לב טולסטוי אמר: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, וכל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה". דומה, כי שופטי משפחה נחשפים יותר מכל אדם אחר לאומללות, לתמורות ולתהפוכות שעוברות לעיתים על "המשפחות הכי טובות". ניסיון החיים מלמד, שאין לך סכסוכים כואבים ומרים יותר מאשר קרבות ירושה, ובתי המשפט לענייני משפחה, שלעיתים נכפה עליהם להכריע בסכסוכים אלו, נחשפים לדפוסים של אומללות, ניכור, נצלנות וכפיות טובה מצד ילדים חסרי בושה להוריהם הקשישים.
באחרונה הכריע בית המשפט לענייני משפחה בחיפה בסכסוך ירושה מכוער במיוחד. באותו עניין דובר על אישה בת 90 שנקרעה בין שני ילדיה (בנה ובתה), שהפעילו על אמם הישישה וחולת האלצהיימר לחצים אדירים כדי לשכנעה להעדיף את טובתו הכספית של זה על פני זו ולהפך, וניצלו את חולשת האם ואהבתה ניצול ציני ואכזר.
בבעלות הורי האחים הניצים היו דירה ושתי חנויות. בשנת 2000 ערכו השניים צוואה שבה ציוו את רכושם לילדיהם בחלקים שווים. לימים נפטר האב, ובשנת 2007 ערכה האם צוואה חדשה שבה ציוותה את כל הנכסים לבן בלבד, שהיה כפי הנראה היחיד שטיפל באמו, ואילו לבת ציוותה רק 20,000 שקל.
במהלך 2009, מחמת התדרדרות במצבה של הקשישה, פנתה הבת לבית המשפט בבקשה למינוי אפוטרופוס לגופה ולרכושה של האם. לא חלפו אלא חמישה ימים בלבד, והבת הגיעה לבית האם והעבירה אותה לדירתה. מקץ יומיים נוספים לקחה את אמה הזקנה וחולת האלצהיימר למשרד עורך דין, שבו הוחתמה על צוואה לטובת הבת ועל מסמכי העברת בעלות של כל נכסיה לטובת הבת ובתה (הנכדה). כעבור שלוש שנים הלכה האישה לעולמה.
הבת ביקשה לקיים את צוואתה האחרונה של אמה (שבה יועדה לה ולבתה מרבית עזבון המנוחה), ואילו הבן התנגד לצוואה, וכן ביקש (בהליך משפטי נפרד) לבטל את מסמכי ההענקה של נכסי אמו לטובת אחותו.
השופטת
אלה מירז מצאה (24.2.15), לאחר בחינת מכלול הראיות שהובאו בתיק, כגון מסמכים רפואיים, חוות דעת רופאים ועדויות קרובים, כי בעת עריכת הצוואה האחרונה ומסמכי המתנה לטובת הבת, מצבה הפיזי והמנטאלי של המנוחה ושאר נסיבות המקרה הצביעו על העדר עצמאות ותלות בבתה. האחרונה הייתה מעורבת בעריכת הצוואה (לטובתה) והשפיעה בצורה בלתי הוגנת על הישישה התלויה בה.
בית המשפט קבע, כי האישה הייתה נתונה להשפעות, כך שהייתה חותמת על כל מסמך שיוגש לה. "מבחינה רפואית ונפשית", קבעה השופטת מירז, "ספק אם הצוואה במתכונתה מבטאת בהכרח את רצונה המודע של המנוחה". עוד נמצא, כי רצונה המובהק של המנוחה היה לחלק את רכושה בין ילדיה באופן שווה, ולא כפי שהובע בצוואה האחרונה ובמסמכי המתנה. בתוך כך בית המשפט קבע, כי מסמכי המתנה בטלים, והסעיף בצוואה האחרונה שהפלה את הבן לרעה - יבוטל אף הוא.
השופטת חתמה את פסק הדין בדברי ביקורת נדירים בחריפותם והענישה את שני הצדדים, בגלל התנהגותם כלפי המנוחה, באמצעות אי-פסיקת הוצאות עבור מי מהם:
"קשה שלא לשתף בתחושה הקשה שעולה מהתיק ביחס ליחסים של הנתבעת והתובע, בינם לבין עצמם... ובינם לבין האם המנוחה... האם המנוחה הייתה כלי למאווייהם של ילדיה... תוך ניצולה מבחינה כלכלית, עד כדי כך שביום 29.10.09 ניתן צו למינוי אפוטרופוס ומונתה עמותת שפר כאפוטרופא ניטראלית (ולא אף אחד מילדיה). האפוטרופא לבסוף השיבה את המנוחה מבית הנתבעת... ועצרה את תשלומי המנוחה לנתבעת עבור שהות בביתה.
"רצונה של המנוחה בחלוקה שווה של העיזבון, נבע מאותו רצון שהילדים לא יריבו על העיזבון, תקווה שהתבדתה בשל מעשי הנתבעת והחתמת האם על תצהירי העברה ללא תמורה. המאבקים בין הצדדים החלו עוד בחיי האם, כמו המאבק על הירושה לבושתם של הצדדים".
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
