|   15:07:40
דלג
  אורי מילשטיין  
חוקר מערכות צה"ל
דוא"ל בלוג/אתר רשימות מעקב
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
מה חשוב לדעת על שיעורים פרטיים בישראל
כתיבת המומחים
אפל ווטש: מהפכת הטכנולוגיה על פרק כף ידך

האמת על מלחמת העצמאות

שורשי חוסר מקצועיותו של צה"ל

פרק 22 ממחקרו/ספרו של ד"ר אורי מילשטיין על ההכנות הלקויות למלחמת העצמאות בפרק: תפיסת הביטחון של אבות הציונות ושל מנהיגי היישוב היהודי; ארגון השומר; הציונות במלחה"ע ה-I, תפיסותיהם של בן-גוריון, ז'בוטינסקי וטרומפלדור; הקמת ארגון ההגנה בשנות ה-20; תפקוד ההגנה מהקמתה ועד מלחמת העצמאות; יצחק שדה - אבי הכוח המגויס והלוחמה הזעירה בהגנה שהשפעתו השלילית ניכרת בחוסר מקצועיותו של צה"ל
03/04/2015  |   אורי מילשטיין   |   תחקירים   |   ההכנות הלקויות במלחמת העצמאות   |   תגובות
[צילום: דו"צ]


לבנות מולדת או לכבוש אותה

בוויכוח שניטש על תפקידי הכוח הצבאי, בימי ראשית הציונות וההתיישבות, ויכוח שהתנהל במונחים נאיביים, הן מחוסר ניסיון והן מחוסר נתונים, הן בגלל אידיאולוגיה סוציאליסטית-אוטופיסטית, והן בגלל השקפת עולם יהודית אנטי-ריבונית – הנושא המרכזי היה: האם להפעיל כוח נגד תושבי הארץ הוותיקים (הערבים) או להביא להם את בשורת הקדמה (המרכסיסטית)? השאלה העיקרית שהם שאלו את עצמם: מהי דרכה של הציונות? לבנות מולדת או לכבוש אותה? בדילמת-אב זאת של האידיאולוגיה הציונית אפשר להבחין בשלוש דילמות-משנה:

א. הדילמה המציאותית: האם ארץ-ישראל ריקה מתושבים או מאוכלסת: האם מרחביה מעובדים או שוממים? האם האדמה שייכת לאנשים היושבים עליה ואפשר לקנותה מהם בדרכי שלום והם אפילו ירוויחו מכך, או שרובה רכוש הממשלה ואפשר להשיג זכויות עליה בצ'רטר מן השולטן הטורקי? בין שבדיקת נושא זה הייתה אפשרית ובין אם לא, היא לא נעשתה באופן יסודי, אם מפני שהדעת הוסחה ממנה, ואם בשל החשש מפני תוצאותיה.

ב. הדילמה העקרונית: האם שימוש בכוח למען הגשמת הציונות מותר, או נוגד את ערכי היהדות והציונות? ואם הוא מותר, כהכרח לא-יגונה, מה הם גבולותיו המוסריים? הדיון הנאיבי הזה של האבות המייסדים הנחיל ליישוב היהודי ולמדינת ישראל עיקרון שהוא מקובל על רבים עד היום: לצבא יהודי מותר להתגונן בלבד וללחום רק מלחמות אין ברירה.

ג. הדילמה המבצעית-מדינית: האם על היהודים לסמוך על השלטון הזר בלבד בענייני ביטחון או שעליהם לשתף פעולה עם השלטונות, ועם זאת לסמוך בעיקר על עצמם, כלומר על הכוח הצבאי שיקימו?

הביטחון הוא בעיה פלילית

לעולים הראשונים שהגיעו לארץ-ישראל בראשית שנות השמונים של המאה התשע-עשרה היה מידע מועט ושטחי על המצב בה. סיבות עלייתם היו הפוגרומים ברוסיה, הרעיונות הציוניים שהתפתחו באירופה, מן המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה,1 והכמיהה – בעלת האופי הדתי – של והיהודים בכלל ושל יהודי תימן בפרט, לארץ אבותיהם. לרובם המכריע של המנהיגים הציונים ושל העולים לא היה ניסיון צבאי כלשהו, ולאלה שהיה להם ניסיון כזה לא הייתה השפעה ומקצתם נחשבו להזויים. הם שמרו על מושבותיהם בעצמם ובעזרת שומרים ערבים שכירים, וראו בביטחון בעיה משטרתית: הפיגועים התפרשו על ידם כמעשים פליליים. הם אמרו: המשטרה הטורקית אינה ממלאת את תפקידה כראוי, לפיכך אנחנו שומרים בעצמנו על הנפש ועל הרכוש. על פתרונות אזוריים או ארציים לא חשבו כלל, וודאי שלא על ההיבט המדיני של בעיות אלו. התייחסות אל הפיגועים שמבצעים ערבים ביהודים, כבעיה פלילית, לא פסה עד היום, והיא אחד הליקויים של החשיבה הביטחונית של ישראל.

שיטת השמירה הזאת לא פתרה את בעיות הביטחון של המושבות, לא רק בשל הקונצפציה המקומית, אלא גם – ובעיקר – מפני שרוב השומרים היו ערבים. המושבות הראשונות התנוונו, מפני שאיכריהן הסתמכו על כוח-העבודה הערבי הזול; בתחום השמירה נכשלו האיכרים בגלל אי-יכולתם של רבים מהם לשמור בעצמם על רכושם ועל חייהם. אפשר אפוא לומר כי העלייה הראשונה "בזבזה" את הזמן מבחינת המחשבה הביטחונית, אף שהיו בתקופה ההיא שומרים רבי-עלילות. במאבק בין יהודי ארץ-ישראל ובין הערבים לא קבעו הראשונים עובדות רצויות להם, בתקופה שעדיין היה קל בה לקבוע דפוסים. אולי בגלל מחדל זה טעו הערבים בהערכת כושר העמידה והלחימה של היהודים ונהגו לכנותם "ולד אל מיתה" (בני מוות).

מול טיעונים אלה אפשר להביא טיעונים שכנגד ולומר שהפרופיל הביטחוני הנמוך של העלייה הראשונה מנע צמיחת נוגדנים חזקים בקרב הערבים, בתקופה שבה עדיין לא היו המתיישבים מסוגלים לעמוד בקשיים ביטחוניים חמורים.

ז'בוטינסקי מתכנן צבא בן 100 אלף חיילים

בסוף המאה התשע-עשרה, כמו גם לאחר מכן, חיו אישים שראו קשר טבעי בין השאלה הביטחונית ובין תהליך ההתנחלות. אחד מהם היה הרב עקיבא יוסף שלזינגר, שעלה לארץ-ישראל מהונגריה ב-1870, התיישב בירושלים וייסד את "חברת מחזירי עטרה ליושנה". הרב שלזינגר הטיף להתיישבות חקלאית של יהודים דתיים, ותכנן חיל-הגנה לישובים אלה, מתוך הבנה שהמוסלמים ודאי יתנכלו להם. על המתיישבים לשאת איתם תמיד נשק – כתב הרב שלזינגר – ועשרה אחוזים מהם יישבו בעמדות-מגן. מדי חודש בחודש יתחלפו היושבים בעמדות. אפשר אפוא לומר שהרב שלזינגר היה מבשר ההתיישבות הביטחונית בארץ-ישראל, שאמנם נתגשמה ונמשכה עד סוף מאי 1948, ואף אחרי תאריך זה.2

בעשור האחרון של המאה ה-19 פעל נביא הצבאיות העברית המודרנית, מרקו ברוך, להקים בברלין אקדמיה צבאית יהודית, שבה יוכשרו מפקדי הצבא העברי. סיסמאות האקדמיה אמורות היו להיות: "חזק ואמץ", "רק לעזי נפש תשחק השעה", אחרי האפלה – אור!". ב-1896, עוד לפני הקונגרס הציוני הראשון, הציע ברוך לתיאודור הרצל תוכנית: לסייע לבריטניה לכבוש את ארץ-ישראל מידי הטורקים, להעלות אליה המוני יהודים ולכונן בה צבא שיוכל להגן על מדינת-היהודים, בלי להיזקק לעזרת הבריטים. הרצל השיב לברוך שתוכנית זו אינה מעשית.3

ב-1895, כשסיים הרצל לכתוב את ספרו "מדינת היהודים", והתחיל לפעול להגשמת רעיונו, הוא רשם ביומנו שאדם בשם נרקיס לוון, מארגון אליאנס,4 סיפר לו שמושל מחוז קריף באנגליה, הקולונל אלברט גולדסמיד, הוא ציוני נלהב ומתכנן לרכוש אניות כדי לכבוש את פלשתינה. הרצל ציין ביומנו כי ישקול להיפגש אתו. ואכן הרצל נפגש עם גולדסמיט, פרש בפניו את חזונו, וגולדסמיד הצהיר: "מדינת היהודים – זה רעיון-חיי!" הרצל לחץ על גולדסמיד להתפנות ולהקדיש את כל זמנו למימוש הרעיון. גולדסמיד השיב שאינו יכול כאיש צבא לעסוק בפוליטיקה, אבל בהיווצר מומנטום "אפרוש מן הצבא הבריטי ואשרת בצבא היהודי". ביומנו כתב הרצל: "גולדסמיד כבר קרוב ללבי כאחי".

ב-1897 הציע איזידור שליט להרצל להקים חטיבה יהודית של אלפיים מתנדבים, שתנחת ביפו, תשתלט על הנמל, על הנמל והעיר ועל חיל המצב הטורקי והטלגרף, ותקבע עובדה צבאית-פוליטית "שתעמיד את הציונות במרכז ההתעניינות של העולם." הרצל דחה את התוכנית הזאת. כתב שליט: "בשנת 1897, בזמן שעשינו את ההכנות לקונגרס הציוני הראשון, פרצה המלחמה היוונית-טורקית, וביקשנו, אני וסטודנטים שלי, להשתתף במלחמה בגדוד מתנדבים יהודי בצבא הטורקי.5 לתוכנית הזאת הסכים הרצל. אולם היא נתבטלה מיד לאחר כמה שעות, משום שהממשלה האוסטרית אסרה את כל הפעולה הזאת. ובסופו של דבר נתמעטה כל אותה תוכנית גדולה והצטמצמה למשלחת צנועה של רופאים, שאני הבאתי, אל המחנה הטורקי הראשי".6

ב-1903 הגה זאב ז'בוטינסקי תוכנית, להפוך את הארגונים להגנה עצמית של היהודים ברוסיה ליחידות צבאיות, שתתלכדנה לצבא בן 100 אלף חיילים, שיכבוש את ארץ ישראל ויאבטח הקמת מדינה עברית. התוכנית הוצגה בפני ראשי ארגון "ירושלים" באודסה, ונדחתה בגלל הצורך להפעיל את הארגונים להגן על הקהילות מפני פוגרומים צפויים.7

על היהודים להצטיין באומץ לב

ראשוני העלייה השנייה היו ממארגני ה"הגנה" העצמית ברוסיה, בימי הפרעות של ראשית המאה העשרים, והם הביאו לארץ-ישראל את רעיון ה"הגנה" העצמית, וייסדו בה את חבורת "בר-גיורא" ואת "השומר". שני הארגונים הניחו את היסוד לעוצמה הצבאית העברית. מאז המרידות האחרונות נגד הרומאים, אחרי חורבן בית שני, כמעט לא לחמו היהודים בכוח-הזרוע על כבודם הלאומי, על חייהם ועל רכושם. באלפיים שנות הגלות, (באומדן לא מדויק), ניסו היהודים להתגונן בשתדלנות, בתשלום כופר, בבריחות ובנדודים. מארגני ה"הגנה" העצמית בהומל, שברוסיה הצארית, הקימו את "השומר".

מראשית "השומר" ועד שנות השמונים התפתחו כמה מסורות ואסכולות צבאיות בישוב העברי ובמדינת ישראל, אך מסורת "השומר" היא שהאצילה את השראתה על "הנודדות" ו"פלוגות-השדה" (פו"ש) בשנות השלושים, על הפלמ"ח בשנות הארבעים, על יחידה 101 והצנחנים בשנות החמישים, ועל הסיירות המעולות והיחידות המיוחדות של צה"ל, מאז ועד היום.

השמירה על הרכוש והנפש לא הייתה מטרת חברי "בר-גיורא" ו"השומר". היא הייתה האמצעי. הם שירתו את מטרות הציונות, כלומר את השאיפה להקים מדינה יהודית, והשמירה על הישובים הייתה צורך השעה בלבד. חברי "השומר" היו חלוצים גם בכיבוש העבודה ובהקמת ישובים קומונליים (תל-עדשים וכפר גלעדי). ופעילים במפלגות פועלי-ציון ואחדות-העבודה.8 תורת-הלחימה שלהם הייתה, במונחים של היום, השתלבות במרחב ושליטה בו, ניידות היחידה הצבאית והלוחם היחיד, רמה צבאית מקצועית גבוהה של היחידה הצבאית הקטנה והמגובשת ושל כל אחד מחבריה. תורה זאת התאימה למצב היהודים בארץ-ישראל לאורך ההיסטוריה. ובייחוד לתנאים של הישוב העברי בראשית המאה: שלטון זר המעדיף את הערבים, מיעוט משאבים כספיים וכוח אדם, ותכונות האויב. הם ידעו שעליהם לעורר בערביי הארץ את הכבוד ליהודים, מפני שהכבוד הוא אמצעי-הרתעה. על כן הוכיחו להם שיהודים אינם מוחלים על כבודם, ושכל פגיעה בהם עלולה לעלות להם ביוקר; לכן על היהודים להצטיין באומץ-לב ובתחבולות, אך להשתדל לא לגרום להרג ערבים, כדי לא להסתבך ביחסי נקמת-דם. השילוב הזה של יוזמה, תעוזה וזהירות, מאפיין רק לוחמים מקצועיים וממושמעים, וחברי "השומר" היו כאלה. תפיסתם הייתה ארצית: לא שמירה על מושבות בלבד, אלא הגנה על כל הישוב העברי. היה להם "מטה-כללי" בזעיר-אנפין, והייתה יחידה של רוכבים, בפיקוד מנדל פורטוגלי, שחשה למקומות סכנה. אנשי "השומר" פעלו מחוץ לישובים.

בשנת 1913 שלח ראש ועד "השומר", ישראל שוחט, תזכיר אל הוועד הפועל הציוני, תחת הכותרת "הצעה על דבר הגנת הישוב", ובו כתוב: "הפרינציפ של ה"הגנה" שאנו מציעים הוא כזה: ה"הגנה" נחלקת לשניים. הגנה בפועל והגנה בכוח. ה"הגנה" התמידית האקטיבית נמצאת כעת בפועל בידי אותם השומרים העובדים במושבות תחת פקודת 'השומר'. חוץ מהשומרים האקטיביים, הנמצאים תמיד תחת הנשק, דרוש לנו עוד חיל-מילואים שאפשר יהיה לחזק בו את החייל האקטיבי. האידיאל שלנו הוא כי ברגע של סכנה, ייצאו כל האיכרים והפועלים המסוגלים לשאת נשק וישתתפו בפועל ב"הגנה", ולזה צריכים אנו לכוון מעשינו." תזכיר זה מעיד שאנשי "השומר" התכוונו להטיל משימות ביטחוניות על כל אנשי הישוב העברי.

בתוך "השומר" היו ויכוחים עקרוניים לא מעטים. ויותר מכול התווכחו בשאלה מיהו המוסמך לקבוע את היעדים הצבאיים ואת המדיניות הביטחונית. המפלגה הפוליטית – כמסגרת דמוקרטית נבחרת – או חבר מפקדים אנשי מקצוע? בוועידת פועלי-ציון תבע בן-גוריון להעמיד את פעולות "השומר" בפיקוח המפלגה והתנועה: "אם הקונספירציה מעלימה מהמפלגה את המעשה, אין המפלגה יכולה להיות אחראית לחבריה, ועל החברים להסיק את המסקנות ולהחליט מרות מי הם מקבלים." בעיית המרות המדינית על הכוח הצבאי הייתה אפוא חלק ממסכת הביטחון כבר אז.9

לקראת סוף תקופת העלייה השנייה התארגנה "הקבוצה היפואית", שחבריה היו תלמידים ובוגרים של הגימנסיה העברית "הרצליה". תושבי יפו ותל אביב, שרובם עדיין לא היו חברי מפלגה כלשהי. קבוצה זו הייתה, לימים, החוליה המקשרת בין "השומר" ובין ה"הגנה". אליהו גולומב, שהושבע כחבר "השומר" והיה חבר הקבוצה היפואית, היה אחר-כך המפקד הבלתי-מוכתר של ה"הגנה" (עד יום מותו, ב-1945).

בימי מלחמת העולם הראשונה התארגנו אחדים מבני מייסדי המושבות בקבוצת ניל"י, ששירתה את המודיעין הבריטי כדי לסייע לבריטים לכבוש את השלטון על ארץ-ישראל מידי הטורקים, בתקווה שהם יתנו תגמול מדיני לישוב העברי בעד שירותו. פעילותה של ניל"י עוררה ויכוח סוער בישוב בנושא המרות. מאחר שהיה זה ניסיון ראשון של גורמים ימניים להקים ארגון ביטחוני בארץ-ישראל, התרחב הוויכוח והיה להתנגשות בין תנועת-העבודה ובין החוגים הימניים. אנשי תנועת העבודה – שיחסם לריגול ולקבלת שכר מדיני בעד ריגול היה שלילי – טענו שניל"י ניסתה להשיג את יעדי הציונות "בדרך הקלה".

המנהיגים התנגדו לגיוס

בשנות מלחמת העולם הראשונה הוקמו הגדודים העבריים במסגרת הצבא הבריטי, במצרים, באנגליה, בארצות-הברית ובארץ-ישראל. חיילי הגדודים היו יהודים ארץ-ישראלים, ציונים מארצות שונות ויהודים סתם. יוזמי הגדודים ומקימיהם היו יוסף טרומפלדור, זאב ז'בוטינסקי ופנחס רוטנברג. מכל מנהיגי הישוב והתנועה הציונית תמך בהם – לפחות בשלבים הראשונים – רק חיים ויצמן. מטרת הגדודים הייתה כפולה: לסייע לבריטים לכבוש את ארץ-ישראל מידי הטורקים, כדי לקבל מהם תגמול מדיני אחרי המלחמה. ולהכין צבא יהודי למען הישוב העברי בארץ-ישראל. הגיוס לגדודים היה מלווה בוויכוחים סוערים. בכל שלביו. כמו למשל הוויכוח אם להסתפק בארגון גדוד מובילי-פרדות, בעל משימות לוגיסטיות, או לדרוש מהבריטים להקים גדוד לוחם. משוחררי הגדודים העבריים הקימו את המפלגה "אחדות-העבודה" ב-1919, והשתתפו בהקמת ארגון ה"הגנה".

שאלת-המפתח, אחרי מלחמת העולם הראשונה, הייתה: על מה יתבסס כוח המגן העברי? על יחידות סדירות, במסגרת הצבא הבריטי, או על כוח מחתרתי שיהיה כפוף רק למרות הנהגת הישוב? בתחילה רצו רוב פעילי הביטחון, מכל הזרמים, בהמשך קיומם של הגדודים העבריים, וראו בהם את מגני הישוב, בשעת הצורך (זאב ז'בוטינסקי היה ראש המדברים באסכולה הזאת). אך כבר בימי השלטון הצבאי הבריטי, לאחר כיבוש הארץ, נִבעו סדקים בתפיסה הזאת. הסתמנה אפשרות של התנגשות אינטרסים בין השליטים החדשים, ובין הישוב היהודי. התנגדותם של מנהיגים ערבים לציונות גברה. בפיגועי הערבים ביהודים גבר המשקל הפוליטי ופחתו המניעים הפליליים. לבסוף הכריעו הבריטים בוויכוח: הם פיזרו את הגדודים העבריים, וכך הייתה המחתרת העצמאית לאמצעי-ההתגוננות היחיד של הישוב העברי.

פוליטיזציה של מערכת הביטחון

מנהיגי מפלגת "אחדות-העבודה" הגיעו למסקנה שארגון "השומר" אינו מתאים לאבטחת הישוב, וכי דרוש ארגון עממי-מיליציוני-טריטוריאלי, שיהיה כפוף להנהגה הנבחרת של התנועה הציונית ושל הישוב העברי. דילמה זאת, שלא ניתן היה לפותרה בתקופה של טרום ריבונות, הביאה בהכרח לפוליטיזציה של הארגונים הקדם-צבאיים לשפני הקמת המדינה, ושממנה צה"ל לא נפטר עד היום.

באפריל 1920 נכנעו חברי "השומר" ללחץ מנהיגי מפלגתם והחליטו לפרק את ארגונם. בדצמבר 1920, כאשר הוקמה הסתדרות העובדים, העבירה אליה "אחדות-העבודה" את האחריות על ביטחון הישוב, וארגון ה"הגנה" הוקם.10 בסוף שנות העשרים, העבירה ההסתדרות את האחריות על ה"הגנה" ל"כנסת ישראל", המסגרת האוטונומית של כל הישוב, וה"הגנה" הייתה לארגון לאומי כללי.

כמה מאנשי "השומר" לא האמינו שה"הגנה" מסוגלת לתפקד, עקפו את ההחלטה והמשיכו בפעילות צבאית במחתרת, בלי ידיעה מפקד ארגון "ה"הגנה"" והנהגת המפלגה, במסגרת גדוד העבודה על שם טרומפלדור. למחתרת העמוקה הזאת צורפו גם כמה אנשים שלא היו חברי "השומר". הבולט שבהם היה יצחק שדה. הם נתנו לארגונם את השם "הקיבוץ" – להטעות את היריבים – אספו נשק וריכזוהו בשלושה מחסנים, הקימו "בית-ספר צבאי" ושלחו לחו"ל משלחות-רכש ואנשים, להשתלמות בתורות צבאיות ובשיטות לחימה. פעילותם העצמאית נפסקה בסוף שנות ה-20.

באמצע שנות השלושים עברה האחריות על ביטחון הישוב לתנועה הציונית, וה"הגנה" עברה לשליטתה של הנהלת הסוכנות היהודית. לקראת הכרזת העצמאות, באפריל 1948, מסרה הסוכנות את האחריות על ה"הגנה" למנהלת העם, ואחרי ה' באייר תש"ח קיבלה אותה ממשלת ישראל.

כל ימיה של ה"הגנה" היו בתנועת-העבודה אנשים שערערו על כלליותה וביקשו להקים הגנה מעמדית, בטענה שאין לסמוך על ארגון כללי, עקב הסכנה הנשקפת לתנועת-העבודה מהימין (אחד הביטויים הארגוניים לרצון הזה היה "פלוגות הפועל", שהוקמו בשנות השלושים ושהיו זרוע מבצעית של ההסתדרות במאבקים בתוך הישוב, בעיקר נגד הרביזיוניסטים וחברי בית"ר11); אולם המונופול על הנשק ניתן ל"הגנה", כדי להבטיח שהוא יופעל רק כלפי אויבים מבחוץ ולא במאבקים הפוליטיים הפנימיים של הישוב. הסתדרות העובדים ויתרה מרצונה על השליטה ב"הגנה", העמידה אותה לרשות כלל ישראל והסכימה שהפיקוד המרכזי עליה יהיה פריטטי, מורכב מנציגי תנועת-העבודה ומנציגי החוגים האזרחיים. כך הייתה ה"הגנה" לצבא המדינה שבדרך. אבל למרות ההסכם, השמאל שלט ב"הגנה" הכלל יישובית, באופן פורמלי, עד מלחמת העצמאות. לעובדה זאת היו השלכות קשות מאוד, שכן אנשים בעלי פוטנציאל גבוה מן הימין לא קודמו בארגון, ולעומת זאת מקורבים למפלגות השמאל, בעלי פוטנציאל נמוך, קודמו לצמרת.

שלוש דילמות-היסוד שנזכרו לעיל העסיקו גם את מנהיגי ה"הגנה", את מפקדיה ואת חבריה. היו ביניהם חילוקי-דעות רבים, אך בכל גלגוליו היה הארגון נאמן לעיקרון: כוח צבאי יופעל רק בתגובה על תוקפנות, והארגון יתכונן לקראת המתקפה של הערבים שתבוא, בבוא שינוי הנסיבות הפוליטיות. את אסטרטגית המגננה הזאת השלימה, עם הזמן, תפיסה טאקטית-התקפית של הפיקוד הצבאי המקצועי, בייחוד של מפקדי-השדה, תפיסה שהיה לה ביטוי בכמה מזרעות ה"הגנה": הנודדות (1936). הפו"ש (1938-1937), החי"ש והפו"מ (1939 ואילך) והפלמ"ח (1941 ואילך). בשנות הארבעים כבר הייתה האסטרטגיה של ארגון ה"הגנה" דפנסיבית-אופנסיבית. היינו – הגנה התקפית שנכללות בה פעולות-גמול, פעולות-מנע ופשיטות של יחידות מגויסות ומאומנות היטב, בתוך השטח הערבי.

השתלטות השמאל על הביטחון

אחרי מלחמת העולם השנייה פעלו בארץ-ישראל, בחצי מחתרת, ארגון מחתרתי צבאי כלל-יישובי אחד, הוא ה"הגנה", ובמחתרת נרדפת, הן על-ידי הבריטים והן על-ידי ארגון ה"הגנה", שני ארגונים: אצ"ל ולח"י.

ארגון ה"הגנה" היה כפוף למרוּת מוסדות הישוב והתנועה הציונית. מבנהו היה צבאי לכל דבר, ומאז 1939 פיקדו עליו רמטכ"ל ומטכ"ל מקצועיים. הדרג הצבאי היה כפוף למפקדה ארצית (מ"א), שהייתה מורכבת מעסקנים פוליטיים ומפעילי ביטחון: לפי יחסי כוחות במפלגות הישוב – ושבראשה עמד הרמ"א, במינוי הנהלת הסוכנות היהודית. ההירארכיה ויחסי הסמכויות והכפיפויות ב"הגנה" לא היו מוגדרים בדיוק12 מארבעה טעמים: א. מיעוט ההשכלה הצבאית של חברי המפקדה הארצית: ב. יחסי הכוחות בתוכה, בין השמאל לימין: ג. עצמאותן של המפקדות המרחביות; ד. מיעוט התקציב.

א. חברי המפקדה הארצית היו נציגי מפלגות, ולרבים מהם לא הייתה השכלה צבאית, ואף לא ניסיון בנושאים צבאיים. בעשרים השנים הראשונות של ה"הגנה" לא הוגדרו היחסים בין תפקידיה הצבאיים-מקצועיים לבין תפקידיה הציבוריים. אחרי עשרים שנה הגיעה צמרת הארגון למסקנה שדרושה הגדרה כזאת, ושיש להעניק סמכות הכרעה לפיקוד הארצי, ונקבעו הדרגים – ראש המפקדה הארצית (רמ"א) וראש המטה הכללי (רמטכ"ל). כן הוגדרו כפיפות הרמטכ"ל למפקדה הארצית באמצעות הרמ"א, וכפיפות הרמ"א להנהלת הסוכנות. אף על-פי-כן הייתה הצלחתם של הרמ"א ושל הרמטכ"ל תלויה בכישוריהם האישיים ובסגולת ההשפעה האישית שלהם, מפני שהמסגרת המוסדית לא הייתה די חזקה, ומפני שמסורתה לא הייתה רבת-שנים.

ב. מספר נציגי ההסתדרות הכללית (שמאל) היה שווה לזה של נציגי האיחוד האזרחי (ימין) במפקדה, אך נציגי ההסתדרות היו האנשים שקבעו את הפעילות היום-יומית. ולא פעם נועדו להתייעצויות מוקדמות.13 נציגי ההסתדרות במפקדה היו קרובים זה לזה, לא רק בתחום הפוליטי: הם השתייכות לאותו "שבט".

מעמדם של אישים אחדים בתנועת העבודה ממחיש את אי-הבהירות בחלוקת הסמכויות והעוצמה ב"הגנה": ברל כצנלסון ויצחק טבנקין היו מנהיגים רוחניים שרבים מחברי ה"הגנה" ומפקדיה שיחרו לפתחם ושאלו בעצתם בנושאים שנויים במחלוקת, והשפעתם על רבים מאנשי צמרת ה"הגנה" הייתה מכרעת. הרמ"א הראשון, יוחנן רטנר, סיפר, כי ברל כצנלסון כונה "מחלקת השכל" וגם "המצפון של מפא"י."14 אליה גולומב היה "המפקד הבלתי מוכתר של ה"הגנה"," כהגדרת ישראל גלילי, ו"שר הביטחון של המדינה שבדרך", כהגדרת משה סנה, אף שלא היה רמ"א מימיו.15 יגאל ידין אמר: "אליהו גולומב היה בשביל האנשים שעסקו בביטחון ובעניינים צבאיים, ביטוי לכך שהמלחמה איננה מלה נרדפת למיליטריזם... בעינינו הוא היה סמל של טוהר-המידות, של השיקול הכולל, של האחריות הלאומית."16

בגלל חוסר הבנה של תפקיד הכוח הצבאי בהקמת מדינה מנהיגי הסוציאליזם הציוני האשימו את זאב ז'בוטינסקי בפשיזם ואף בנאציזם. להאשמה זאת הייתה השפעה שלילית על פיתוח תרבות ביטחון ביישוב ובמדינה.

לא רבים מהמנהיגים הפוליטיים ידעו להעריך בזמנו את התפקיד שנועד ל"הגנה" במאבק הציוני ואת השפעתה על הנוער, ורק מעטים מאנשי הרובד העילי שבהנהגה עשו את העבודה האפורה, שלא הגיעה לידיעת הרבים ב"הגנה". אליהו גולומב ראה ב"הגנה" עדיפות ראשונה. את השפעתו בארגון השיג במגע בלתי-אמצעי עם המפקדים הצעירים, העתידים לאייש את התפקידים הבכירים. הוא היה איש-הקשר בין מפקדי הארגון ובין המוסדות הפוליטיים. ואז, בתקופת המעבר של ה"הגנה" מדפוסי ארגון מיליציוני ופרטיזני לדפוסי צבא סדיר, מת גולומב (ביוני 1945), ונשקפה סכנת התרופפות לכמה מחלקי הארגון שלא נמצא לו מנהיג מקובל על הכול. הרמ"א, משה סנה, התפטר ב-1946. ממלא-מקום הרמטכ"ל, יצחק שדה, לא התבסס בתפקידו זה ולא היה מקובל על בן-גוריון. שנתיים אחדי מות אליהו גולומב מונה ישראל גלילי לרמ"א. לגלילי הייתה עמדה של מנהיגות ב"הגנה", אך הוא לא נמנה עם צמרת מפא"י. כמנהיג מפלגה אופוזיציונית היה כושר-פעולתו מוגבל, והוא אכן הודח לפני הכרזת העצמאות.

ג. החברות ב"הגנה" הייתה התנדבותית. וכמעט כל יהודי שרצה בכך התקבל לשורותיה. היו בה עשרות אלפי חברים ורובם – חוץ מאנשי החי"ש והפלמ"ח – לא קיבלו אימון צבאי סדיר, והיו מסוגלים לתפקד – במקרה הטוב – ב"הגנה" נייחת (סטאטית) בלבד. מבנה הארגון היה מרחבי, ולפיקוד העליון הייתה השפעה מוגבלת על הגלילות, המחוזות, הנפות, החבלים והישובים.

ד. תקציב ה"הגנה" היה מצומצם. רוב הנשק שנרכש, הודות ליוזמות הפיקוד המרכזי של הארגון, מומן בכספי הישובים, והם החזיקו בו במחסני-סתר (סליקים). הכספים ששילמו הישובים בעד הנשק היו "ההון החוזר" לרכישת נשק נוסף. בשל מיעוט התקציב המרכזי, חסר לפיקוד העליון של ה"הגנה" אמצעי-שליטה חיוני על המחוזות. הבטחת שליטתו המלאה של הפיקוד העליון בכלי-הנשק הייתה תהליך ממושך, רצוף מאבקים נגד נאמנויות מקומיות, נגד קרתנות, ולעתים נגד גחמות של בעלי-שררה מקומיים, ראשי רשויות וועדי מושבות וישובים. לא פעם הייתה שליטת הפיקוד-העליון בנשק תלויה ביחסים שבינו ובין המחסנאים והנשקים שהיו אחראים לנשק זה במישרין. מפקדי הערים יכלו לכאורה להשתמט ממילוי הוראות הפיקוד, ולתרץ את השתמטותם בהתנגדותו של ראש-העירייה. עקרונות המרות הלאומית של ה"הגנה" וכפיפותה לפיקוד-העליון שלה, התממשו בהתאם לריבוי האמצעים שהפיקוד היה יכול להקצות; אמצעים כאלה הגבירו את תלות המחוזות בו.

מוטיבציה לאומית

על אף פגמיה נשאה ה"הגנה" בנטל ביטחון יהודי ארץ-ישראל לפני קום המדינה, וסיכלה את מאמצי האויב במלחמת העצמאות. מעלותיה של ה"הגנה" היו המוטיבציה הלאומית, כושר האלתור והמשמעת של חבריה. היא התחזקה מאוד כשחזרו לארץ-ישראל משוחררי הצבא הבריטי, שצברו ניסיון ביחידות העבריות בימי מלחמת העולם. הגרעין המקצועי שלה היה חרוץ ושואף ללמוד, והמטה הכללי שלה ידע להתכונן למבחנים הצבאיים. עד אחרי מלחמת העצמאות, היה מטכ"ל צה"ל מורכב ברובו מאנשי מטכ"ל ה"הגנה". למערכת-ההדרכה של ה"הגנה" אין אח ודוגמה בצבא-מחתרת כלשהו. מסוף שנות השלושים, עד מלחמת העצמאות, אומנו בקורסים שלה מפקדי-כיתות ומפקדי-מחלקות. אך מסגרות-האימון בקורסים הללו הגיעו עד פיקוד על פלוגות בלבד. התורה הצבאית והחשיבה המקורית שנלמדו ותורגלו בקורסים של ה"הגנה" העניקו למפקדיה תשתית-ידע רחבה. דוגמה: אף שלא הייתה להגנה ארטילריה, ואף שהחניכים בקורסים לא ראו תותח מימיהם, היו נתונים ארטילריים בתרגיליהם, והם התמודדו עם בעיות מורכבות הרבה יותר, מאלה שמוצבות לפני חניכים בקורסים של מפקדי כיתות ומפקדי מחלקות ופלוגות בצבאות סדירים מתקדמים.

אנשי ועדת-או"ם לנושא ארץ-ישראל (אונסקו"פ) ששהו בארץ-ישראל באמצע 1947, נפגשו בסתר עם כמה מחברי הפיקוד-העליון ושאלו אותם אם רמת האימון של חברי ה"הגנה" אינה נמוכה; הרי אין בארץ-ישראל ג'ונגלים מתאימים לאימונים מתקדמים, ואי-אפשר להסתיר מעיני השלטונות, שימוש בנשק מגוון. ישראל גלילי סיפר להם שכאשר אומנו היהודים שהתגייסו לצבא הבריטי) בימי מלחמת העולם השנייה) בירי-מרגמות, טיווח אחד מהם, מדריך-מרגמות ב"הגנה", את הפצצות. בשיעור הראשון שלו הוא קלע "בול" שלוש פעמים בזו אחר זו. המדריך הבריטי סיפר על התופעה המוזרה הזאת למפקד החטיבה. וזה שאל את הקלע המצטיין: "מאין לך הידע?" "אדוני הקולונל", השיב לו הבחור, "אתה יודע שהיהודים אינטליגנטים. עברתי קורס-מרגמות בהתכתבות".17 כשהיה יגאל ידין רמטכ"ל צה"ל, שאל אותו מומחה צבאי אמריקני: איך אנשים שעברו בסך-הכול קורס מפקדי-מחלקות, נהפכו למפקדי גדודים וחטיבות תוך כדי מלחמת העצמאות? ידין השיב: "בקורסים למפקדי-מחלקות שלנו למדו נושאים של מפקדי פלוגות וגדודים. לפני החניכים הוצגו בעיות אופרטיביות ואף אסטרטגיות, שהכשירו אותם מאוחר יותר לעבור במהירות מדרג פיקודי נמוך לדרג גבוה הרבה יותר."18

מערכת ההדרכה של ה"הגנה" קידמה לא רק את החניכים – המדריכים לעתיד – אלא גם את מפקדי הקורסים, שהתכוננו לקראתם, תרגמו למענם חומר משפות זרות, (בתקופה הראשונה מרוסית ואחר-כך מאנגלית), ניהלו דיונים בינם לבין עצמם, מעין סמינר-מפקדים ואחר כך יישמו בקורסים את הרעיונות שהועלו בדיונים אלה. בימים שלא הייתה פעילות קרבית רצופה, הייתה ההדרכה, הפעילות המבצעית העיקרית של ה"הגנה", והמדריכים היו קבוצת-האליטה שלה. עקרונות הפעולה והלחימה של היחידות המבצעיות – הפו"ש, החי"ש והפלמ"ח – היו לנחלת כל המפקדים. ההדרכה ב"הגנה" הייתה בית-היוצר, שרוב המפקדים הקרביים של מלחמת העצמאות יצאו ממנו.

הקימה ה"הגנה" במחתרת חילות ושירותים של צבא סדיר, פיתחה תעשיית נשק קל, הניחה יסודות ליחידות ים ואוויר, והקימה שירותי קשר, רפואה ומודיעין וגדודי-נוער. לא בכל היחידות הללו הייתה רמה גבוהה, ולכמה מהן לא היה אפילו ציוד בסיסי, אך עצם קיומן אפשר לפתח במהירות חילות ויחידות מקצועיים מתקדמים יותר, כשהיה צורך בהם. אלפי היהודים ששירתו בחיל-הנוטרים (שהיה כפוף למשטרת המנדט הבריטית) ועשרים ושבעה אלף היהודים ששירתו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, יצקו את הידע שרכשו אל החילות הטכניים והלוגיסטיים של ה"הגנה", השתלבו במסגרות ההדרכה והלחימה שלה, וסייעו להפוך אותה לצבא סדיר.

ה"הגנה" הייתה מחתרת ממושמעת. חבריה נשמעו למפקדיהם הצבאיים ולהנהגה המדינית הנבחרת של הישוב. היו בתוכה חילוקי-דעות (שפרצו לא פעם החוצה) ומשברים, אבל בשעות-מבחן פעלו ההנהגה הצבאית וההנהגה הפוליטית במתואם. והראשונה סרה למרותה של האחרונה.

הכוח המגויס של ה"הגנה", הפלמ"ח, היה מאורגן בתחילה בפלוגות; בקיץ 1944 נבנו בו מסגרות של גדודים. בימי מלחמת העולם השנייה ניטש בצמרת הישוב ויכוח על מדיניות הגיוס. כמה מהמנהיגים סברו שהצבא העברי יתפתח מהיחידות העבריות שבמסגרת הצבא הבריטי, והורידו לעדיפות משנית את היחידות המגויסות של ה"הגנה" בתקופת מלחמת העולם, ואילו האנשים המרכזיים בצמרת ה"הגנה" טענו שאין להשאיר את הישוב, אפילו לתקופה קצרה, בלי כוח עצמאי ערוך אל מול הסכנה הערבית, ולא האמינו שהבריטים ישלימו עם התפתחות של צבא יהודי עצמאי, מהיחידות המגויסות בצבא הבריטי.

"אין על מי להשליך את יהבנו"

באוקטובר 1939 אסרו הבריטים ארבעים ושלושה מפקדים, מדריכים וחניכים (וביניהם משה דיין) של קורס מפקדי-המחלקות של ה"הגנה" ביבנאל. מפקד-הקורס היה רפאל לב, וסגנו היה משה כרמל. הארבעים ושלושה נשפטו לשנות מאסר רבות. דב הוז19 ביקש ממפקד הצבא הבריטי בארץ-ישראל לשחררם בזכות הברית שנכרתה בין הישוב העברי לבין בריטניה בתקופת המלחמה. המפקד דחה את בקשתו, ונימק: על-פי ידיעות מודיעיניות, אין העצורים טוראים ב"הגנה", אלא מפקדים.20 ההנהגה הציונית בלעה את העלבונות והמשיכה לגייס יהודים לצבא הבריטי. ה-מ"ג שוחררו בפברואר 1941, לאחר השתדלויות רבות של הנהגת הישוב, והתקרבות שני הצדדים בעקבות המלחמה. רק באוגוסט 1942, אחרי דחיות רבות, הכריזו שלטונות הצבא הבריטי על הקמת גדודים יהודיים, ומתאריך זה הקדישה הדיפלומטיה הציונית, בראשות משה שרת, את מירב מאמציה להקמת הבריגדה היהודית. מאמצים אלה נשאו פרי בספטמבר 1944, אחרי שכבר הוכרעו כוחות מדינות "הציר", והבריגדה שותפה רק בקרב חשוב אחד על נהר הסניו, באיטליה.

אחד ממנהיגי האסכולה שדרשה לטפח כוח יהודי עצמאי (בצד ההתנדבות לצבא הבריטי) היה יצחק טבנקין, מראשי הקיבוץ המאוחד, חבר עין-חרוד ומנהיג האופוזיציה הפנימית לבן-גוריון בתנועת העבודה. אופי הכוח היהודי היה אחת השאלות השנויות במחלוקת ביניהם.21 באוגוסט 1940, במועצת הקיבוץ המאוחד, אמר טבנקין: "יסודותיה של האקטיביות היהודית הם בהכרה הוודאית שלנו, שלציונות אין כל תקווה ואין משמעות ואין הצלה, זולתי בנו בעצמנו. אין על מי להשליך את יהבנו. הגורמים הגדולים בעולם, הנאבקים כיום, זרים ומתנכרים למאוויינו."22

צה"ל ברוח יצחק שדה
יצחק שדה

יצחק שדה, איש ה"הגנה", שהיה מקורב לטבנקין ושהקים וטיפח את היחידות המגויסות, תיאר את האווירה והרקע שמתוכם צמח הפלמ"ח, דווקא על הרקע של מאבק "הגורמים הגדולים בעולם". הוא כתב: "מעבר לערפל שפרש סביבנו הפשיזם בראשית מסעו, קשה היה לשער את היקף מזימתו... ביום שהגיעה הידיעה על כיבוש צרפת ידענו שעמנו עומד על עברי פי פחת... מי ידע? מי שלא חשש לראות את האמת. ומי לא חשש? הרי זו הייתה הצצה אל מעבר לחיים. אך אלה שלא נבעתו, ידעו את אשר לפניהם. התקווה הייתה בהתנגדות, וכאשר נפלה צרפת גמלה ההחלטה."23 שדה עיצב את אישיותם הצבאית של רוב המפקדים הבכירים במלחמת העצמאות. עם תלמידיו נמנו יגאל סוקניק (ידין), יגאל פייקוביץ (אלון), שמעון קוך (אבידן), משה דיין, יצחק רבין, אורי ברנר, דן לנר, יוסף טבנקין, נחום שריג, משה קלמן, מולא כהן, ורבים אחרים. תלמידיו ותלמידי-תלמידיו קבעו יותר מכל קבוצה אחרת את אופיו של צה"ל עד היום. שישה מאחד-עשר הרמטכ"לים הראשונים של צה"ל, עד מלחמת לבנון הראשונה, ועד בכלל, שירתו בפלמ"ח, והרמטכ"ל של מלחמת העצמאות והרמטכ"ל השני של צה"ל, יגאל ידין, שירת תחת פיקודו של שדה ב"נודדת", בירושלים בקריית ענבים ב-1936. גם רוב מפקדי חילות האוויר והים ואלופי הפיקודים – עד מלחמת יום הכיפורים – היו אנשי פלמ"ח לשעבר.

יצחק שדה (לנדוברג) נולד ב-19 באוגוסט 1890 בלובלין שבפולין, למשפחה חסידית מיוחסת (סבו מצד אמו היה הרבי מלובלין, שניאור זלמן פראדקין, "העילוי מלאדי"). בגיל שלוש-עשרה ראה את עצמו כ"סוציאליסט וחסיד המהפכה," והיה חבר המחתרת של מפלגת הסוציאל-רבולוציונרים (ס"ר). ב-1905 ביקר באודסה, היה עד-ראיה ל"מרד פוטיומקין", וניצל בנס מטבח המפגינים בידי צבא הקוזקים. במלחמת העולם הראשונה לחם בשורות הצבא הרוסי, עלה לדרגת סמל, הצטיין בקרבות, וקיבל את "צלב גאורגי", שרק יהודים מעטים מאוד בצבא-הצאר זכו לקבלו. אחרי שנפצע, שוחרר מהצבא והתנדב למיליציה בפטרבורג. ב-1917 היה קצין משטרה, עד שנפלה ממשלת קרנסקי. בפטרבורג נפגש עם יוסף טרומפלדור ושמע מפיו על תוכניתו לכונן צבא יהודי, שיפרוץ דרך קווקז וטורקיה ויכבוש את ארץ-ישראל למען היהודים. כשפרצה המהפכה הבולשביקית, הצטרף לצבא האדום של טרוצקי, והיה מפקד הפלוגה הראשונה בגדוד הראשון של הצבא. אחרי המלחמה למד פילוסופיה ופילולוגיה באוניברסיטת סימפרופול שבאי קרים, חידש את ידידותו עם טרומפלדור, והצטרף, בהשפעתו, לתנועת "החלוץ", אף שהיה רחוק מהציונות לפני כן. בשנת 1919, כשיצאו ראשוני חברי "החלוץ" מקרים לארץ-ישראל, הוטל עליו לעמוד בראש הנשארים. כשנודע לו ולחבריו שטרומפלדור נהרג בתל-חי, עלה לארץ-ישראל, להגשים את צוואתו.

חלוצי קרים הצטרפו לקבוצת יוצאי "השומר" ולקבוצות חלוציות אחרות. בי"ג באלול תר"פ (25 באוגוסט 1920), חצי-שנה אחרי מאורעות תל-חי, במחנה-העבודה של סוללי כביש טבריה-צמח, נוסד "גדוד ההגנה והעבודה על-שם יוסף טרומפלדור." יצחק שדה נבחר לעמוד בראשו. כאמור, הוא נמנה עם חברי מחתרת "הקיבוץ", והיה איש-הקשר בין חברי "השומר" לשעבר לבין החלוצים שהקימו את "גדוד-העבודה". בארץ-ישראל נודע שמו כחוצב מעולה, כבעל כוח פיסי רב וכאיש ערכים, וכן כאחד האקטיביסטים שדרשו להגיב בכוח על כל אלימות. ואף על-פי כן, שדה לא שנא את הערבים, ולא סבר שהמטרה מקדשת את כל האמצעים. כציוני-סוציאליסט האמין באחוות-עמים. שאף לדו-קיום יהודי-ערבי, והטיף לשמירת הערכים המוסריים וטוהר הנשק גם במלחמה.

גבורה מהי?

הרי קטע מרשימתו "שבילי גבורה":

"היסוד שבגבורה איננו אומץ, אלא הנכונות להקרבה עצמית. לאומץ שבגבורה יכול להגיע גם האיש המפחד, אם חזקה בו נכונות ההקרבה... לא הפחדנות היא היפוכה הגמור של הגבורה, אלא האנוכיות. האיש האנוכי יכול להיות אמיץ, אך גיבור לא יהיה. אין גבורה בבנדיטיזם, אף לא בנועז ביותר. הגבורה היא, קודם כול, מידה מוסרית."

בימי "מאורעות" 1936 היה יצחק שדה אחד המעטים שחידשו ב"הגנה" כמה מהערכים הטאקטיים של "השומר", שנזנחו בארגון העממי ההמוני. בתחילת ה"מאורעות" פעלה ה"הגנה" מתוך הישובים המגודרים. אליהו כהן (בן-חור), שהיה סגן מפקד מחוז ירושלים ואחר-כך מפקד פתח-תקוה, ויצחק שדה, הציעו לאמץ את שיטת הלחימה הניידת במרחב, מחוץ לגדרות. הוויכוח על "היציאה מהגדר" התנהל גם בהנהגת הישוב וגם בתוך פיקוד ה"הגנה". המתנגדים טענו כי הערבים עלולים לתקוף את הישובים שרבים ממגניהם לא יהיו נוכחים, וכי אנשים שייצאו אל מחוץ לגדר, עם הנשק הבלתי-לגאלי, יהיו מועדים למאסרים, ויסכנו את הישוב בהפקעת הנשק ובהגבלת מספר הנוטרים. יצחק טבנקין טען כי ה"הגנה" מתוך הגדר אינה מעוררת כבוד ומחנכת לפחדנות ול"מנטליות -מצור". בימי המרד הערבי היה יצחק שדה בן ארבעים ושש, גיל שבו פורשים רוב הלוחמים מפעולות מבצעיות. אנשי השורה ומפקדי-השדה היו בני שמונה-עשרה עד עשרים ואחת. הבדל הגילים הוסיף לו סמכות, והוא כונה "הזקן".

בשביתה הכללית שפתחה את המרד הערבי, שותקו מחצבות מגדל-צדק (ליד פתח-תקווה), שסיפקו אבנים, חצץ וסיד, לבניה בתל אביב ובסביבותיה. אליהו בן-חור גייס לעבודה פועלים יהודים, שרבים מהם היו חברי קיבוץ גבעת-השלושה. אחד מהם היה בני מרשק, לימים ה"פוליטרוק" של חטיבת "הראל". הוא סיפר:

"כנופיות של ערבים התרכזו בקלקיליה. ירו עלינו והסיתו נגדנו את הפועלים (הערבים). כדי לאבטח את הפועלים היהודים הובאה מחלקת-נוטרים, בפיקודו של יצחק שדה. כשהגיע שדה הייתה רוח אחרת. הוא לא הסתפק ב"הגנה" פאסיבית, אלא הוציא סיורים והניח מארבים, לפגוש את המתנכלים בדרך. נדמה לי שהמארב הראשון בשפלה, שיצא לקבל את פני אנשי-הכנופיות ופתח עליהם באש לפני שביצעו את זממם, היה במגדל-צדק.

"לילה אחד אמר לי שדה: 'בני, אנחנו איננו יכולים להרשות לעצמנו מפלה צבאית, עמים אחרים יכולים לספוג מפלה. לנו מפלה תהיה מפולת.' אחרי שנים אחדות, בימי מלחמת העולם השנייה, אמר לי: 'אתה זוכר מה שאמרתי לך במגדל-צדק? הנה, וארשה נכבשה ופולין קיימת; פריז נכבשה וצרפת קיימת. נניח שיכבשו את תל אביב. זאת תהיה מפולת, סוף המפעל. אנחנו איננו יכולים להרשות לעצמנו מותרות של מפלה צבאית.'"24

יצחק שדה היה אבי הפתרונות הטאקטיים לבעיות שהציקו לישוב היהודי, מימי המרד הערבי ועד הקמת המדינה: עמידת מעטים מול רבים, מיעוט הנשק וההכרח להתחשב בשלטון הזר, ולעתים להיאבק נגדו. הוא פיתח את שיטות ניצול הלילה למשימות צבאיות, ולחניכיו אמר: "הירח הוא אויבנו. אם אתה מתקרב אל כפר (עוין) עם כיתה אחת בלילה חשוך, ונותן מטח-אש, הם יחשבו שאתה בא עם פלוגה או עם שתי פלוגות. אם הירח מאיר, הם יגלו אותך וידעו מה כוחך". בני מרשק סיפר כי בהשפעתו של שדה היו אומרים חניכיו בפלמ"ח: "אנחנו מתחבקים עם החושך", וכי הוא היה אומר שהנשק שלנו נמצא בידי האויב, ועלינו לקחת אותו ממנו ולהשתמש בו. הוא הפך את הסיירות לאות זיהוי לפו"ש ולפלמ"ח. תפקיד הסיירים היה לגלות 'לא רק את האויב' אלא גם את המולדת. הם הכירו את הארץ ברגליים'."25

במחצית השנייה של שנות השלושים, הקים שדה, בפקודת ראשי ה"הגנה", את הנודדת, את פלוגות-השדה (פו"ש) ואת היחידות לפעולות מיוחדות (פו"מ) - היחידות המגויסות הראשונות של ה"הגנה". ביחידות אלה, הגופים הצבאיים האינטנסיביים במסגרת האקסטנסיבית של ה"הגנה", ניכרו המגמות האליטיסטיות של "השומר". לדברי ישראל גלילי, סיפק הפו"ש את כמיהות חברי ה"הגנה" לחוויות צבאיות ולכוח מגויס ארצי. גלילי סיפר כי חברי הפו"ש התנגדו לפירוקו אחרי המאורעות, אך אף שנימקו את התנגדותם בצרכים הביטחוניים, לא נתקבלה דעתם.26

יצחק שדה שאף לשליטה ישירה של פיקוד ה"הגנה" על יחידותיה, ודרש להעלות את הרמה המקצועית של היחידות המגויסות ולהקים עתודה ארצית מגויסת. אפשר לומר שה"הגנה" הייתה לצבא-שבדרך, לא מעט בזכות המהפכה שחולל בה שדה מלמטה. במקביל, החליטו מנהיגי הישוב לחזק את המרכז הארצי של ה"הגנה", וביולי 1938 מינה יושב-ראש הנהלת הסוכנות, דוד בן-גוריון, את יוחנן רטנר לראש המפקדה הארצית (הרמ"א) הראשון של ה"הגנה". רטנר – בוגר קורס קצינים ברוסיה הצארית, ובעל ניסיון קרבי ממלחמת-העולם הראשונה – חולל ב"הגנה" שינויים ארגוניים בסיועו של זכריה (זכר) אוריאלי ובסיועו של יעקב דוסטרובסקי (דורי), שפיתח את המחלקות המקצועיות של הארגון. במסמך שהכינו שלושתם, על המבנה החדש של ה"הגנה", מופיעה בפעם הראשונה הבחנה ברורה בין המפקדה הארצית, כגוף ציבורי, לבין גרעין הפיקוד המקצועי. אחרי שנה, ב-6 בספטמבר 1939, הוקם המטה הכללי הראשון של ה"הגנה", ויעקב דורי מונה לרמטכ"ל הראשון. במהלך ה"מאורעות" למדה ה"הגנה" את הלקח: הישוב העברי זקוק למסגרת צבאית ארצית. לא לפדרציה של מחוזות.27

השילוב בין יוחנן רטנר, האינטלקטואל, הבונה והמארגן, ובין יצחק שדה, מחנך הלוחמים ומעצב התפיסות הטאקטיות, היה נכם חשוב של ה"הגנה". רטנר אמר על שדה: "אך לעתים רחוקות יימצא אדם שידע כמוהו להעלות ניצוצות מקרב הנוער של עמו,... הנוער היה קרוב לליבו. על כן לא היה קשה לו למצוא את הנימה הנכונה: הם אהבו לשבת בחברתו מסביב למדורה ולהאזין לו. הוא קרא הרבה .הייתה לו השכלה צבאית נרחבת למדי, המבוססת גם על ניסיון עצמי, ולפחות לטובים שבמאזיניו הנחיל את היכולת לחשוב מחשבה עצמאית בלא מורך, לאחר שרכשו את הידע המתאים, הוא סייע בשחרור דרכי-המחשבה שלנו מן השגרה."28

"מה שבן-גוריון כינה בלעג 'הפרטיזניות של יצחק שדה,' היה התשובה הנכונה לתנאים המיוחדים שלנו בימים ההם," העריך שמעון אבידן, מתלמידי שדה ומפקד חטיבת "גבעתי" במלחמת העצמאות.29 "בחודשים הראשונים של מלחמת-העצמאות כמעט היינו מתמוטטים, לולא עמדו לנו 'השיטות הפרטיזניות', כלומר הטקטיקה המתאימה למסגרת צבאית, הלוחמת נגד אויב העולה עליה בכמות, בעוצמה, בטווח-נשק, במצבו הטופוגראפי וביכולת לקבוע את מועד הקרב. כרצונו. יצחק שדה עשה הערכת-מצב נכונה. ראה שלב אחד קדימה ובחר את המחשבה הטאקטית הישראלית היחידה שיכולנו לאמץ. בן-גוריון. לעומת זאת, ניסה להפוך במהירות מירבית את הכוח היהודי לצבא סדיר ככל צבאות הגויים, וזאת הייתה סיבת כל האסונות שלנו בתש"ח. לדעתי הניח שדה יסוד למחשבה הטאקטית של צה"ל, ומה שמלמדים כיום אינו שונה. עקרונית, ממה שהוא לימד אז."30 לדעת מאיר פעיל היה שדה "הגאון הצבאי היחיד שהקימה התנועה הציונית עד היום."31

הנזק שגרם יצחק שדה

בניגוד למאיר פעיל, אני סבור ש"גאוניותו" של יצחק שדה גרמה ליישוב היהודי ולמדינת ישראל נזקים בלתי הפריכים שלא ניתן להיחלץ מהם עד היום: בהשפעתו העצומה על הפלמ"ח, ובגלל העובדה שלרשות היישוב היהודי עמדו בפרוץ המלחמה רק גדודי הפלמ"ח ככוח לוחם, התקשה אז הישוב היהודי לנהל מלחמה סדירה. היו ליישוב היהודי הישגים בלוחמה זעירה, כמו פשיטת סעסע בפברואר 1948, אך הוא נכשל כישלון חרוץ במלחמת הדרכים בייחוד בגזרת הדרך לירושלים. כישלון זה כמעט שעלה ליהודים בהקמת המדינה. ההשפעה הדומיננטית של מפקדי הפלמ"ח, כיצחק רבין, חיים בר-לב ודוד אלעזר, על בניית צה"ל מנעה מצה"ל להפוך לצבא מקצועי ברמה גבוהה כפי שניכר בכל מלחמותיו עד מבצע "צוק איתן" ב-2013, ועד בכלל.

____

[בשבוע הבא: הולדת הפלמ"ח; האם חברי הפלמ"ח השתמטו מלחימה בגרמניה הנאצית ומהצלת יהודי אירופה? החיוב והשלילה בפלמ"ח; חיל אוויר במחתרת; אצ"ל ולח"י; מצבת הנשק של היישוב היהודי לקראת המלחמה; מנהיגותו של בן-גוריון.]

הערות

1. זלמן דור לבונטין, לארץ אבותינו, דברי ימי המסע והעבודה בשנות תרמ"ב, תרמ"ג, של זלמן דוד לבונטין, מסדה, תשכ"ג; חיים חיסין, מיומן אחד הבילויים, בית נטע (הרפז) 1967. הציוני הבולט הראשון היה ככל הנראה, בסוף שנות השלושים של המאה ה-19, הרב של הקהילה היהודית באי קורפו – שהיה תחת שלטון בריטי – יהודה ביבאס, שהתרשם מאוד מהצלחת מלחמת העצמאות של היוונים נגד השלטון הטורקי, ניתק עצמו מן היהדות הבלתי ריבונית שכונן יוחנן בן זכאי, וחזר לריבונות העברית של אברהם אבינו.
2. ספק אם הייתה לרב שלזינגר השפעה ישירה על התפתחויות ביטחוניות כמו ייסוד "בר-גיורא" ו"השומר", אבל אפשר להניח כי רעיונותיו ש"התגלגלו" בארץ-ישראל, לא היו זרים למייסדי אגודות אלה.
3. יעקב וינשל, מרקו ברוך, שקמונה, 1981.
4. מכונה בעברית "כל ישראל חברים". ארגון תרבותי יהודי שהוקם על-ידי נכבדים יהודים בצרפת ב-1860, עם קבלת האמנציפציה, כדי לענות על הצורך במנהיגות מרכזית חברתית לקהילה היהודית.
5. בהשפעת מרקו ברוך הציעו שליט וחבריו להרצל להשתתף במלחמה לצד היוונים. משדחה הרצל את ההצעה בטיעון שאם הטורקים ינצחו, יגרם נזק גדול ליהודים, השתנתה ההצעה במאה ושמונים מעלות.
6. איזידור שליט, קדימה, דבר 31 ביולי 1942; איזידור שליט, ויקיפדיה.
7. ישראל טריווטש, מכון ז'בוטינסקי תיק פ 1-102.
8. ההיסטורית, יש להבדיל בינה ובין "התנועה לאחדות העבודה" שקמה באמצע שנות הארבעים.
9. שלמה שבא, שבט הנועזים, ספריית פועלים, 1969: ספר השומר. דביר, תשי"ז: סת"ה א1/, עמ' 131-154; ספר בכתב-יד של אליהו בן-חור (כהן) על צמיחת העוצמה העברית: ראיון עם נחום הורביץ ב-12 בספטמבר 1981.
10. ספר תולדות ה"הגנה", ב1/, עמ' 169-164.
11. ברית-תרומפלדור, תנועת נוער רביזיוניסטית שהוקמה במחצית שנות העשרים, שהתכוונה להעניק לחבריה הכשרה קרם-צבאית ולחולל בהם את "המהפכה העברית" של המעבר מעם גלותי לעם ריבוני. "ראש-בית"ר", עד מותו ב-1940, היה זאב ז'בוטינסקי.
12. יוחנן רטנר, חיי ואני, שוקן 1978, עמ' 314-271.
13. ראיון עם יוסף יזרעאלי מקבוץ אפיקים ב-3 בפברואר 1972 יזרעאלי היה, תקופות מסוימות, ראש סיעת ההסתדרות במ"א.
14. רטנר שם, עמ' 280.
15. סדרת ראיונות עם ישראל גלילי.
16. ראיון עם יגאל ידין פברואר 1972.
17. סדרת ראיונות עם ישראל גלילי.
18. סדרת הראיונות הנ"ל עם יגאל ידין.
19. ממנהיגי תנועת העבודה וה"הגנה" בארץ-ישראל. נהרג בגיל ארבעים ושש בתאונת-דרכים, יחד עם בני משפחתו. בשנת 1940.
20. הראיון הנ"ל עם יגאל ידין.
21. סדרת הראיונות עם ישראל גלילי.
22. ארכיון הקיבוץ המאוחד.
23. יצחק שדה. "איך נדלקו המדורות", ספר הפלמ"ח א/ עמ' 75.
24. ראיון עם בני מרשק ב-18 במארס 1972.
25. שם, שם.
26. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי.
27. ספר תולדות ה"הגנה", ב/2, עמ' 1022-1015.
28. יוחנן רטנר "חיי ואני עמ' 291-290.
29. דיון נרחב על שמעון אבידן ועל תפקודו במלחמת העצמאות בכלל ובפרשת ניצנים בפרט ראה בספרי "הופקרו למוות", שפרקיו התפרסמו בNews1.
30. ראיון עם שמעון אבידן. ביקורתו של שמעון אבידן על דוד בן-גוריון אופיינית לאסכולה אחת ב"הגנה". היו אסכולות אחרות שצידדו כעמדתו של בן-גוריון. דיון מורחב על נושא זה יבוא בהמשך הדברים.
31. סדרת ראיונות עם מאיר פעיל.

תאריך:  03/04/2015   |   עודכן:  03/04/2015
ד"ר אורי מילשטיין
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
שורשי חוסר מקצועיותו של צה"ל
תגובות  [ 74 ] מוצגות   [ 74 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
ראומה
3/04/15 10:20
 
אורי מילשטיין
3/04/15 10:54
2
רמי1970
3/04/15 10:23
 
בהכרח
3/04/15 10:46
3
דוד נ
3/04/15 11:41
 
אורי מילשטיין
3/04/15 14:01
 
איתן מיגור
3/04/15 14:37
 
יוסף מהגליל
3/04/15 18:25
 
אופירה
3/04/15 14:59
 
אורי מילשטיין
3/04/15 18:12
 
אופירה
3/04/15 22:20
 
אורי מילשטיין
4/04/15 07:23
 
אופירה
4/04/15 16:50
 
אופירה
3/04/15 14:59
 
אלפרדו ב'
3/04/15 14:30
 
חבר קיבוץ יגור
3/04/15 19:13
 
אלפרדו ב/1
4/04/15 01:12
 
דוד נ
4/04/15 05:44
 
אלפרדו ב' הצעיר
4/04/15 11:30
 
חבר קיבוץ יגור
4/04/15 13:37
 
איתן מיגור
4/04/15 13:53
 
אלפרדו ב' האמיתי
4/04/15 16:04
4
לוחם ותיק יגור
3/04/15 13:39
 
יעקב רעננה
3/04/15 14:34
 
חבר קיבוץ יגור
3/04/15 17:48
 
לוחם ותיק יגור
4/04/15 12:42
5
המפהק
3/04/15 14:44
6
tאיציק
3/04/15 15:16
 
אורי מילשטיין
3/04/15 18:20
7
דוד נ
3/04/15 17:54
 
יצרן נקניקים
4/04/15 18:29
8
פועה
3/04/15 18:24
 
חבר קיבוץ יגור
3/04/15 19:02
 
פועה
4/04/15 00:22
 
אורי מילשטיין
4/04/15 07:07
 
נצר יואב
4/04/15 09:55
 
פועה
4/04/15 11:42
 
נצר יואב
4/04/15 14:59
 
אופירה
4/04/15 19:46
 
חבר קיבוץ יגור
4/04/15 09:29
 
חבר קיבוץ יגור
4/04/15 11:26
 
פועה
4/04/15 12:07
 
מייצר נקניקים
4/04/15 11:37
 
אורי מילשטיין
4/04/15 06:57
 
פועה
4/04/15 12:22
9
גולדבלט משה
3/04/15 19:43
 
אורי מילשטיין
4/04/15 07:17
 
איתן מיגור
4/04/15 10:53
 
נצר יואב
4/04/15 10:25
 
אורי מילשטיין
5/04/15 07:02
10
דוד נ
4/04/15 21:49
 
צייד מתחזים
5/04/15 13:52
 
חבר קיבוץ יגור
5/04/15 15:48
11
יואל קורנבלום
5/04/15 04:28
 
אורי מילשטיין
5/04/15 10:09
 
איתן מיגור
5/04/15 11:27
12
איתן מיגור
5/04/15 12:26
13
חבר קיבוץ יגור
5/04/15 14:11
 
איתן מיגור
5/04/15 15:18
 
חבר קיבוץ יגור
5/04/15 15:46
 
דויד .נ .
5/04/15 15:56
 
חבר קיבוץ יגור
5/04/15 17:50
14
דוד נ....
5/04/15 16:01
 
חבר קיבוץ יגור
5/04/15 18:02
 
דוד נ..
5/04/15 18:36
 
חבר קיבוץ יגור
5/04/15 20:16
15
משה, עורך-דין
8/04/15 20:47
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
התפתחויות נוספות   /  ההכנות הלקויות במלחמת העצמאות
פרק 21 ממחקרו/ספרו של ד"ר אורי מילשטיין על ההכנות הלקויות למלחמת העצמאות בפרק: מדינות ערב מקימות צבא ערבי מאוחד, "צבא ההצלה", לסייע לפלשתינים למנוע את הקמתה של המדינה היהודית בא"י; בכך מפקיעות מדינות ערב את פלשתין מידי הפלשתינים; דיפלומטים ערבים דוחים כל פשרה בשיחות עם דיפלומטים ציוניים; הצגת העמדה הבסיסית של הערבים כלפי התנועה הציונית שלא השתנתה עד היום; למרות כל זה, מנהיג ערביי א"י אל-חוסייני מנסה להגיע לפשרה ברגע האחרון ונדחה ע"י ב"ג
27/03/2015  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   תחקירים
פרק עשרים ממחקרו/ספרו של ד"ר אורי מילשטיין על ההכנות הלקויות למלחמת העצמאות בפרק: במצרים הייתה נטייה להסכים לחלוקת א"י בין יהודים לערבים; הצעות להטיל אמברגו על ייצוא נפט מן המזה"ת לארה"ב ולבריטניה, אם הן תתמוכנה בהקמתה של מדינה יהודית; מנהיג ערביי א"י דוחה כל פשרה עם התנועה הציונית וטוען שכל א"י שייכת לערבים
20/03/2015  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   תחקירים
פרק תשעה-עשר ממחקרו/ספרו של ד"ר אורי מילשטיין על ההכנות הלקויות למלחמת העצמאות בפרק: ערביי א"י אהדו את גרמניה הנאצית במלחמת העולם ה-II; שורשי המדינה האיסלאמית (דאעש) במחצית הראשונה של המאה ה-20; ביסוס לטענת הקונספירציה בין עבדאללה מלך עבר הירדן לב"ג במלחמת העצמאות, שבה הם החליטו לחלק את א"י ביניהם לרבות את י-ם; דיווח מפורט על פגישת גולדה מאיר והמלך עבדאללה ה-I קצת לפני הכ"ט בנובמבר
13/03/2015  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   תחקירים
פרק שמונה-עשר ממחקרו/ספרו של ד"ר אורי מילשטיין על ההכנות הלקויות למלחמת העצמאות בפרק: השפעת 'המרד הערבי' במחצית השנייה של שנות ה-30' על הכנות היישוב העברי למלחמת העצמאות; הנזק שגרמו הערבים לעצמם במרד; 4 הנאמנויות של ערביי א"י; חוסר הבנה מערבית וישראלית את התרבות הערבית, המוסלמית והמזה"ת אז והיום; האב המייסד של האומה הפלשתינית; היסוד הדתי בסכסוך היהודי ערבי/פלשתיני; תמיכת הפלשתינים בנאצים, פגישת אל חוסייני עם היטלר וביקורו באושוויץ יחד עם אייכמן
06/03/2015  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   תחקירים
פרק שבעה-עשר ממחקרו/ספרו של ד"ר אורי מילשטיין על ההכנות הלקויות למלחמת העצמאות בפרק: למרות הערכות מומחים צבאיים כי חלוקת הארץ והקמתה של מדינה יהודית בא"י תגרור מלחמה עם הרוגים רבים, הגיעו היהודים למלחמה בלתי מוכנים; מדיניותו של שר החוץ הבריטי בווין כלפי הקמתה של מדינה עברית; הממסדים הביטחוניים והמדיניים בבריטניה ובארה"ב התנגדו להקמתה של מדינה עברית; הטרור של אצ"ל ולח"י הכריע את הכף בהחלטת ראשי בריטניה לסיים את המנדט ולברוח מא"י
27/02/2015  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   תחקירים
רשימות נוספות   /   ההכנות הלקויות במלחמת העצמאות  /  מי ומי  
הנציב העליון: "ישראל תהיה מדינה נאצית"  /  ד"ר אורי מילשטיין
קונספירציה בריטית להשמדת ישראל?  /  ד"ר אורי מילשטיין
כל ההערכות המוקדמות התבדו  /  ד"ר אורי מילשטיין
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
צבי גיל
צבי גיל
האירוע היה משהו ומישהו, נכון יותר מי שהם, שאני מלווה במשך עשרות שנים    היו שם כל המי ומי מבין מקימיי הטלוויזיה הישראלית ומעצביה בשעתה היפה
טובה ספרא
טובה ספרא
תקופה מסוכנת עם פוטנציאל לעימותים, פעולות טרור ופתיחת חזית חדשה במלחמה. ייתכן אובדן חיים, בעיקר בפעולות הומניטריות. המערכה נמשכת והסכנה מתגברת. הרבה מילים חשובות לזמנים הקרובים שעי...
איתמר לוין
איתמר לוין
עם חיוך תמידי והמון סבלנות ואנושיות, חוי טוקר מנהלת בנינוחות דיוני חדלות פרעון - אם כי לעיתים תכונות אלו גורמות לה לאפשר לעורכי דין להאריך מדי ואף לנהל שיחות ממש מתחת לדוכן
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il