המשחק מכור מראש

שר הפנים גלעד ארדן התבטא לאחרונה - בעקבות ההתגייסות הכמעט כללית של התקשורת לצד מחנה השמאל - כי התופעה הזו איננה מפתיעה, משום שבקרב ציבור העיתונאים ישנו לדעתו רוב מוחץ (נדמה לי שהוא נקב ב-93-92 אחוזים), שהוא בעל השקפה שמאלנית.

אמנם השר ארדן היה עד פרישתו של גדעון סער שר התקשורת, אך מניסיוני רב-השנים כחלק של התקשורת שלנו, מותר לי לקבוע שהוא היה אופטימי למדי. מעולם לא הוצבה קלפי בבית סוקולוב, אך למיטב הערכתי, אילו הוצבה קלפי שכזו, מספר העיתונאים שהיו מצביעים בעד מפלגות המזוהות עם מה שקרוי "המחנה הלאומי", לא היה עובר את אחוז החסימה.

זו תוצאה טבעית של תהליך ארוך שנים, שבמהלכו נדחקו רגליהם של עיתונאים בעלי השקפות ימניות, או שהם הודרו מתפקידים בכירים בכלי התקשורת בהם הועסקו. הם היו חשופים לעקיצות כאילו ידידותיות ביחס לעמדתם הפוליטית, ובתור שכאלה נחשדו כמי שעלולים להטות את המידע שברשותם בכיוון הפסול.

או במילים אחרות: ההטיות הפוליטיות שהפכו במשך השנים למצוות עיתונאים שמאלנים מלומדה - עד שהגענו לקמפיין בחירות 2015, שבו נפלו גם מסכות האוביקטיביות האחרונות - היו אסורות בתכלית האיסור על ה"אנוסים" הבודדים בצד הימני של המפה, גם כאשר ניסיון להטיה פוליטית שכזו כלל לא היה קיים.


מה שאמר דניאל ברנבוים


אני מרשה לעצמי להביא דוגמה מניסיוני האישי. בסוף שנות ה-80 כיהנתי כסופר מעריב בלונדון. בראשית חודש יוני 1889, פירסם ה"טיימס" הלונדוני ראיון ארוך שעשתה כתבת שלו עם המנצח הישראלי דניאל ברנבוים. במהלך הראיון אמר ברנבוים, בין היתר: "גדלתי בישראל, הרגשתי עימה הזדהות חזקה מאוד, אולם היום לא אחזור אליה".

העברתי למעריב את הקטעים הרלוונטיים מהראיון, כולל המשפט החמור הזה. מכיוון שידעתי שמבחינה פוליטית אני בחזקת "החשוד המיידי", הקפדתי לתרגם במדויק את מה שאמר ברנבוים, בלי להוסיף או לגרוע כהוא זה.

ראש עיריית ירושלים טדי קולק, שנחשב אז לפטרונו של ברנבוים, זעם והגיב בחריפות על הודעתו של ברנבוים כי לא יחזור לישראל. זה מצידו, כאשר הבין כי הגדיש את הסאה, בחר מיד להכחיש את הדברים. אלא שבמקום לפנות ל"טיימס" הלונדוני המכובד, שהרי שם התפרסם הראיון המקורי עימו, העדיף ברנבוים לבוא בטענות למעריב...

בוקר אחד קיבלתי טלפון מהמערכת בתל אביב. נמסר לי שבידי המערכת נמצא גיליון ה"טיימס", ואני התבקשתי לסייע באיתור הקטע מעורר המחלוקת בראיון הגדול. כך התברר לי, שבמקום לסמוך על הכתב ששיגר ללונדון, העדיף מעריב לפקפק באמינותו של הכתב ולברר בכוחות עצמו שמא טעה הכתב (החשוד...) וצדק ברנבוים (שאחרי כמה שנים בביקור בישראל, סירב להתראיין אצל כתבת גל"צ, כאשר גילה שהיא מייצגת את צבא הכיבוש הישראלי).

בטלפון עוד הספקתי לשמוע את בן-שיחי מתל אביב מדווח לי כי אכן נמצאה הפיסקה, וכי הצדק איתי. לא התאפקתי והגבתי בציניות: "מצטער שאיכזבתי אתכם"...


לא שותף לקונצנזוס המקובל


באתר News1 כבר הבאתי בעבר עדות אישית שלי על המקרה, שבו בסוף שנת 1995, נמנע מעריב פעמיים בתוך שבוע, מלפרסם שני סקרי בחירות, מאחר ששניהם הצביעו בפעם הראשונה באותה תקופה, כי לנתניהו יתרון על רבין (זו עמדה להיות מערכת בחירות בשני פתקים: אישי ומפלגתי), רק מפני שעורך העיתון דאז, יעקב ארז, לא אהב את תוצאות הסקר.

דוגמה שלישית, אופיינית להלך מחשבתם של רבים מעיתונאי מעריב בראשית שנות ה-90, אביא עתה. תפקדתי אז כאומבודסמן (נציב תלונות הציבור) של מעריב. התבקשתי לבדוק סכסוך שפרץ בין עיתונאית של מעריב לבין עמית שלה מעיתון אחר, שאז עדיין לא היה איש מעריב.

מכיוון ששיחות אישיות ביני כאומבודסמן לבין עיתונאים נראו בעיניי כסוג של וידויים באוזני הכומר, אמנע גם עתה מלנקוב בשם הגברת הצעירה. אומר רק שהיא התמחתה בעיקר בפרופילים פוליטיים (מיד תובן חשיבות ההערה הזו).

ביקשתי ממנה לפרט באוזני את גירסתה שלה בסכסוך, והיא אמרה לי כך: "אמרתי למ' (השם שמור עימי): 'אתה משקר כמו חבר כנסת של הליכוד'"...

הייתי משועשע מאוד מהניסוח הזה. שאלתי את הגברת הצעירה באדישות אם מבחינתה שקרן הוא שם נרדף לחבר כנסת של הליכוד. השתררה דממה של מבוכה על הקו. בת-שיחי הבינה כי למרבה ההפתעה, נתקלה כנראה במישהו יוצא דופן, שאינו שותף לקונצנזוס המקובל בציבור שעימו היא נמנית. אחר כך שמעתי הסבר ג'יברשי שכבר לא היה מסוגל לטשטש את הרושם הראשוני.


דיווחים ידועים מראש


יכולתי להמשיך ולספר אנקדוטות מאלפות מניסיוני בארץ התקשורת האוביקטיביות המופלאה, אבל אין לי כוונה לנצל במה זו רק להעלאת זיכרונות אישית. כל מה שהוזכר כאן התייחס לשנות ה-80 וה-90.

כיום המצב חמור הרבה יותר, וכבר עמדתי בהזדמנות קודמת באתר חדשות זה, על אופייה הנוכחי של התקשורת הישראלית, שכיום אפילו לא מנסה במקרים רבים, להסתיר את פרצופה החד-צדדי, ולא רק במערכת הבחירות.

עיתונים ואתרי חדשות דיגיטליים דואגים להבליט מה שנוח להם ולגנוז מה שמקלקל להם את האג'נדה. דיווחים שמראש יודע הקורא/המאזין/הצופה לאיזה כיוון פוליטי יפנו. בבחינת המשחק מכור מראש. זה גם מסביר היטב מדוע בכל הסקרים שעורכים הסוציולוגים למיניהם, מעניק הציבור לתקשורת (ולפוליטיקאים) את הציונים הנמוכים ביותר במדד האמינות.


נפוליאון בונפרטה וידיעות


בשנות ה-60 התפרסמה בישראל בדיחה שיוחסה לגוף תקשורת, שהוותיקים בינינו יזכרו תמיד בחיוך מגחך - "קול הרעם" מקהיר... אזכיר אותה כאן בעידכון המתבקש מזמננו.

בישיבה של מעלה ביקשו המלאכים המשועממים לבדוק, כיצד היו כמה מגדולי המצביאים הצבאיים נוהגים אילו הוענקה להם משאלה אחת.

הכובש היווני הגדול אלכסנדר מוקדון, אמר כי תוספת של 1,000 נושאי חניתות, הייתה מאפשרת לו להרחיב עוד יותר האימפריה הענקית שהותיר אחריו. הגאון הצבאי הקרתגני חניבעל, אמר כי תוספת של 100 פילים הייתה מאפשרת לו להכניע את רומא הגאה.

ואילו נפוליאון בונפרטה הפתיע כשבחר בידיעות אחרונות. המלאכים תהו: "וכיצד יכול היה העיתון הזה לסייע לך במלחמותיך הרבות?". קצין התותחנים הקורסיקני גיחך: "עם 'ידיעות אחרונות' לצידי, לא היה העולם שומע מעולם שהובסתי בווטרלו".