"באחד הימים, כשדומה היה שמשהו מחיוניותו של הסוס נגרע, הצליף הנס שלש פעמים באבא, וציווה עליו לכרות לעצמו בור בחצר. פניו של הנס, להבו ככדור אש. הילדים אולצו לצפות בנעשה. בידיים רועדות המשיכה אם לבחוש את הדייסה. הבית נמלא אד משכר של קינמון, מהול בריח דבש - מתנת אשת אחד הקצינים הזוטרים. גם השמש המשיכה בטיפוסה הגא, מושכת שובל הולך וגדל. כשהבור היה עמוק דיו, וחולצתו של אבא ספוגה בזעה, הגיע רץ ובישר את דבר הגעת קצין המחוז. הקצינים שבו הביתה ורק מקס הטוב הציע לאבא: "ברח שמוליק, חזור בעוד יומיים, אומר להם ששלחתי אותך לעיר רֹובְנוֹ, בינתיים הנס יירגע וישכח שרצה לקבור אותך חי".
זהו קטע מצמרר מתוך סיפורה של מלכה על קורות משפחתה בזמן המלחמה..נרטיב מזוויע של מציאות בלתי אפשרית. לכאורה פסטורליה - חיי כפר שלווים, אם בוחשת בקדירה, ריח קינמון ודבש נישאים באוויר ובו בזמן אולי צופה ברגעי חייו האחרונים של בעלה, המצווה לחפור לעצמו קבר. יש מי שיאמר כי כל סופר מוכשר היה מיטיב לתאר כך את קורות משפחתו. אבל מלכה, המשוררת הטוטלית,שותלת עצמה לתוך מנהרת הזמן של השואה המשפחתית והיא לא כאילו הייתה שם אלא ממש נכנסת בזמן עברלנעליו של אביה..." את אבי הכרתי בריח הטלית והטיט והסיד / והזפת שדבקה בנעליו ובשפתו דלת המילים / שדיברה אהבה כשחפר בשוחות חייו / דובבו עיניו את נפשו הצלובה // והייתי איתו על הצלב והייתי ילדיו הירויים/ והייתי אבי בעמק הבכא מול כיתת היורים // וחפרתי במו ידי את הבור שֶׁכָּרָה / ובתוך קולה השסוע של אמי / אבדתי.
מלכה מעמידה עצמה כ-כַּלִּיא בָּרָק הקולט את מכות המות של המפץ הנאצי. היא אינה מעבירה אותן לאדמה - כמוב הארקה רגילה - אלא קולטת אותן בעצמה. מרגישה צורך להיות שם, לכפר על יסורי מצפון ועל רגשי אשם על שלא הייתה שם בזמן אמת,לחוות את הנוראות שחוו בני משפחתה. מעבר לכל כשרון ספרותי-אתה נאלם דום, חסר מילים כאשר מלכה מתארת את הפגישה המחודשת בין שני הוריה, ביער: האם שואלת: "איפה הילדים?" והוא חושף את חולצתו הספוגה בדם ילדיו, אשר נורו בעודם נשענים על חזהו, חוסים בצילו כביכול למגננה. שנים אח"כ יסרב אביה להוריד מעליו חולצה זו. כיצד מגיבה מלכה (כליא ברק):מצעקות אמי בלילות בחפשה את ילדיה המתים // משתיקת אבי בימים שדמם על גופו עדין / אני רוכנת מבעד לחלון / הרבה מעבר לנקודת הסכנה - אולי שם השלווה / והאיל בתמונה / והקיר המלבין. לוקח שנים לקלוט שהאלטרואיזם הזה של מלכה - לשתול עצמה לתוך העבר הטרגי של משפחתה - זהו צורך נפשי בהול המזכה אותה במעט שלווה,סוג של הודייה - גם אני הייתי חייבת לעבור את הגיהנום הזה לצד, הוריה חסרי האונים.
בשנת 1990 פירסמתי ספר שירה, וכך הכרתי את מלכה נתנזון - סביב שולחן הכיבודים בקפה קפולסקי בבת-ים, ישבנו חבורה של כותבי שירה, ביניהם ברכה רוזנפלד תבל"א. באותה שנה מלכה כבר נודעה כמשוררת שפירסמה את ספר שיריה הראשון "רעלת פתאים" בהוצאת "ירון גולן".. כבר בספרה זה היא מביטה בפיקחון רב במציאות של היותנו כאן:
הוילון הכחול חסם אותנו ממראות / הלילה הכבדים / הסתגרנו ועטינו על עצמינו רעלת פתאים. כבר בספר זה היא מפנה זרקור אל הטרגדיה המשפחתית של אמנון בעלה, הלום הקרב."חזרת משם / עטוף בתוך עצמך / כמו בתכריכים /אין יוצא ואין בא" //כלב שחור / רובץ לפתחך / כבר אלפים/ ימים. // אותך גזרו ערל לאלוהים / השמש לא תבוא בך היום/ גם לא מחר /ומחרתיים" בשנת 1993 מלכה פרסמה ספר נוסף: "בטבעת הים" ובו כתבה על ילדותה בבת-ים,על התערות של ההורים בארץ חדשה ועל רגעים שלאושר שתמיד העיבו עליהם מן המשאית נמלטנו / אל גבעות חול זקורות פיטמה / שמש אדומה זהרה באמצע הרקיע // בחלוננו בלילות היה תן מבעת/ את שנתה של אמי/ מחזירהּ אל גדרות התיל / ואני /מתחת לשמיכת הצמר הגסה / על מטת ברזל חורקת / עֻבָּר בתוך עצמי. באין לה חיק של אם אוהבת היא הופכת לרחם של עצמה. גם כשאביה מספר לרעייתו: "עכשיו שׂוּרֶה-בֵּיילֶה, המרנו את שרשנו /השרופים בשרשי ארץ ישראל / מכאן לא יעקרו אותנו עוד - מלכה מסיימת את השיר במשפט האידאלי, כביכול: שקט מתוק עטף אותנו אז / בחמלה.
החרדה, תחושת הארעי, חוסרה שלווה הפנימי ניכר לאורך כל שירי הספר. בשנת 1995 הקמנו בבת-ים "עמותת סופרים ומשוררים". בעיתון המקומי נכתב כי ביתו של הסופר שלום אש ישמש משכן ארעי לעמותה ובו יערכו ערבי שירה, הרצאות וערבי אמנות בשיתוף עם האגף לתרבות בעירייה. ליו"ר נבחרה המשוררת יפה צינס והחברים הפעילים: יחיאל בר מזל ברכה רוזנפלד, מלכה נתנזון פייג שמעון, וודוביץ שולמית ויעקב אלג'ם. שמנו לעצמנו מטרות: פעילות בתחום התרבותי, החברתי,עידוד סופרים ומשוררים; חתירה לייצוג הנושא התרבותי ברשות המקומית. היו לנו כוונות טובות אך חסרו לנו כוחות ארגוניים. דרכינו נפרדו והצטלבו שוב בעת האירועים הספרותיים בבית הסופר - אליהם התחברתי החל משנות האלפיים ובהם פגשתי שוב את מלכה נתנזון, לרוב מופיעה מעל לבמה ולידה,בקהל ישב אמנון בעלה.
סיפור היותו הלום קרב נודע ברבים, הם הופיעו יותר בכלי התקשורת וכל אימת שהתרחש אירוע ספרותי באגודת הסופרים - בני הזוג נתנזון לקחו אותי הביתה ברכבם. מלכה ישבה לימין בעלה שנהג ואני במושב האחורי. מלכה דיברה ודיברה על העימותים שלהם עם משרד הביטחון, על הרופאים אטומי הלב, על האישפוזים של אמנון ובעיקר על אטימות הלב של מערכת הביטחון בנוגע לאי הכרתו כנכה צה"ל, וכתוצאה מכך נמנעו ממנו זכויות לגיטימיות. כמה כוח נפשי, עקשנות והתמדה נדרשו ממלכה ומאמנון כדי להמשיך במאבקם מבלי להשבר. אתה מקשיב ותוהה איך ממסד יכול להתאכזר כך אל בני אדם. בנוסף, כמי שנסע עשרות פעמים עם אמנון לא יכולתי לתפוס איך האיש הנהדר הזה - איש שקט, מסודר, לבוש בקפידה, נהג מצוין - הוא אדם הלום קרב, סגור בתוך עולם מנותק מההוויה הרגילה של ישראלי שאיננו יכול לנהל חיי יום יום שגרתיים מדוע מחצית השעה של זוועות מלחמה שינו את חייו לעד.
היה לי ברור שלמלכה יש צורך דחוף לספר גם בע"פ על כל שעובר עליה. אולי בסתר ליבה נחשה שזמנה קצוב. הזיכרון הזה של האם המסתובבת בבת-ים לחפש את ילדיה - חרוט וצרוב בתודעתה. גם כשנסעה לפולין כי נחשף קבר אחים ונמצאו בו עצמות רגליים של ילדים, עם סימנים מיוחדים שהיו לאחיה - גם זה לא שכנע את האם.-לבסוף ספרו לה כי הילדים חיים אצל משפחה בקרבת מקום. איש מבני ביתה של מלכה לא חמק מגזירת גורל של חולי ודווי..לפי העדות של מלכה התקפי הדיכאון והחרדה של אמנון עברו ל-שגב בנו ושניהם ראו במוות פתרון בדוק לשחרור ולגאולה. בן דוד שלה נהרג במלחמת ששת הימים -"אמי הייתה מפטמת אותי בלחם מקולל // האם היהודיה (בעיקר זו שבאה משם) אינה יודעת שָׂבְעָה / לעולם פרידה יפה הייתה אומרת / את מכוערת / מכוערת / מכוערת. בכל נסיעה הביתה היינו חולפים על פני בתי הקפה של שדרות רוטשילד. מדי פעם "זרקתי" למלכה הצעה - בואו נעצור - נשב איזה ערב לאתנחתה - לשתות כוס קפה, כמרבית בני האדם. היה זה ניסיון למשוך אותם לכמה דקות אל מחוץ לבועת גורלם הסוגרת והחונקת. וערב אחד נמלאתי חמלה רוויה בתובנה כי אין טעם לנסות. מלכה פנתה לפתע אל אמנון בעלה: "אמנון, תראה בתי קפה. אמנון, תראה אנשים יושבים ושותים ונהנים וחיים. אמנון-תראה איזה יופי". מלכה אפילו לא הציעה שנעצור ונשב. היא השלימה עם גורלה - לחיות חיים אחרים. אותו רגע נדמתה כילדה המגלה לראשונה חנות גלידה בקצה הרחוב.
יותר לא יספתי להציע להם הצעות של אתנחתה בבתי קפה. עד שהגיע יום שישי, 7 לפברואר 2014. שהיה לתאריך דרמטי בחייהם.
בסוף שנת 2013 הגינו, חיים נגיד ואנכי רעיון שקראנו לו "חדר קריאה": להיפגש עם שירת משוררים, תוך כדי ישיבה סביב השולחן הגדול בבית איגוד הסופרים.,כאשר בידי כל משתתף עותק מחוברת שירים שהכנו מראש. לא מעל במה וללא רמקול - קריאת שירה כחוויה, מתוך אהבת השירה לשמה המשורר הראשון שנבחר היה פרופ' גד קינר. שירתו המקורית, התזיזיתית והמטלטלת כאילו הזמינה את עצמה. האיש עמד לנסוע לחו"ל לחצי שנה. הכנתי חוברת מבחר משירתו, מתוך ספרו: "הפרעות קשב". המפגש היה מאלף, נתקבלו תגובות חיוביות. המשוררת הבאה שנבחרה הייתה מלכה נתנזון.
הכרתי את שירתה העוצמתית, המעמידה את הקורא הלום-כתב לנוכח גורל בלתי נתפס ולנוכח כשרון הביטוי היחודי של מלכה. במשך ינואר 2014 היא העבירה אלי דפי פוליו של שירים, ברובם חדשים, תוך הסבר שהם עומדים בקרוב להתפרסם בספר. ידעתי שכל מפגש של הציבור עם שירתה מסב לה אושר-על כן מיהרתי להכין את החוברת, תוך מיון לפי נושאים. במונולוג שלה בארכיון הסופרים של ספרית אריאלה היא אומרת: "כשאני כותבת אני חיה את הבית, אתה אידיש, את גורל המשפחה. הכתיבה משאירה אותי בחיים"!. אני חשבתי להדפיס בראש החוברת שיר מעט אופטימי:
נתיבים אל האור - כתוב בשפה מופלאה ומייצג נאמנה את תבנית נוף מולדתה הפיוטית והממשית.כשנפולת הנשירים האחרונה ניגפה מחרון הרוח /ועל המחטניים נמסך אודם בהיר/ כתולעים עירומות תרות אחר האור/ יצאו אחרוני הצללים מן היער ואבי ואמי ואחותי ועריתם / על אחי הירויים ודודי ודודותי ועולליהם/ והערב, על אינספור שאוניו, פורט מנעד חמלתו ואוספם / אבל הקינה, על אינסוף מנעדיה, רודה ומושלת / ורק פיסת אדמה נחלמת נפתחת אל גביע אור דק מן הדק / שושנת ארץ ישראל ושאול ודוד ויונתן / וכבר היו ניחוחות זמן קדום הומים, יוצקים ראשיתו של איחוי / כמו שפתי השליח מארץ ישראל - שפתי רוח מבריאה ומנחמת / יוצקת תבנית זמן חדש לממד מפורר / כמו הטלית והתפילין שריפאו לה מעט/ לנפש.
עותק מן החוברת נמצא בבית איגוד הסופרים. מצורפת הזמנה ששלחנו למפגש עם מלכה, ביום שישי, 7.2.2014. המפגש היה דל משתתפים. עם לב פתוח שתינו את השירים מפי מלכה. היא התרגשה מאד. זה היה יום יפה. לקראת סיום המפגש הצענו, רעייתי ואני למלכה ולאמנון לנסוע איתנו ליפו ולנגב שם חומוס. לשמחתי הם הסכימו. ישבנו ברח' בן צבי פינת שלעבים, על ספסלי עץ היה תענוג לראות את מלכה אוכלת בתיאבון ומחייכת בהנאה. גם שמש חייכה באותם רגעים של טרם שבת - מי ידע שזה יהיה היום האחרון בחייה של מלכה נתנזון ז"ל - בו טרם ידעה על המות המקנן בגופה.
יהיה זכרה ברוך.
