חזון בלהות

כאמור, מדובר בתחושות. סיכוייו של נתניהו לכונן את הממשלה הבאה, אינם יצוקים בבטון. אבל קיימת עדיין אפשרות, אם בוחרי הימין המסורתיים ינהרו הביתה ברגע האחרון, שיצליח למרות הכל להשיג רוב של 63-61 ח"כים, שיאלצו את הנשיא להטיל עליו את הרכבת הממשלה הבאה.

במקרה זה, עלול נתניהו לחולל את מהפך 2015: ממשלת אחדות רחבה, עם מפלגת המחנה הציוני (שתרוץ לזרועותיו מחמת הנוהג במפלגה זו, לערוף ראשו של כל מנהיג שמוצא עצמו אחרי הבחירות באופוזיציה), ובשל תפיסתו הבסיסית של נתניהו מאז נאום בר-אילן, תפיסה שגם המחנה הציוני קונה אותה: שתי מדינות לשני עמים. על העגלה יקפצו כמובן שלוש החרדיות (יהדות התורה, ש"ס ו'יחד'), וגם כחלון וליברמן; בחוץ יישארו שני הקצוות, מרצ והבית היהודי, וגם יאיר לפיד.

יהיו לנתניהו מספר סיבות טובות לנהוג כך בממשלת האחדות, נטולת שותפיו הטבעיים והכמעט טבעיים – בנט ולפיד. ובראש ובראשונה: הרצון ללמד לקח את מייסדי 'ברית האחים', בנט ולפיד, שכפו עצמם עליו בבחירות 2013, בניגוד מוחלט לרצונו לראות את בנט מחוץ לקואליציה שלו. נתניהו נאלץ לבלוע את הגלולה המרה הזו, אבל ציפה להזדמנות להעניש את שני 'האחים'. העובדה כי המחנ"צ ישמח לשתף פעולה עם מאמצי נתניהו לראות את בנט "הימני הקיצוני" בחוץ, ולצידו יאיר לפיד שמזנב בהם ומתחרה בהם על אותו אלקטורט, תועיל לשני השותפים הבכירים בממשלת האחדות לגרש לאופוזיציה את השניים, כל אחת, כאמור, מטעמיה שלה. החלפת בנט בבוז'י בממשלת האחדות בראשות נתניהו תהיה מבחינת נתניהו סיבה נוספת למסיבה: סוף-סוף יש סיכוי שיזכה ללגיטימציה בינלאומית על 'התמתנותו'.

אם נכונה הערכה זו, ששותפים לה גם בכירים בליכוד, כי אז חייב המצביע לדעת, שכל קול שהוא מעניק לנתניהו, ייחלק לשניים: חצי לו, חצי לבוז'י. והתוצאה, במקרה של ממשלת אחדות, כאמור – בנט ולפיד בחוץ.

כך שהמצביע הדתי לאומי שאולי שקל להצביע נתניהו רק על-מנת לחזק אותו, יצטרך לשקול שנית החלטתו, לא רק כדי לכפות שוב את בנט על נתניהו, אלא גם על-מנת שלא יירדו לטמיון הישגי הציונות הדתית בתחומי דת ומדינה, חברה, כלכלה ורווחה. בנט בחוץ פירושו, בין היתר, הפקרת כל שירותי הדת לידי החרדים, על כל המשתמע מכך בנושא מינויי רבנים ודיינים 'שחורים', התעמרות בנשים, ניהול ענייני הדת במדינה בשיטת 'לחומרא' וכל השאר.

יתרה מזו: מי ששוקל להצביע ליכוד רק כדי לחזק את נתניהו ואת סיכוייו (שעלולים כאמור לפעול כבומרנג נגד הציונות הדתית במקרה של ממשלת אחדות), חייב לזכור שבסרט הליכודי הזה כבר היינו ואכלנו בשפע צפרדעים גדולות בשפע בשנתיים האחרונות: נאום בר-אילן; הקפאה מתמשכת שאירגן נתניהו בהתנדבות מלאה בתחומי הבנייה וההתפתחות ביו"ש ובירושלים; רדיפת ההתיישבות והמתיישבים, על-ידי מערכת משפט חד-צדדית ועל-ידי מינהל אזרחי עוין, פרו פלשתיני, שנתון למרותו של שר ביטחון ליכודניקי, אשר חושש להטיל עליו מרותו; בלימת חקיקה לאומית חיונית: למשל, חוק העמותות למניעת הזרמת מימון זר לפעילות האנטי ציונית של השמאל וחוק ההסדרה שבהיעדרו יהרסו אלפי בתי מגורים ביו"ש, ועוד; הפקרת הר-הבית לידי הוואקף והמלך-אביון הירדני, והתנכלות מתמשכת ופוגענית כלפי העולים להר (בניגוד לפסיקת בג"ץ המצדדת בהענקת זכויות שוות ליהודים בהר-הבית, ובניגוד לחוקי המדינה המבטיחים חופש דת לכל תושבי המדינה – כולל, צריך להזכיר, גם ליהודים שביניהם); הימנעות שיטתית מאכיפת החוק על ערביי ישראל, החוגגים בתחומי הבנייה הלא חוקית ובעולם הפשע; ועוד ועוד ועוד.

בל נשכח שבאותה עסקת חבילה 'לחיזוק הליכוד', מקבלים חינם את יעלון ההססן, ששלושה שבועות חמק מלהורות על חיסול מנהרות התופת בעזה; את אבי דיכטר השמאלן, שתמך בהינתקות, בטענה המגוחכת שהמהלך יעניק יתרון דמוגרפי לישראל, וגם העריך ברוב תבונתו הביטחוניסטית שלא ישתנה לרעה המצב הביטחוני סביב עזה; ואת בני בגין הזגזגן, שתחת מסווה של איש המחנה הלאומי חתר בעקביות תחת עקרונותיו. למשל פעילותו בכנסת ובממשלה למען חלוקת שטחי נדל"ן דמיוניים לבדווים בנגב, התנגדותו התקיפה לחקיקה האוסרת הזרמת כספים אנטישמיים מחו"ל לארגוני השמאל, סירובו לסייע בהחלת חנינה על נערים אוהבי עמם שנעצרו בימי ההינתקות, התנגדותו להלבנת מאחזים בלתי חוקיים, טירפודו את מהלכי החקיקה להכרזת העברית ללשונה הרשמית היחידה של המדינה, ועוד. מה להם ולמחנה הלאומי?

איש הציונות הדתית התוהה כיצד להשתמש נכון בקולו, חייב להבין מה שלא תמיד זוכרים: שהצבעה לבית היהודי משפיעה אפילו בנושאים הנחשבים שוליים. למשל, היכולת לשלוח דיינים סרוגים לכס הדיינות בבתי הדין: לפני מספר חודשים טירפדו החרדים, בסוג של גסות רוח ויהירות חרדית טיפוסית, מינוי דיינים מן הציונות הדתית, בטענה החצופה שהמועמדים הסרוגים אינם ראויים לדיינות. רק החרדים ראויים. זה היה הכיוון שאליו הוליכו יהדות התורה וש"ס בוועדה למינוי דיינים, ורק בנסי נסים סוכלה המזימה הנואלת הזו, כשראש הממשלה זימן אליו בבהילות את שרת המשפטים, שעמדה לשבת בראשות אותה ועדת מינוי, לדיון בהול – והוועדה התפזרה ללא החלטות.

ועוד משהו בלתי נתפס בעניין הציונות הדתית: יום העצמאות ויום ירושלים הם כידוע בבת עינה של הציונות הדתית, המגדירה את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו. אך הרב מאיר מזוז, נשיא 'יחד', המקוששת קולות מן הציונות הדתית, פסק הפוך בסידורו 'איש מצליח' (ע"ש אביו הרב מצליח מזוז): אין מקום לתפילת הלל ביום העצמאות וביום ירושלים, ויש לומר בהם תחנון, כביום חולין: "הבא לבית כנסת אשר בו נוהגים לא לומר תחנון בימים אלה [יום העצמאות ויום ירושלים], יאמר [תחנון] בצִנעה... והבא לבית כנסת שבו אומרים הלל בברכה [ביום העצמאות וביום ירושלים], לא יענה אמן [על ברכת ההלל]". בסידורו לא מופיעה התפילה לשלום מדינת ישראל (שהיא פק"ל מבחינת המצביע הציוני-דתי).

המצביע הציוני-דתי המבולבל עלול גם לשקול להעניק את קולו למפלגה החרדית 'יחד', שבמסגרת נשף מסכות פורימי מתהדרת בכיפות סרוגות ספורות, אך מרבית מועמדיה לכנסת חובשי מגבעות חרדיות שחורות. אפשר להבין את דאגתו של המצביע הנבוך מן האפשרות ש'יחד' לא תעבור את אחוז החסימה, וכך יילכו לאיבוד כמעט ארבעה מנדטים של הימין (כמעט 150,000 קולות ימניים).

אולם זוהי חרדת שווא. נכון להיום, הסקרים מבטיחים ל'יחד' שתעבור את אחוז החסימה, עם ארבעה מנדטים יצוקים בבטון, ולבית היהודי 12 מנדטים. הבוחר המתלבט יצטרך אם כן להכריע את מי הוא רוצה באמת שייצג אותו בכנסת ה-20: את המועמד החמישי ברשימת 'יחד', ששון טרבלסי, עסקן ש"ס מכפר סבא, המחויב באמירת תחנון ביום העצמאות; או המועמדת ה-13 המתנדנדת ברשימת הבית היהודי אורית סטרוק, שדווקא אומרת הלל ביום העצמאות, בתחושת הודיה למרחם ציון ובונה ירושלים.

אתם תחליטו, ורק אל תגידו שלא אמרנו לכם.