גלוחי-הראש שלנו בין האגדות הנפוצות, שטיפח מחנה השמאל, החביבה ביותר היא שהוא הקים את המדינה. לכן, לדעתו, היא שלו ורק שלו, וכל ניסיון להדירו מהשלטון הנו שוד בצוהרי היום ועוול משווע. את זה ביטא בדיוק רב הבולשוויק הזקן יצחק בן-אהרן מיד אחרי מהפך מאי 1977.
במקום לעשות חשבון-נפש, ולהבין כי אפשר להציג צמד אודים עשנים בתור מנהיגות - רק משום שמחלקת המדינה והבית הלבן רוצים בהם, וכמה מיליונרים תומכים בהרפתקה, נשפכו קיתונות של בוז ושל לעג גזעני על החלטת הבוחר. כמובן, לו הייתה הפוכה הייתה זוכה לשבח ולהדר.
הגדילה לעשות מנהלת בית-ספר בדרום תל אביב, שהודיעה למורות, כי תשלול הנחות בתשלומים מהורים, שהצביעו ליכוד. לכאורה, זה לא רק טמטום, אלא גם עבירה על החוק. משרד החינוך הגיב, שהיא דיברה מסערת רגשות. אני מניח, שלו הייתה מטיחה משהו נגד השמאל, היו כבר פותחים בחקירה פלילית נגדה.
ואפשר לסקור את גל הצואה הגזענית, שנשר ממקלדותיהם ומפיותיהם של דַברי השמאל. למעשה, פתח בזה גרבוז, שחזר על הטיפשות של
דודו טופז ושל מוטה גור, שעלו ל
מפלגת בעבודה ביוקר. הוא התאים עצמו לקו המלוכלך של תעמולת המתכַנים בציניות
המחנה הציוני ולדברי ההגות של ציפישטות, "נוריד את הזבל", שלא נאמרו מתוך סערת רגשות, אלא כדי לעודד את גלוחי-הראש השמאלניים.
הרוב הרדום אמר את דברו, שלא שובש על-ידי הסדרים ולא נדרס על-ידי חוקי הבחירות (כפי שאירע בשנת 1992), וזה אינו מוצא חן בעיני מי שמגדירים את עצמם כליברלים וכסוציאל-דמוקרטים. הם מסרבים לקבל את העובדה, כי תושבי ישראל הנם ציבור מסורתי, ימני ויהודי בהגדרתו, ומנסים לכפות עליו חוקים, מנהגים וכללים, שיובאו מעולמם, שהתנתק מזמן מהעם היהודי וממסורתו.
יותר מכל היו הבחירות הללו עימות בין הישראלים לבין היהודים; ולמזלנו, ניצחו היהודים, ורצונם לא עוות במניפולציות אלקטוראליות.
לכן, כועסים המפסידים, ומאיימים לעזוב את הארץ וכו'. וזה אינו מפתיע. מי שקורא את עיתוניהם נחשף משך שנים לקריקטורות אנטישמיות ולאמירות גזעניות, שמטרתן להתיר את דם ה
מתנחלים והחרדים, ולבזות את היהדות. ונזכיר את המלצתו של פרופ' שטרנהל להרוג מתנחלים, או את ההתפרצויות המזדמנות של געגועים לטבח בניצולי אלטלנה, שהיה פשע מלחמה לפי החוק הבינלאומי.
וזה מזכיר אגדה חביבה נוספת של השמאל בדבר אלימות הימין. ותמיד יזכירו את רצח רבין, שרב בו, מה לעשות, הנסתר על הנגלה, ולעומת זאת ידועה מאוד המעורבות העמוקה של השב"כ בפרשה.
השמאל השתלט על היישוב ועל התנועה הציונית גם באמצעות אלימות קשה. במלחמת העולם הראשונה הם ניסו לחסל את יוסף לישנסקי איש ניל"י. אחריה חיסלו את יעקב דה-האן, מנהיג אגודת ישראל. וכמובן, לא נפסח על הסיזון, שהיו לו צדדים אלימים (כולל רצח, הלשנה לבריטים והסגרת לוחמי מחתרת) וטרור כלכלי (פיטורין ואי-קבלה לעבודה של מי שאינו מאנ"ש) וטרור רוחני, שנועד לגמד ולהסתיר את אנשי הרוח של הימין, תוך כדי תגמול נדיב של אנ"ש.
כמו בהתפרצויות של גלוחי-הראש אחרי משחקי כדורגל באירופה, אמרו כל מיני דגי רקק (שאימנע להזכיר את שמם - כיוון שחלקם פרובוקאטורים מקצועיים) מה שאמרו, וגילו שוב את פרצופם החביב באמירות פופולריות של מחנה השמאל. אני יכול להבטיח, שזה רק יחריף באמצעות הון זר, המוזרם למוטט את השלטון הנבחר.
טעויות אפשר לנצח בבחירות מתוך אסטרטגיה וטקטיקה נכונות, ואפשר לנצח בהן מתוך עשיית פחות טעויות קריטיות. לכאורה, לאף אחד אין כדור בדולח, שיסמן טעויות, אך יש דברים שלא ייעשו - למשל, "אין יורים בתוך הנגמ"ש". כלומר, אינך נלחם בבעלי-בריתך, אלא רק ביריביך. כלל אחר אומר, שאין פוגעים לשווא בציבור המצביעים, ואין מרגיזים אותו ערב הבחירות. במערכת הבחירות לכנסת העשרים עברו כולם על כל לאו אפשרי במערכות בחירות; וכנראה, שילמו על כך.
הטעות היסודית של מה שמתכנה "המחנה הציוני" היה רצח אופי לא-מבוקר של נתניהו, שגרם בחילה, ועודד את תומכיו הישנים להצביע דווקא עבורו. איש לא חשב, שנחזור לימי העצרות בכיכר, כשנואמים פירטו את המשנה הרעיונית של המפלגות (למי יש כיום דבר כזה?) בנאומים ארוכים ומפורטים. אבל זִרקו איזו עצם, משהו דמוי-רעיון ...
הציבור מרגיש את עצמו מרומה בגדול, וקולט רק השמצות מרושעות, רכילות וגועל-נפש. משום-מה מתנגדי נתניהו נטפלו לשולי ולטפל, ולא עסקו בעיקר. כיוון שהרחיקו את הציבור ממטרת המשמיצים, כאסטרטגיה, זו הייתה טעות חמורה.
אין כמו אחרי מלחמת יום הכיפורים, אין לעיתונות הישראלית שום חשבון-נפש על הונאת הקוראים, המאזינים והצופים. אז לקח להם כמה שבועות לחזור לסורם. כיום - רק חצי יום. אולי כדאי, שקהל היהודים יבין זאת, וידיר את עצמו מפרסומיהם המודפסים והאלקטרוניים.
נדחף לאחר שתוחלתו של ריבלין להיות ציר מרכזי בהרכבת הממשלה החדשה נכזבה, לא נותרה לו ברירה, אלא להמשיך להכות מרחוק בנתניהו, יריבו.
מינוי מרכיב הממשלה הנו תפקיד חשוב, ואנחנו מבזבזים כשבעים מיליוני שקלים בשנה, כדי שהתהליך האוטומטי, שנקבע למעשה בידי הבוחר, ייעשה בידי בעל תפקיד מיותר.
