשי העולם התחתון"... (אגב, לא פחות מ-38 לוחמי ומפקדי אצ"ל נהרגו במבצע, רובם מאש השריון הבריטי), שהסיר כמעט כליל את האיום היפואי על העיר תל אביב.
נקודת השבר המשמעותית נרשמה כמובן במהפך של 1977. בפעם הראשונה בבחירות דמוקרטיות, הודח מהשלטון השמאל ששלט בארץ מאז קום המדינה, ועלה לשלטון יריבו ההיסטורי. מהפך היסטורי כזה לא יכול היה לעבור בלא תגובות היסטריות מצד מחנה השמאל.
בליל המהפך נשאל ברשת ב' אחד מיצרני השנאה הבכירים שלו, יצחק בן-אהרון, לתגובתו על תוצאות הבחירות. מאז עושים חסידיו השוטים מאמצים בלתי פוסקים "לשפץ" את תגובתו הבלתי נשכחת: "אם זה מה שהחליט העם - אמר המנהיג הרהוט, שאותו אי-אפשר להאשים ב"פליטת פה" - "אז אני בז לעם". בהזדמנות אחרת הוסיף בדיוק באותה רוח: "אם זה רצון העם אז צריך להחליף את העם"!
סיסמאות הקרב הללו של בן-אהרון, ממשיכות להתנפנף מעל ראשי מחנה השמאל עד היום. הסופר יורם קניוק גם נתן להן צידוק אידיאולוגי, כשקונן: "גנבו לנו את המדינה"! מאז חוזרת ונשנית הקינה הזו מפי פובליציסטים ו"סתם" תומכי שמאל, בוואריאציות שונות.
נובחים כשנוח להם שנים אחרי אותו "נאום הצ'חצ'חים" המפורסם של דודו טופז - הזוכה עתה לאיזכור נוסף - חשף העיתונאי אמנון ברזילי ב"העין השביעית" (30 ביוני 1999) גילוי מעניין בקשר לאותו נאום. ברזילי, כתב פוליטי בכיר של הארץ, היה העיתונאי היחיד שסיקר אז את עצרת המערך.
הוא סיפר כי כאשר עמדו בהמשך אותו ערב ראשי המערך על חומרת הדברים, הם החלו להפעיל עליו לחץ כבד שלא יפרסמם. בין המשכנעים היו שני דוברי המערך דאז,
יוסי ביילין ו
גדעון לוי. ברזילי סירב והארץ היה העיתון היחיד שפירסם את התבטאותו מעוררת הסערה של טופז.
אז, ניסו כאמור הנפגעים האפשריים למנוע את הפרסום. מאז עברה התקשורת הישראלית כברת דרך ארוכה - אחורה. איש לא היה צריך לשכנע את ידיעות אחרונות שלא לדווח לקוראיו מה אמר יאיר גרבוז. העיתון - שהעניק לעצרת במוצאי שבת את הפרסום הכי נרחב והכי מפרגן האפשרי - פשוט התנדב להתעלם מהדברים, ו"גילה" אותם רק אחרי יום...
בדיוק כפי שקרה שכאשר פירסם השבועון הבריטי: "אובזרבר" ב-2 ביוני 1996 אחרי נצחון נתניהו בבחירות, כי ביום הבחירות פנה
שמעון פרס למנהיג אש"ף ערפאת, וביקש ממנו לקרוא ברדיו לערביי ישראל לצאת לקלפי ולהצביע עבורו! אבל הגילוי המדהים הזה של ה"אובזרבר" נקבר בדממה תקשורתית של להקת מעריצי שימון (רק הח"מ פירסם את הידיעה במעריב ב-9 בינואר 1997).
כפי שכבר נוכחנו לדעת, כלבי השמירה המיתולוגיים של הדמוקרטיה בישראל, נובחים, אבל רק כאשר זה נוח להם פוליטית.
