תחי השואה והגבורה

כותרת כזאת נשמעת על פניה כדבר ציני להחריד, הייתי אומר - נוראי, כמי שפוגע בזיכרון החורבן הגדול ביותר שעבר על העם היהודי. בייחוד כשהיא באה ממקלדת של שריד שכמעט כל משפחתו נרצחה בשואה. אבל הלעג הוא לא שלי. הוא גם לא היסטורי. הוא עכשווי. מקורו נטוע בציבור כמשהו מעוות להחריד, והוא שפוגע קשות בזיכרון השואה. אני רק משקף אותו, על כל הבוטות והרתיעה שבו, שכן אני בסך הכול נתתי את הכותרת לתכנים של אחרים בכתובים ובעל-פה בימים אלה. יש בהם משום זילות השואה והפיכתה לאמצעים פסולים מכול סוג שהוא. פוליטיקאים ובעקבותיהם אי-אלה אנשים, חלקם בציניות חלקם מתוך בורות, הפקיעו את השואה לצרכים אחרים זולת הזיכרון והפקת לקחים מן הטרגדיה הנוראה שפקדה את העם היהודי ובייחוד בארץ היהודים שקמה על חורבות השואה.

הסיבה העיקרית שתוצאות הבחירות גרמו אצלי שבר טקטוני היא לא לגבי המפלגה שניצחה, ימין או שמאל, או דתי וחילוני. היא המגמה שנסתמנה. תהא הסיבה אשר תהיה, מתוך בערות או הליכת שבי אחר סיסמאות כוזבות. באתי לארץ כנער מעיי חורבן, עליתי מן האפר כעוף החול, נערתי מעלי את כול סממני הגלות וקברתי את כל טראומות השכול. זאת כדי להתערות ביישוב הארץ ישראלי, להקים מדינה ולחיות בארץ נאורה. עשיתי מאמצים גדולים, נפשיים ופיזיים, כדי להגיע למטרה זאת. הבחירות האחרונות הוכיחו לי כי העם בחר בנביאי השקר אשר איום שואה חדשה בגרונם, והחרב בידם כסמל לערכים שעל פיהם עלינו לחיות או למות במדינת היהודים. הוחזרתי באחת 70 שנים לאחור. יותר מזה. אילו זאת הייתה הרוח וההשראה ערב הקמת המדינה - היא לא הייתה קמה. אני הייתי כאן.

באתי משם כדי לגרש את החושך של העבר ולחיות בארץ שעתידה להיות ברוכת אדם וכישרון, שרוב אזרחיה נולדו כאן במדינה מודרנית, משגשגת, בעלת עוצמה צבאית מעבר לכל יחס, כשכל אויביה מפולגים ומסוכסכים. אני מוצא עצמי נגרר חזרה אל החושך, כצאן שמובל לדיר, או "לחוות החיות", של אורוול. בכך אני לא מתיימר לבטא את תחושותיהם של שרידים אחרים, אשר לפי הערכתי, אם מדובר באלה ששרדו בשואה, כלומר עברו את הגטאות, מחנות הריכוז וגיאיי ההריגה, מספרם אולי מגיע לחמישה ריבוא. לרבים מהם כבר קשה להתבטא. התחושה האישית שלי היא מי יודע כמה מאתנו יהיו עוד בחיים, כאשר סוף-סוף השחר יפציע, והוא יפציע והשמש עוד תטיל קרניים מלטפות על חברה מצולקת ומפולגת בארץ אהובה וזועקת.

זאת כאמור התחושה האישית הקשה שלי, שאני רואה חובה להעלותה ביום הזה. שכן אני רואה עצמי נמנה עם אותו קומץ שעוד מעט קט האחרון שבנו, ילדי השואה, יכבה את האור באכסניה זאת ששמה "שרידי השואה". זאת הסיבה שראיתי לנכון ברשומה זאת לדובב מישהו, מישהי מקרב דור ההמשך, שגם הוא לא עול ימים, כדי לשמוע מפיו מה הוא חושב. בחרתי באישה פעילה ונמרצת שהשואה שעברו הוריה חרותה בתוכה ועם זאת יש לה מחויבות עמוקה לערכי החיים ולתקומה. כלומר להנציח את מה שעשה דור השרידים למען הקמת המדינה ושגשוגה.

האישה היא לילי הבר, יו"ר ארגון יוצאי פולין ויו"ר יוצאי קרקוב, חברת הוועד המנהל של מרכז הארגונים של ניצולי השואה ויו"ר עמותת "עופות החול". עמותה זאת שמה לה למטרה לתעד את מעשיהם של השרידים כאן במדינה בצורה חזותית, כלומר בסרטים, שפה שמדברת אל הדור הצעיר.

דור ללא מורשת

בשיחה עם לילי הבר, שהיא דור שני לניצולים, תהיתי איך זה ייתכן שהדור השני לניצולים התודעה שלו לנושא התקומה שואפת לאפס.

לילי: "הנושא הרבה יותר מורכב ואי-אפשר להפריד בין היבט אחד לשני. הילד לומד על קורות משפחתו בבית.אם מדובר באנשים שחיו כאן בארץ בתקופת היישוב, לאמור בארץ ישראל לפני קום המדינה. הדור השני שמע מן ההורים מה היה, איך באו איך נקלטו, מה היו הקשיים, ואת הסגה הזאת הדור השני ספג. הייתה לו מורשת. סיפור אחר הוא ניצולי השואה שבאו לקראת קום המדינה במהלכה ואחריה. הדור השני, ברובו, לא ידע כלום. לא על מה שקרה לפני השואה, מה קרה במהלכה, ומה קרה אחריה, כולל כול נושא הקליטה. ניצולי השואה, כפי שאנו יודעים, לפחות רובם אצרו את הכול בקרבם ואם הם לא סיפרו, הדור השני לא ידע. גם בקרב אלה שקרויים ניצולי שואה יש הבדל גדול, בין אלו למשל שנמלטו מן האזורים הגרמניים לרוסיה ונטלו את גורלם בידיהם, אף שהוגלו לסיביר וניצלו, לבין אלה שעברו את שלבי השואה, בגטאות, במחנות הריכוז והמוות.

ההבדל בין היתר הוא שניצולי השואה, במידה כזאת או אחרת הייתה להם שליטה על החיים. ואילו לשרידי השואה לא הייתה כל שליטה. אלה כאשר באו לארץ עברו הלם. מצד אחד הם באו מגיא צלמוות ומצד שני עליהם היה לדאוג לקיומם, איש לא דאג להם (אלא אם באו לקיבוצים או לישובים חקלאיים- צ.ג) פשוטו כמשמעו. הצרוף הזה הביא לכך ששרידי השואה לא עסקו בנושא, בין משום שרצו לשכוח את הטראומה, ובין מכיוון שהמטרה הראשית הייתה לשקם את המשפחות. התוצאה היא שהדור השני לא ידע כמעט כלום".

אני שואל את לילי הבר אם זה אופייני רק לעלייה זאת, או שזה דבר משותף לכל פליט שבא מארץ ממצוקה. לילי אומרת שיש שוני. דווקא העולים שבאו ממה שנקרא "המזרח" דאגו לספר לילדיהם את מה שעבר עליהם שם ומה שעבר עליהם כאן, חבלי הקליטה, הקיפוח ועוד. הם העבירי לבנים מורשת. שרידי השואה, לעומת זאת, אף שגם הם היו במעברות, וגם אותם רססו בדי די טי, והיו צריכים למצוא קורת גג ועבודה בתנאים בלתי אפשריים כמעט, לא סיפרו. אז לבנים אין מורשת. ואם אין להם מורשת בכול הקשור לפן השלילי, אין להם כזאת לגבי תהליך השיקום, הבנייה-התקומה.

אני: "ומה עשתה מערכת החינוך כדי להקנות את התודעה של השואה והתקומה"?

לילי: "עד כמה שזכור לי כאשר אני למדתי בבית הספר הנושאים האלה בקושי נלמדו אם בכלל. ההיסטוריה שנלמדה הייתה או הקלאסית או על ימי הביניים. לא למדנו היסטוריה על מה שקרה לאחר השואה. בקושי על מה שקרה במדינה. אני לא יודעת מי החליט, אבל עובדה היא שאז לא למדנו כלום".

מכל מקום מכיוון שגם מערכת החינוך לא עסקה בנושא התקומה, אני שואל את לילי הבר, היכן היו כול אותם ארגונים של ניצולי השואה ובמיוחד מרכז הארגונים של ניצולי השואה.

הם חיו את העבר על כל החיוב והשלילה

לילי מספרת שהיא התבקשה באחרונה לכתוב מסה ארוכה בשביל פרסום של ארגון יוצאי קרקוב. תוך כדי תחקיר הנושא היא למדה סוגיה שלא הייתה מוכרת לה והיא סוגיית ה"לנדמאנשאפטים". זה מונח גרמני להתאגדות אנשים יוצאי ארצות שונות. בייחוד היא ביקשה ללמוד את הנושא לגבי פולין, שמדובר בקהילה יהודית ענקית של 3.5 מיליון איש. הלנדסמנשאפטים, אותם האיגודים של יוצאי קהילות לא הוקמו אחרי מלחמת העולם השנייה. כלומר אחרי השואה. תחילתם בשנת 1925 אחרי מלחמת העולם הראשונה. זה קרה בין היתר עקב השינויים הדמוגראפיים באירופה. מה שקרה לאחר מכן הוא מעין התפתחות אבולוציונית, בפעילות אותם גופים. מכיוון שהיהודים קנאים כול אחד לגוף שלו, הרי במקום לרכז את הפעילות, ההתפצלות היא זאת שהכתה שורשים. לפעמים לאותה קהילה, לאותו שטעטל, היו שני גופים ואחד לא דיבר עם השני. אם זאת הייתה המגמה - אומרת לילי הבר - היא נמשכה גם אחרי מלחמת העולם השנייה. הדור הראשון היה עסוק בדברים הבסיסיים, הקיומיים, בעזרה הדדית, בתמיכה, בסעד ועוד כשהדור הזה הלך לעולמו, הדור השני, לא תפס את מקומו, במורשת שמעבר לסולידאריות.

ובנקודה זאת היא מתייחסת לשאלת השוני שהצגתי בפניה. "העולים מארצות אחרות,והארגונים שלהם השכילו, בין בגלל השואה ובין כצורך של קהילה במדינה חדשה, להתאחד ולהקים מוסדות למורשת אותם קהילות. וככה ישנם מרכזים לקהילת יוצאי רומניה, או ליוצאי תימן, בית יוצאי ליטא, מוסד למורשת יהודי בבל, או לוב. אין מוסד למורשת יהודי פולין, פעם הקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם. ההסבר שלי יש בו לכאורה מן הפרדוקס. כי מה שקרה הוא שביישוב של קדם המדינה העלייה הפולנית הייתה דומיננטית מאוד. לאמור כאילו הארץ כולה קיימה את המורשת של יהודי פולין וזהו. אבל אפילו אם זאת הייתה המציאות, היא אינה סטאטית. ובמציאות הזאת הקהילה של יוצאי פולין יצאה דפוקה. המוזאון הגדול ביותר למורשת קהילת יהודי פולין, נמצא בוורשה ולא בירושלים או בתל אביב".

מה עושה מרכז הארגונים של ניצולי השואה ומה עושה עם ישראל

בכל זאת אני תוהה. "הרי מלבד הארגונים הבודדים יש מוסד עליון ששמו "מרכז הארגונים של ניצולי השואה". מה הוא עושה בכלל ובפרט בנושא התקומה. לדעתי, לפחות בנושא "תרומת הניצולים למדינה הוא לא עושה כלום או כמעט כלום. את חברת הוועד המנהל של המרכז" על כך היא משיבה: "אני לא לגמרי מסכימה אתך ואני אכן חברת המרכז. כמו כל ארגון יש ארגונים פעילים יותר ופעילים פחות, דינאמיים יותר או פחות, ויש אירועים שמשפעים על הפעילות. וכן יש הגיל. כשנוסד המרכז בשנות התשעים, הפעילות התרכזה בעיקר בתחום החברתי, חומרי. זה עמד בראש סדר היום. כיום מדור המייסדים נשאר קומץ קטן והוא בשנות השמונים המתקדמות. יש להם קושי כפול. קושי דינאמי וקושי להיפרד מהרגלים שקנו להם חזקה. כמו למשל שכל אחד שומר, ואני אומרת זאת במירכאות כפולות, על חלקת אלוהים הקטנה שלו. הם לא רואים את הנושא בראייה הרחבה. אם זה היה כתריליבקה אז - זה נשאר כתריליבקה. זה מרכז של ארגונים. ואגב, מה קורה עם כל ניצולי השואה שלא חברים בארגונים. אני מקווה שבקרב הדור השני, נצליח איכשהו לשמר את המורשת של התקומה.

אשר למדינת ישראל, לילי הבר מתבטאת בצורה חדה מאוד ובוטה מאד. "אנו אוהבים לחוש ולהדגיש שדופקים אותנו. אולי אנו אפילו אובססיביים לכך שדופקים אותנו. גם עם נבחר וגם עם מוכה. ככה אני חושבת. לדעתי בכל הקשור ליום השואה והגבורה צריך היה לחבר הכל ליום אבל מרכזי אחד שבו נזכור ונתאבל על כל אלה שנרצחו כיהודים כולל הפוגרומים וכלה בשואה. בשואה החיבור של גבורה הוא מלאכותי. הגבורה הייתה הישרדות. או כחלופה, היות שאומות העולם החליטו על 27 בינואר כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה, הייתי מתחברת ליום הזה. בכך אגב, היינו אנו היהודים מפגינים איזו הזדהות עם קרבנות העמים האחרים".

"והשאלה האחרונה לך לילי.מה אנו כאן במדינה הפקנו כלקח מן השואה"?

"אני חושבת שלא רק שלא למדנו לקחים מן השואה, אלא המעט שלמדנו הולך ומתרופף". כך אומרת לי הבר. "במקום ללמוד על כבוד האדם ועל השונות בין בני אדם, במקום להיות סובלניים לאחרים, אז מכל הקשקוש על סולידאריות אנו מתכנסים לתוך עצמנו והופכים להיות היהודי מן הגטו, שסובל, שמפחד ואחוז פאראנויה. אני מתחילה להבין מדוע שונאים אותנו. מצד אחד שולחים את הנוער לביקור באושוויץ, שיראה את התוצאה של מה שקרה לעם היהודי. מצד שני קח את התנהלותו של ראש הממשלה שלנו במערכת הבחירות. הוא עושה מה שעשו אחרים, בתעמולה זוועתית, ומפחיד את העם במיעוטים שהולכים בהמוניהם לבחירות. הרי זאת הגזענות האולטימטיבית שהיהודים הוקיעו. וזאת כדי ליהנות עוד ארבע שנים ממנעמי השלטון. כאזרחית של המדינה הזאת, וכבת לניצולים מעשה זה של ראש ממשלתנו היה בשבילי אחד האירועים הקשים בחיי. וזה חיזק אצלי את ההערכה שלא למדנו כאן שום לקח מן השואה"- מסיימת לי הבר את דבריה.

המציאות היא לא אנדרטה

לילי נולדה בקרקוב שבפולין לאחר המלחמה. אביה יעקוב לזר היה "במחנה שינדלר" ואימה יונה במחנות ריכוז הם נישאו בקרקוב ועלו לארץ בשנת 1950 . לאחר נדודים בכמה מעברות עברה המשפחה לגור בחולון.לילי סיימה את התיכון בחולון, שרתה בצה"ל במודיעין שדה, עברה לירושלים להמשך הלימודים. היא מתמחית במערכות מידע, פרסום ויחסי ציבור.בירושלים היא נישאה ליהודה הבר ולשנים נולדו שלושה ילדים. כיום משפחת הבר גרה בהרצליה.

לילי ממלאת, כאמור, כמה תפקידים ציבוריים. בין האירועים שהייתה שותפה לייזומם וארגונם, מחוץ למסגרת אותם ארגונים, הייתה עצרת אלפים של בני נוער ליד הכנסת למען ניצולי השואה, אחד המפגנים המרשימים ביותר למען ניצולי השואה. חבל שאי-אפשר לשחזר עצרת זאת למען התקומה. בראש היוזמים עמד עוזי דיין מטעם ארגון "תפנית", שהוא יזם. היא נמנתה עם מארגני הכנס הגדול של בני נוער וניצולים בהנגר בתל אביב לפני שנתיים.

בשיחה אתי לילי הבר בטאה בצורה בהירה וחדה את המציאות, כפי שהיא רואה אותה, ואני משער שגם רבים אחרים ואפשר שרובנו. הבנת המציאות היא דבר חשוב כמו שחשובה הדיאגנוזה לטיפול במחלה. גם אני בשום אופן לא מתעלם מן המציאות. ואם אני מנסה - היא מכה על פניי. ובכול זאת המציאות היא דבר שרבים ניסו, וגם הצליחו, לשנות אותה, אם היא הייתה רעה. את ההיסטוריה אי-אפשר לשנות, אבל נסיבות קיימות ניתנות לשינוי. השאלה היא רק איך עושים זאת. או נכון יותר אם רוצים להתמודד אם זה.יש חריגים כמו למשל העמותה של "דורות ההמשך" שהיו"ר שלה היא בילי לניאדו, אישה צעירה, נמרצת ודבקה במשימה. מעבר לזה רווחת האפתיה של הדור השני. זה אמור כלפי כל הלנדמנשאפטים, כלפי הארגונים, כלפי מרכז הארגונים של ניצולי השואה וגם כלפי עם ישראל. תהא הסיבה אשר תהא. בשעתו הצעתי כי בפעילות מרכז הארגונים תשולב בצורה מודגשת- התקומה. כי הרי מדובר באותם ניצולים שבאו משם ועשו כאן גדולות בכול התחומים, כיחידים וכקבוצה.

ואם אנו טרם הפנמנו את זה מן הראוי שנעשה זאת ביום הזיכרון לשואה ולגבורה והוא שהמס הגדול ביותר במדינת ישראל הוא מס שפתיים וזה כולל גם את לקחי השואה וגם את התקומה. ואם אכן אלא שמודעים לכך הם מיעוט, כפי שניתן להבין מדבריה של לילי הבר, הרי דווקא המיעוטים, בכול מקום ובעיקר בקרב היהודים היו "פייטרים". הם השיגו מה שהשיגו במאבק נגד הרוב. הרוב יכול להיות טוטאליטרי גם במדינה דמוקרטית. אני מקבל את ההנחה העצובה שנוח לעם להיות קורבן. אנחנו מאמינים שאנו גם עם נבחר וגם הקרבן, ואכן לעג ההיסטוריה הוא שאין עדות גדולה יותר מאשר השואה. מי שבחר בנו כעם סגולה הפך אותנו לקרבן. למאמינים אפשר, בהקשר זה להביא את השיר של קריסטופר וורנר GOD ONLY TAKES THE BEST (אלוהים לוקח רק את הטובים) והמסיים אותו בשורות אלה.

God broke our hearts to prove to us That he only takes the best

בתרגום שלי:

"אלוהים את לבנו שבר להוכיח לנו,

שהוא לוקח רק את הטובים שבנו"

עם זאת גם כמי שחושב שהאוניברסליזציה והאקטואליזציה של השואה חשובה,ושזאת הדרך היחידה לשמר אותה בעולם, אסור ליטול ממנה את הייחודיות שבה. כמות הלא יהודים שנספו במלחמת העולם השנייה הוא גדול בהרבה מאשר 6 מיליון. אבל היהודים הושמדו בשל היותם יהודים ותוך כוונה להשמיד את העם כולו. זה לא חל על שום עם אחר.לפיכך ים הזיכרון לשואה שקיים בארץ צריך להישמר. אבל באותה מידה יש להפוך אותו למשמעותי, אם לא רוצים תשעה באב שני. יותר מזה. את תשעה באב לפחות אנשים דתיים מכבדים. הרוב יושב בבתי קפה או מבלה על הים. בכל הקשור בשואה לא מדובר בדת. לכן גם אלמנט זה לא יהיה קיים. אבל כמו בהגדת פסח שעוסקת ביציאה מעבדות לחרות חייבים ביום הזה לשנן שני דברים. שאנו חייבים ליישם כאן את לקחי השואה, בין השאר בכל הקשור לדאגה ולחמלה כלפי החלש, הזר, להיות מודעים לכבוד האדם, לפעול נגד אלימות - פיזית או מילולית וכיוצאי באלה פגעי הגולה שפגעו בנו כיהודים. ואנו חייבים באותו זמן ללמוד על התקומה. זאת נעשתה על-ידי אותם ניצולי שואה שעלו מן האפר למדינת ישראל, סייעו רבות בהקמתה ובשגשוגה כפי שהיא כיום. אנשי התקומה עוד מעט וייעלמו מן האופק. אבל המורשת שהם משאירים - כותרתה היא (כמו בפואמה של למדן על מצדה) "שנית שואה לא תהיה".

ואם כבר הרהורי לב היום הזה היה צריך להיקרא מלכתחילה "יום השואה והתקומה". על עיי השואה קמה המדינה. ואילו את הגבורה אני דווקא רואה בהישרדותם של מאות אלפים שבאו אל המדינה וסייעו בהקמתה. מורדי גטו וורשה הקריבו את חייהם למען האתוס. כן - עם זקוק לאתוס, אבל הוא לא יכול לחיות על פיו. בהקשר זה ראויה לציון המודעה שפרסם "בית לוחמי הגטאות" לקראת יום הזיכרון לשואה והעצרת לציון 70 שנה לשחרור ולניצחון מבעד לעיני הניצולים - "שוב זורחת השמש".

ולכן, ככה או אחרת צריך לטאטא כל פרור של השמעת השואה כסיסמה, בין במערכת הבחירות ובין בכול מערכה אחרת, כולל המערכה החשובה על הגרעין האירני. אין זילות גדולה ממנה. אנו מדינה קטנה וחזקה והמעצמה הגדולה והאדירה ביותר בעולם, ארה"ב, תומכת בנו. וחשוב שיש לנו צה"ל, וחשוב שהוא יהיה צבא ההגנה לישראל. אני והדור הראשון של השרידים לחמנו על הקמת המדינה, דורות ההמשך שלנו לחמו בכל מערכות ישראל. כל ילדָיי ונכֶדי חייבי גיוס מלאו את החובה הלאומית, כולל במלחמות שלחמנו - על חיינו כאן ועל בתינו שלנו במדינת ישראל. תכלית היותנו כאן.