ביציאת מצרים נולד עם חדש: עם ישראל. זהו עם מיוחד ושונה במשפחת העמים. זהו עם שסלל דרך של אמונה ותרבות חדשה, שמערכות השלטון העצמאיות שלו תואמות את תרבותו הייחודית.

מדברי חז"ל למדנו שישנה התאמה בין המנהיג ובני דורו: "'זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה' - פליגי בה ר' יהודה נשיאה ורבנן, חד אמר: דור לפי פרנס, וחד אמר: פרנס לפי דורו" (ערכין י"ז, ע"א).

משה רבינו נבחר בידי הקב"ה להנהיג ולהוביל את תהליך ההקמה של עם ישראל, את יציאתו ממצרים וכן את עיצוב תרבותו העצמאית ומערכותיו הציבוריות. המשמעות היא שמשה רבינו ממזג באישיותו דמות מופת של איש רוח ומנהיג, של מי שזכה להגיע לפסגת המדרגה הרוחנית והנבואית בבחינת "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ד' פנים אל פנים" (דברים ל"ד, י'), ובה בעת זכה להיות מנהיג ציבורי מורם מעם.

מודל ההנהגה של משה רבינו היה ייחודי ותלת-ממדי: הנהגה רוחנית, הובלה פרקטית ואסטרטגית. על מודל זה אנו יכולים ללמוד מדברי הראי"ה קוק, שהבחין בין שני מודלים של מנהיגות שאנו נוהגים לכנות אותם "מנהיגות מְתָכְלֶלֵת" ו"מנהיגות מעצבת".
המודל הראשון הוא של מנהיג בעל כושר ארגון שמְתָכְלֵל את היכולות של העם ומוציא אותם מן הכוח אל הפועל. המודל השני הוא של מנהיג בעל יכולת אישית, מורמת מעם, שביכולתו לעצב ולרומם את העם.

המודל הראשון מתאים לתקופה בה העם בשל ומעוצב, וכל שהוא זקוק לו זה מנהיג שיארגן ויתכלל את יכולותיו. המודל השני מתאים לתקופה של תמורות ושינויים שבה העם נמצא בצומת דרכים, וצריך להביא אותו למצב חדש ושונה מזה שהיה בעבר לקראת יעדים חדשים. כאן אין די ביכולת אירגונית. מנהיג מסוג זה צריך יכולת ליצור שינויים ולצרוב אותם בעם, תוך התמודדות עם הכוחות השמרניים המקדשים את ה"עבר" הנוסטלגי.

'מנהיג מְתָכְלֵל' אינו מסוגל להוציא מהציבור יותר ממה שיש בו. לכן הוא גם איננו יכול לעצב ולרומם את הציבור. משה רבינו היה מנהיג מעצב - כזה שמצליח לרומם את עם ישראל אל מעבר למה שהיה בו כבר.

"מנהיג מְתָכְלֵל" הוא מנהיג שנבחר לתפקיד, והוא איננו בהכרח בעל מעלה עצמית של עמל ובחירה אישית. הוא בבחינת עבד לעם. מנהיג מעצב, לעומת זאת, הוא בבחינת נשיא מורם מעם, המרומם את העם למדרגתו הגבוהה. ביכולתו של מנהיג שכזה לרומם את עם ישראל לא רק בצורה הדרגתית, אלא גם בצורה פתאומית ולהביא לפסגות יוצאות דופן.

ביציאת מצרים הייתה הכוונה האלוקית לרומם את עם ישראל מהמצב הירוד של מ"ט שערי טומאה למדרגה גבוהה של קבלת התורה. על כן דווקא משה רבינו הוא אשר נבחר להיות מנהיגו של עם ישראל ביציאת מצרים.

הרב קוק זצ"ל מבאר את ההבדל בין אסטרטגיית ההנהגה של משה רבינו הנמשלת לשמש, שבו המנהיג, איש מורם מעם, הוא המוקד וסביבו סובבים ירחיו-מונהגיו. הם עולים אליו, וכך הם מתקדמים איתו להשגת היעדים. מנהיגותו של שמואל הנביא, לעומת זאת, נמשלת לירח. זוהי מנהיגות שבה המנהיג סובב את מונהגיו ויורד אליהם. (דרוש לחנוכת הרבנות, "ברקאי", חלק ו').