כמעט מיום שנכנס ריבלין לתפקיד נשיא המדינה, הוא מעורר אצלי סימני שאלה גוברים והולכים - האם הוא מודע לתפקידו האמיתי? האם הוא מבין למה מצפה ממנו הציבור? האם ברור לו שתפקיד הנשיא עומד לבחינה מחדש בדעת הציבור, בגלל התנהלותם של שלות הנשיאים שקדמו לו בתפקיד:
עזר ויצמן,
משה קצב, ו
שמעון פרס - כל אחד מהם וגחמותיו האישיות? ככל שנוקפים הימים, הרושם שנוצר אצלי לגבי שלוש השאלות הוא שהאיש מרחף.
אינני מתכוון לנהל כאן פנקסנות קטנונית ולמנות את אותם מהלכים אותן התבטאויות ואותן התנהלויות שמביאים אותי למסקנה הנ"ל, אבל אציין את נושאי-הבוחן שבהם אני מוצא טעם לפגם, אפילו טעם רב לפגם בהתנהלותו - דיבור, השתתפות, התנהלות ועוד- כנשיא של כו...לם.
שמן על המדורה בראש וראשונה נוגע הדבר לביקורת שהוא מטיח במדינה בשאלת יחסי יהודים ערבים. אני מבין שהוא מבקש להביא לצמצום הפערים ביחסי יהודים-ערבים, או צמצום השסע הלאומי. מטרה טובה ונכונה כשלעצמה, שטיפול שגוי בה עשוי להביא לתוצאה הפוכה מזו שאליה הוא מכוון. יחסי יהודים ערבים מושפעים ממספר גורמים בולטים:
- תחושת "המסכנות" הכרונית, הייתי אומר כמעט מקצועית, שקנו להם הערבים בעקבות מלחמת העצמאות, הפסדם בה והמחיר שנתבעו לשלם בגינו.
- הצהרות ופעילות מתמשכת של מנהיגיהם הפוליטיים בגנות מדינת ישראל, זכותה להתקיים כמדינת לאום יהודית ורצונם המוצהר והמעשי לפעול לכך בכל דרך לגיטימית ולא לגיטימית, לרבות פרובוקציות בארץ ובחו"ל התפרעויות בכנסת על-רקע לאומני מתריס והגנה על פעילותם של מפגעים פלשתינים ביהודים, על-רקע המאבק הלאומי המתמשך מאז מלחמת העצמאות.
- חתירה מתמשכת להתבדלות לאומית בתוך ישראל שהיא בגדר קריאת תיגר או פרשנות לעומתית למגילת העצמאות. מסמך היסוד של מדינת ישראל.
- ניסיונות חוזרים ונשנים להחזיק את החבל בשני קצותיו, ולהמציא תיאוריות ואידיאולוגיות מצוצות מן האצבע, שכביכול יבססו התנהגות כזו, למשל: הפרדה בין זכויות לחובות כאזרחי המדינה. לדידם הזכויות מוקנות להם בכל מחיר ובכל מצב, ללא קשר להתנהלותם בפועל, ואילו חובות האזרח שלהם הן עניין לבחירה חופשית שלהם.
- הפיכת מציאות לא רצויה, אבל לא ייחודית למגזר הערבי שבה קיים אי-שוויון דה-פקטו ביישום הממשלתי של שוויון הזכויות האזרחי בישובים שונים או בקהילות מסוימות של המגזר הערבי בהשוואה לממוצע היהודי. וכמו-כן, ניצול מכוון לרעה של עובדות אלה, תוך העצמתן מעל ומעבר להווי העובדתי, במטרה לפגוע בתדמית המדינה ולסייע במאבק הלאומי הפלשתיני נגדה; ועוד.
התנהלות ערבית זו, שנמשכת כבר עשרות שנים ונוגעת כמעט לכל תחומי החיים המשותפים, או שאמורים להיות משותפים, אינה נותרת ללא רושם וללא תגובה במגזר היהודי. התגובה, בדומה לפעילות הערבית, היא גם במעשה, גם באמירה וגם בתחושות של קבים במחנה היהודי, שנקעה נפשם מהתנהלות ערבית זו.אני חייב לציין שלא כל ערביי ישראל נוהגים כך, אבל כל מנהיגיהם הפוליטיים כמעט ללא יוצא מן הכלל נוהגים כך. ועצם העובדה שהם חוזרים ונבחרים להיות ח"כים ומנהיגים מוצהרים, רק מחריפה את תחושות הניכור במחנה היהודי, וח"כ זועבי היא רק אחד המודלים לתהליך שבו מדובר.
התנהלות בית המשפט הישראלי בסוגיות אלה, תמוהה גם היא, ולהערכתי תורמת להחרפת הניגודים ולליבוי היצרים. בית המשפט הישראלי עסוק יותר מדי בהתאמת פסקי הדין שלו למגילת זכויות האדם ולציפיות הבינלאומיות ממנו, ושוכח שהוא בית משפט ישראלי, שתפקידו העליון הוא לשרת את מדינת היהודים. ריבלין כידוע הוא מחסידי ההדר המשפטי הביתרי, ולא מן הנמנע שהוא מושפע בשיפוטו את המציאות מגישת בית המשפט. זו שגיאה. עליו לשפוט את המציאות באופן עצמאי ובלתי תלוי, מתוך זיקה לעובדות ומתוך הבנת כל אחד מהצדדים מאין הוא בא ולאן הוא הולך.
על-רקע דברים אלה, שהם רק דוגמה מצומצמת למכלול האירועים ואינו מבטא את עוצמתם וחריפותם במלואה, בא הנשיא ריבלין לשפוך שמן על המדורה. דומה שהוא רואה בעצמו את הצופה החזק, שעל-ידי עידוד "החלש" (כמובן, הערבים) וביקורת "החזק" (כמובן, היהודים), יצליח לתרום להרגעת הרוחות ולקרוב הלבבות. הוא טועה טעות קשה. בדבריו הוא נוקט עמדה בעד צד אחד ונגד הצד האחר, על-פי שהבעיה היא בדיוק בנקוה זורוב הציבור היהודי סבור שהערבים מרחיקים לכת וכבר הגדישו את הסאה בנסיונותיהם ללכת "עם" ולהרגיש "בלי". ואם הנשיא רואה צורך להתערב במצב ולנסות לתרום לפתרונו, הוא אינו יכול להסתפק בגינוי צד אחד בפה מלא ולהשאיר את הצד האחר נקי ללא איזכור נוקב של תרומתו למציאות שנוצרה. אם הוא אינו אמיץ מספיק כדי לעשות זאת, כדאי שלא יתערב. התערבות דסטרוקטיבית אינה מוליכה לשיפור מערכת היחסים היהודית-ערבית, אלא בדיוק ההפך: הערבים יחושו שיש להם מגן-על וירשו לעצמם יותר, והיהודים ירגישו שהנהגת המדינה אטומה או סתומה, ותחושת "הנגד" ו"האנטי" שלהם תגבר.
אולי ריבלין רוצה לעשות מעשה טוב, אבל על כך כבר אמרו חכמים: "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות".
ביקורת שמספיקה לקדנציה שלמה התנהלות קלוקלת אחרת של ריבלין נוגעת לראש ה
ממשלה, לממשלה למעמד הכנסת ולכבודם של מוסדות אלה. מול כל אחד ממוסדות אלה עומד כשל אחר בהתנהלותו. ראש הממשלה הוא "יריב" היסטורי של ריבלין מאז ימיו בליכוד ובעיקר מאז התנגד נתניהו לבחירתו לנשיא. ריבלין הנשיא איננו ריבלין חבר המפלגה, חבר הכנסת או אפילו יו"ר הכנסת. ריבלין הנשיא הוא האזרח מספר אחד של מדינת ישראל, והדבר מחייב השתחררות מכבלי העבר. אם ראש הממשלה צריך להיות ממלכתי, הנשיא כך קל וחומר. הביקורת שכבר הספיק ריבלין להטיח בנתניהו באופן ישיר ובאופן עקיף, מספיקה לקדנציה שלימה; אני מניח שהוא עדיין לא מתכוון לפרוש. אבל אם הוא כן מתכוון להתעלות, ולתקן את תדמית מוסד הנשיאות שנפגע קשות בימבי שלושת קודמיו, עליו למצוא את הדרכים וכוחות הנפש לנהוג מעט שונה מסתם אזרח כאשר הוא ניצב בפני סוגיה שיש לה קשר למשקעי-עבר, אבל יש לה קשר חזק יותר לתפקידו הנוכחי. ואסור לו להניח לעבר לנצח תמיד.
גם כאן לא אעשה "חשבון היסטורי" עם התבטאויות ריבלין כנשיא מול נתניהו כראש הממשלה, ואסתפק באירוע האחרון במהלך הבחירות שאך זה הסתיימו. כאשר דיבר ראש הממשלה בתקשורת על הערבים שנוהרים בהמוניהם להצביע, אכן ביקש את חברי תנועתו ואת אוהדיו להתגייס התגייסות רבתי להבטיח את המשך שלטון הליכוד. הערבים הם שבידלו עצמם לקראת מערכת בחירות זו, הן ברשימה המאוחדת, הן בחוסר רצון לשתף פעולה עם מפלגות ציונות והן עמדה האנטי-ביבית שנקטו לאורך כל הדרך. הם בידלו עצמם, ונתניהו השתמש בבידול זה. אינני רואה בכך כל פגיעה וכל יסוד להתנצלות. היו מי שראו בכך "קריאה גזענית" והמנהיגות הערבית "המתונה" שלנו כל כך נפגעה, עד שלא הסכימה לקבל את ההתנצלות של ראש הממשלה, אלא אם תאמר במילים שהם, המנהיגים הערבים יכתיבו לו - טיפשות? נקמנות? קטנוניות? - אינני יודע מה בדיוק הוליך אותם בדרך זו. אילו היה הדבר בידי, או אילו נדרשתי לייעץ לראש הממשלה, הייתי מציע לו לא לחזור לאמירה ולא להתנצל. זו הייתה אמירת-בחירות טיפוסית אמירה שנשענה על סרוב ערבי מכללא לשתף פעולה עם ראש הממשלה בקואליציה, ועל התחייבות מוקדמת לתמוך ביריביו הפוליטיים הרצוג-לבני. בין אם נקט צעד תעמולתי מחוכם, ובין אם העריך נתניהו הערכת- יתר את עוצמת הכוחות שפעלו נגדו במסע בחירות זה, ועשה ככל יכולתו לשרוד פוליטית, אין לגנותו על כך; אולי ההפך הוא הנכון.
במציאות זו, מה טעם ראה ריבלין לתרום את חלקו המתלהם לאירוע. האם עצם העובדה שהמנהיגות הערבית העויינת לנתניהו טענה מה שטענה, או שיריביו האחרים חשבו שהתחכם להם יותר משציפו היא סיבה מספקת להתערבות הנשיא בוויכוח פוליטי - לדעתי, מה ששיבש אצל ריבלין את שיקול הדעת, היה שילוב בין משקעי העבר מול נתניהו לבין הרצון שוב להציל את "המסכנים" הערבים, משום שרגישותם החד-צדדית היא מן המפורסמות... . ואולי סתם ביקש ריבלין להדגים את הניטרליות המופלגת שלו כנשיא אם יצא נגד ראש התנועה שממנה הוא בה?! לריבלין פתרונים.
ריבלין, שהיה יו"ר הכנסת, מבין היטב וחש על בשרו את הכרסום הרב שחל במעמדה של הכנסת בציבור. ריבלין מודע היטב לחשיבות הכנסת ולחשיבות משקלה הציבורי, כמוסד שמייצג בפועל את הריבון ורצונו. אבל ריבלין כמשפטן גם יודע היטב שללא סמכות משפטית, חוקתית ונורמטיבית, ישקע מעמדה של הכנסת עוד יותר, ויכולתה למלא את תפקידה הדמוקרטי תתנוון - זו בדמוקרטיה כשלנו הינה אפשרות בלתי מתקבלת על הדעת. לכן, ודווקא מפני שהיה יו"ר הכנסת וחווה רבות מחולשות אלה על בשרו, אני מצפה שריבלין ממושבו הנוכחי יהיה קודם כל וראשית כל תומכה הראשי של הכנסת כמוסד - מעמדה, סמכויותיה, כבודה, משקלה הסגולי בציבור ועוד. אינני מוצא זאת בנשיא ריבלין כפי שהוא משתקף בציבור מאז נבחר.
אם רוצה ריבלין להיות נשיא מדינת היהודים, כדאי שיידרש לשיקול דעת מחודש לגבי האופן שבו נכון למלא את תפקיד הנשיא כיום, הן על-רקע תפקוד שלושת הנשיאים שקדמו והן על-רקע הנושאים שיעמדו לדיון בפני הכנסת בקדנציה הזו וכנראה גם בקדנציה הבאה - מרחב הזמן הרלוונטי לכהונתו כנשיא.
