מונולוג הפתיחה במופע "דויד ויונתן" בזאפה. המשורר יונתן גפן פונה שוב אל הקהל שלו, נאורנים (חלקם בכלל תאורנים) יפי נפש, אבל מצפה לשמוע תגובות דווקא מהצד השני. גפן מכריז חגיגית על יום הנכבה של השלום. גפן בתפיסת עולמו המצומצם הוא-הוא 'מחנה השלום' ועכשיו הוא באבל ערכי. למה? כי בעזרתו של רבין, בצרוף פוש של פרס והפודל שלו, הביא לנו בסוף 93 – שלום מיוחל. אולי לא שלום ממש, אבל בחללים היהודים שהוסיפו להישחט מאז בשפע, דבק התואר 'קורבנות השלום'. פלא שהמילה 'שלום' מעוררת בציבור חלחלה גדולה וחוסר אמון בנשאי חיידקיה ההרסניים?
בוא לפה, חבר יונתן, תקשיב פעם אחת בחייך, לפני שאתה לוקח לריאות, מה יש לצד השני (אנחנו) לומר לך באופן אישי על כוס 'תה אירי' מסורתי. בוא נבחן יחדיו שלטונו של מי מבוסס על פחד – הימין או השמאל? בוא, אל תחשוש להתקרב אפילו אם אתה חש עצמך קורבן או נפל. "היהודים נוהרים כמו עכברים" אתה אומר. מה, זו המקבילה שהעלתה דעתך הזחוחה לדברי ביבי בבחירות?
בינינו, איזה כיף נפלא ובלתי מוסבר ללוש 'עכברים יהודים' במלוא רוק הפה ולנשום עמוק את האוויר הצח של העולם הצ'חצ'חי. אפילו אם אנחנו 'כאילו' משייכים מלים מכוערות ובוציות כאלה לאיזה מועמד עלום בגרמניה השחורה משחור – זה שלנו, שלנו. זו הנאה צרופה לבעוט למישהו בביצים ולהתענג על כך בחיקו של ציבור אוהד, לא? כי מה אתה מכריז - לא משתייך יותר לשבט המסריח שלכם... עליית מדרגה בשבילך? עכשיו אתה ישראלי, נגמר לך מהפן היהודי ושילכו לכל הרוחות...
חגיגת "שמפנייה"
את מחנה השלום שאתה כה מתגאה להשתייך אליו הוביל בגאון ראש
ממשלה שיכור. זה מה ששר בנך קצת לפני שהצטרד ועלה על במת השלום וחיבק את השיכור כדי שלא ימעד וייפול. האיש ז"ל שלקח את כולנו לסיבוב על אוטוסטרדת השלום – זה מה שאתה אומר לנו גם היום, אחרי כל ההרס ומעשי הרצח? האם זה פלא בעיניך שכל ניידות העולם החופשי דהרו בעקבותיכם עם אורות מהבהבים וסירנות צווחניות? האדם שהיה אמור לשמור עליו מכל משמר, ראש הש"ב
כרמי גילון, כתב בספרו 'שב"כ בין הקרעים', בין השאר, כי סעיף הסגרת המבוקשים בהסכם אוסלו הוא סעיף פוליטי שאין כל סיכוי ליישמו במציאות. הוא מאמין שכאשר נחתם ההסכם חותמיו הבינו וידעו זאת והפנימו. סעיף זה נכלל בהסכם רק לצרכים פוליטיים ('כאילו'), לסבר את דעת הציבור הישראלי ולא יותר מכך (תולעת יעקב ודוד ישמעאל, עמ' 357). פירוש הדברים שהג'ינג'י הגדול הזה, מתנדנד על הבמה, היה לא רק שיכור – אלא גם שקרן. הערימה של חבר'ה על במת הדשא ממשיכה עם השקר הזה על קורבנות השלום ללא הרף. אתה אחד מהם. תתעורר, חבר – החיים שלכם הפכו לאגדת דשא. הבאתם כניעה מבוסמת, משפילה ומבעתת.
לא לשכוח שהעצרת הזאת, שבה חגג בנך את השלום בחיבוק סוער, נערכה גם היא בתואנת שווא, על בסיס עלילה והשמצת 'האלימות של הימין'. ברקע עדין רואים ארון המתים מפורסם ורבין במדי קצין נאצי. רק דבר שכחו מארגני המחאה נגד האלימות (לא של ערפאת – של נתניהו) לומר לציבור. את הפרובוקציה הזאת אירגן משרדו של ראש הממשלה הממונה על השב"כ באמצעות סוכנו שמפנייה-אבישי-רביב...
להניף נייר-טואלט
אתה אומר לנו: "העם שוב בחר במי שהשלטון שלו מבוסס על להפחיד את העם". יונתן, בוא נדבר קצת על פחד. פחד זו מילה מפחידה, בעיקר בלילה כשהולכים לבד במדבר-שממה שאין בו אלוהים.
יוסי שריד, הדרוויש הגדול של השמאל לשעבר, גם הוא זכה להוליך את הקומץ (גרבוזי) שניסה להשביע את הארי (ערפאת), כתב בצעירותו שיר מרגש ואני רוצה לשתף אותך בחוויה האמנותית שהייתה לי כשקראתי אותו בקריאת ביניים, ולצטט לפניך את איכויותיו: " אני אמות בקרב הלא-נכון...לו מצאתי דגל לבן... להניפו גבוה-גבוה...לו רק תחבושת נקייה. אני אמות בקרב הלא-נכון. פשוט – לי אין במה להיכנע". אתה מבין, גפן, איך מצטייר השמאל בהוויה היהודית שלי? ואיך לדעתך הוא מצטייר בעיני העולם הערבי? אולי כדאי היה שיניף פיסת נייר טואלט, מה דעתך? לכל מחרבן בשמאל יש דבר כזה בכיס. מצטער.
אמרת בזאפה: "אל תבכו כשהילדים שלכם ימותו במבצע הבא... אתם בחרתם שוב במנהיג שמבטיח לנו מוות במקום חיים, פחד במקום תקווה". אתה מתכוון לרבין שהביא את אסון אוסלו? גם אני.
שמאלן - שתבין - הוא פג של צדק פואטי מוחלט. כלומר, של כוכב צדק - מקום שמסתובב, או מתגלגל באופן נצחי בחלל הקוסמי, הרחק מכדור הארץ, הרחק מהמציאות שבה אנו חיים. זה נכון, אתה (השמאלן שבך) – נאחז במציאות בציפורנים וגם שורט אותה, מתפלל לאלוהיך לא להישמט ממנה. אבל ראוי שתדע, החיבור הזה למציאות דרך הציפורנים אינו ראוי. זה חומר קשה, לא רגיש, כמעט מת. קצץ בו ואינך חש. זה חומר חלבוני, אומנם, אבל קרני לחלוטין, מה שנותן יתרון שיווקי לקרנפים. חומר שאינו מעביר חוויות ומעוות רגשות, חממה לפטריות. זה חיבור?
שמאלנים יהודים היו מאז ומתמיד מנותקים מהמציאות. זו אינה רק ההיסטוריה שלהם – זו תרבות החיים שלהם. אם היית קרוב יותר להוויה היהודית – הייתי מציע גם את הביטוי: זו המסורת שלהם. התבין? רוזה לוקסמבורג – זה שמאל.
במזרח אירופה קמה תנועה נמרצת של יהודים – הבונד – עם רצון נואש להיטמע בתוך פועלי כל העולם. מה נותר ממנה? בארץ המשיכו אנשי השמאל להתעלם מהמציאות ועצמו לרווחה את עיניהם. סטלין סנוור אותם לחלוטין באורה של שמש-עמים. היהודים שלנו המשיכו לפאר אותו גם כשהחלו משפטי אורן בפראג מחלחלים ומחול השדים של משפטי הרופאים מנצנץ. רק לא לראות את המציאות כמו שהיא, להבריח את העובדות לעולם אחר. אז מה נשתנה היום? במקום את סטאלין – מחבקים את ערפאת. שום דבר, אותו שמאל מנותק השונא את היהודים בדיוק כמו רוזה (לא זו של
יהורם גאון, כמובן) ומתנשא על העולם, הרחק מההמון, מהמציאות. למה שונא? כי עבור היהודים ארץ ישראל היא הארץ המובטחת, לא שטחים כבושים ו/או נדל"ן.
בשבילי, גפן, מדינה יהודית זה לא רק עקרון אידיאולוגי שניתן להתמקח עליו באו"ם או בוועדה העולמית (ערבית) לזכויות האדם, גם לא קווים אדומים – זו הדת שלי, משמעות החיים. האם אתה מבין? לא, אינך מבין אותי. אז מדוע אתה מבין כל-כך טוב את הערבים כשהם אומרים את הדברים האלה. מדוע אתה מצדד בהם? אתה, גפן, יכול להתערטל מכל ערך כי הג'ינג'י אמר, באופן אישי, לך ולזמר בנך: "משמעות ההסכם עם הפלשתינים היא הכרעה בין ערכים לנדל"ן". מרשים. מה שאצלנו נדל"ן הוא ערכים אצל הערבים, או להפך? לא תוכל לחוש מה חש הצד השני כי גופך אפוף ועטוי בחומר הקרני הזה, קראטין, ממנו נרקמות מזימות אפלות וציפורניים.
השמאל פה אינו רלוונטי והוא יורד מבמת ההיסטוריה. מה שנשאר לכם זה דיפ בנכבה של זאפה. נסיים בשורה של הזמר ארצי: 'אתמול היה טוב - ויהיה גם מחר'. אבל מה לעשות, גפן, אנחנו חיים היום, כל מחר יהיה גם היום.
יונית לוי מתרגמת את נתניהו לנאורים
בנאומו לפני הקונגרס אמר מנהיג העולם החופשי לכל התושבים את המשפט הבא: "מתוך 300 מיליון ערבים באזורינו, פחות מחצי אחוז באמת חופשיים והם כולם אזרחי ישראל", כך תרגמה
יונית לוי את דבריו של נתניהו במהלך השידור. היא הוסיפה תבלינים משלה כדי שיהיה ברור ומובן לכל דיכפין:
"מטבע הדברים חלקים מהם, אם היו יכולים, היו מדברים עם ראש הממשלה על האפליה שהם חווים בחברה הישראלית. אבל זה לא מה שראש הממשלה היה רוצה לדבר עליו עכשיו". גברת לוי, מה יש לך עכשיו? הוא בקונגרס, לא? איפה את?
זה מזכיר לי את דבריו של מפקד חיל-האוויר לשעבר
יעקב טרנר שהפך גם לראש עיר. הוא נפגש בעזה עם רזי ג'יבאלי מפקד המשטרה ברשות הפלשתינית שהיה גם מבוקש על-ידי ישראל בעבור שליחת חוליה לביצוע פיגועים בשומרון שנתיים לפני כן. אמר האיש שלנו: גם אני הייתי יכול להיות מבוקש אצלם" ובכך השווה את פעילותו בצה"ל לטרור הערבי נגד ישראל. הוא הגיב ברוגז לתמיהת המראיין על ההשוואה וסירב להבחין גם בין הטרור שלפני ואחרי אוסלו, "גם הם רוצים שלום...ומדינת ישראל עברה מהפך מחשבתי..." (תולעת יעקב ודוד ישמעאל, עמ' 698). המחבר ממשיך ומוסיף כמה שורות למטה את הרהוריו הנוגים, " כה נבהלתי מן המחשבה שהחיל אשר הציל אותנו זמנית בשנת 1967, נפל אחר כך בידיו של גנרל, שעלול היה להפכו לארגון מרצחים מבוקשים, עד שהייתי בטוח שהבנתי השתבשה ונטשטשה, משום שאם הבנתי נכונה, היה החיל עלול חלילה לחטוף ילדים ותינוקות ערביים, ולרוצחם בפקודת מפקדו (שם).
זוכרים את המפקד
אהוד ברק שהכריז חגיגית ולבבית שאם היה נולד ערבי (הוא נולד פלשתיני) היה מצטרף לאש"ף במלחמתה בווילה שצמחה בג'ונגל?
כשאמר את הדברים האלה קמתי מיד והלכתי ליטול ידיים. מאז, בכל פעם שאני נוטל את ידי מצלצלים דבריו במים. האם גם הוא בין רוצחי תינוקות, נשים וזקנים? האם זו שפת הגוף של הנאורות שלנו?
השאלה מביאה אותי לסיפור הבא. אישה צעירה נכנסת אל הרב לשם התייעצות. היא מסבירה לרב, אני באה בשם חברה שלי החוששת לחשוף את עצמה. הרב מניד בראשו ואומר לך ברוך, הרי החברה שלך יכולה הייתה לבוא בעצמה ולומר את אלה הדברים...
שמעתי במעלית
רק מזה שהרחמן מביט בנו הוא יכול להשתגע.
