לדבר על "כשלון" יום לאחר הנצחון הפנטסטי של נתניהו בבחירות - זו ממש טיפשות וחוסר-רצינות. הרי ברור שזה שנים לא נוהלה כאן מערכת בחירות כה מזהירה שאותה הוביל איש אחד, ביבי, הוא בלבד, אישית, נגד כל הכוחות האדירים שקמו עליו להפילו.
ולמרות זאת, אני סבור שאלמלא ה"כשלון", שמיד אבהיר מהו, תוצאות הבחירות היו יכולות להיות הרבה יותר טובות עבור נתניהו אפילו מהתוצאה הנפלאה שהשיג אתמול. אני מאמין שהיה ביכולתו להגיע ל-35 מנדטים ואפילו מעבר לכך - אם רק היה מנצל סיטואציה מיוחדת במינה שנפלה לידיו, והוא משום מה החמיץ אותה.
אקדים ואומר, שבמשך כ-40 שנה, לפני שעברתי למחקר ולאקדמיה (כהיסטוריון של מערכת השיפוט בארץ-ישראל) חייתי בעולם התקשורת בישראל - רוב שנותי עברו עלי ב
ידיעות אחרונות ככתב, עורך ובעל-טור פוליטי. בתקופות שונות פעלתי כיועץ תקשורת, מנהל מסעי-בחירות ומנהל בית ספר לעתונאות.
לכן אני מדבר על סמך מה שמכונה אצלנו "ידע אישי". אני מכיר היטב את התקשורת הישראלית, ויודע בדיוק איך מתנהלים הדברים בחדרים הסגורים בהם מתקבלות ההחלטות תוך כדי קמפיין בחירות.
הזדמנויות פז נפלו לידי נתניהו פעמיים: הראשונה, במוצאי שבת, 7 במרץ, כאשר
יאיר גרבוז, בפרץ של כסילות ויהירות, כינה את הימין "מנשקי קמיעות ומשתטחים על קברים". והשנייה, ביום ראשון, 15 במרץ, כאשר האלוף (מיל.) עמוס ידלין, מועמד "
המחנה הציוני" לתפקיד שר הביטחון, אמר שמשתתפי עצרת הימין הגדולה מייצגים מדינה "חשוכה ומבודדת". נתניהו היה חייב לדעתי "להתנפל" על שתי ההתבטאויות העלובות הללו ולהפוך אותן לנושא המרכזי של מערכת הבחירות. הוא לא עשה זאת, ולדעתי - למרות ההישג הנפלא שלו - הפסיד כמה מנדטים טובים נוספים.
יום יבוא ואספר מה בדיוק התרחש בחדר הישיבות ב"מצודת זאב" בבוקר יום ראשון, 28 ביוני 1981, למחרת "נאום הצ'חצ'חים" המפורסם של
דודו טופז בככר מלכי ישראל בתום מערכת הבחירות שנערכה אז. כל מטה הבחירות - שרים, ח"כים, יועצים ואנשי מקצוע - היה כאיש אחד נגד ניצול עניין ה"צ'חצ'חים" בקמפיין. הסיפור ידוע, ואני הייתי עד לו: בגין ירד מירושלים, נכנס לחדר בו התכנס מטה הבחירות, וכפה ממש על המטה להפוך את העניין לנושא מרכזי. וכמובן, צריך להזכיר את הסיפור הידוע: הנאום המדהים של
מנחם בגין אותו ערב בכיכר, כאשר בכושר רטורי שאין שני לו הוא סיפר להמון הנאספים בכיכר על פיינשטיין וברזאני שפוצצו רימון ביניהם ונהרגו כמה שעות לפני שעמדו לעלות לגרדום בירושלים. הייתי שם, ועד היום מהדהדות באוזני המילים הבלתי נשכחות של בגין במבטא המיוחד שלו: "אשכנ-זי! ספ-רדי! אחים! יהודים!". לי אין ספק שבאותו רגע ניצח בגין את הבחירות, למרות שכל הסקרים, התקשורת וה"אליטות" היו נגדו.
מדוע לא תפס נתניהו את הנושא הזה, והסתפק בתגובה רפה בלבד? קשה לי להבין זאת. בעיני, הצייר יאיר גרבוז הוא בסך-הכל ליצן-לעת-מצוא, ואין לקחת את דבריו ברצינות. אבל ידלין? ראש אמ"ן לשעבר וסמכות ביטחונית ידעה ומוּכֶּרֶת? נתניהו היה חייב לדעתי לנצל את הביטוי של ידלין ופשוט "לעשות ממנו קציצות".
כאן צריך היה נתניהו לקשור את ידלין עם כל אותם "גנרלים בדימוס", ובראשם
מאיר דגן, יו"ר המוסד לשעבר, שיצאו נגדו בקול גדול ובצורה ארסית ופוגענית במיוחד. היום ברור לחלוטין שהטענות של אותם גנרלים שכונו (לדעתי בצדק) "ממורמרים" - לא עשתה שום רושם על הציבור שכנראה זילזל בהם ולא החשיב את דבריהם.
אספר משהו מעדות אישית: אני גר קרוב מאוד לכיכר מלכי ישראל וביום ראשון האחרון הלכתי לראות את העצרת של הימין. ראיתי שם רבבות אנשים, נשים, נערים ונערות - כולם עליזים וצוחקים, במצב רוח נהדר, באווירה נחמדה וידידותית. היו שם הרבה מנשקי קמיעות ומזוזות - אבל לא היה שם אפילו רמז למשהו חשוך ומבודד.
לכן כל כך הופתעתי שנתניהו לא ניצל את הביטויים חסרי האחריות והשקריים הללו. הרי הוא יכול היה לעשות מטעמים פוליטיים מביטויים כמו "מנשקי מזוזות" (
יהושע סובול), "חשוכה ומבודדת" וביטויים דומים. משום מה הוא לא עשה זאת, וחבל. הרוב שלו מול הרצוג לעניות דעתי היה יכול להיות גדול אפילו יותר. מספיק לשבת במקום ציבורי כלשהו כדי לראות את הכמות העצומה של אנשים שנוהגים להניח יד על המזוזה בפתח ולקרב את היד לפיהם. אין לי ספק שהביטויים המכפישים הללו פגעו מאוד באנשים אלה. נתניהו היה חייב לגייס אותם לטובתו.
אוסיף עוד שלוש הערות בקשר לבחירות:
- התקשורת: כ-40 שנה היה לי "בית מקצועי" אחד ויחיד - ידיעות אחרונות. אני קורא את "ידיעות" ונדהם שוב ושוב למצוא שם מאמרים וביטויים שמעולם לא ראיתי כמותם בשנים בהם כתבתי בעתון זה. אני לא מצליח להבין את מידת השנאה האישית לנתניהו הבוקעת ממאמרים של כותבים כמו נחום ברנע, סימה קדמון, יגאל סרנה ואחרים. אני עבדתי ב"ידיעות" כאשר דב יודקובסקי שלט במערכת, ואני משוכנע שהוא לא היה מאשר לפרסום חלק ניכר ממה שרואה אור על עמודי העיתון מדי יום ביומו. אני מאוד מקווה שידיעות אחרונות יחזור להיות מה שהיה בימי גדולתו - עיתון מעניין, מאוזן והוגן. כיום, למרבה הצער, הוא לא כזה.
- סוקרי דעת קהל: בבחירות 2015 בא לידי ביטוי מובהק משהו שאני חש בו שנים רבות. קראתי הרבה סקרי דעת קהל בחיי, ואני בקי בדרך עריכתם. אי-אפשר לתאר את מה שקרה, למשל, עם המדגמים במוצאי יום הבחירות אלא כ"פשלה" קולוסאלית, המעמידה בספק את כשירותם המקצועית של כל עורכי הסקרים, שטעו בגדול. הקשבתי הבוקר להסברים המגומגמים והמביכים שלהם, וממש לא השתכנעתי. ברור לי שבבחירות הבאות נראה שוב את אותם פרצופים מוכרים אומרים את אותם דברים חסרי-בסיס במין ביטחון עצמי מוזר, שכנראה אין מאחוריו ולא כלום.
- ה"עמותות" והרעיון "ללכת על הראש של ביבי": אני מכיר היטב את ראובן אדלר, וגם כאן יבוא יום ואספר על פרשת עבודתנו המשותפת. פרשת הייעוץ שנתן "למחנה הציוני" הפעם לא תיחשב להצלחה אלא לכשלון חרוץ. אני לא מאמין - ויש לי בסיס לכך - שאדלר אכן האמין במה שהוא אומר, כשאמר לאילנה דיין ב"גלי צה"ל" ביום חמישי לפני כמה שבועות ש"בוז'י וציפי יהיו הפתעת הבחירות". הכשלון של "המחנה הציוני" מהדהד ומוחלט. לא הייתה זו אחת משעותיו היפות של ראובן אדלר. בנוסף לכך, כל העמותות עתירות-הממון שכיסו את הארץ בשלטי "צריך להחליף את ביבי" - מתגלות כבלונים עלובים ללא כל השפעה ציבורית או יכולת לתרום משהו לויכוח הציבורי. גם כל הפרסומאים הכושלים שבוודאי הרוויחו כסף רב מפעילותם הדי-מבישה ב"עמותות" הללו התגלו כאנשים חסרי כל כשרון ויכולת.
לסיכום: שורה של גופים ואישים, רבי כוח ועוצמה ציבורית, חברו יחד "להעיף" את נתניהו מבית ראש הממשלה. כולם כשלו כשלון חרוץ. האם מישהו מכל אלה יסיק את המסקנות הראויות ממה שמתגלה לעינינו הבוקר עם פרסום התוצאות האמיתיות של הבחירות. 30 מנדטים לנתניהו. 24 בלבד להרצוג ולבני. מי היה מאמין?