נתמזל מזלי ואבי מורי ז"ל, נשתייך עוד מצעירותו לתנועה הציונית ובשל כך עלה ארצה, עוד בשנת 1935 מלינץ' שבאוסטריה, במסגרת תנועת "בלאו-וויס", במטרה ליישב אדמת ארץ-ישראל. אותה מידה של מזל באה לפתחי, גם היא, בשל השתייכותה של אמי מורתי ז"ל לתנועה הציונית, בהיידלברג, שבגרמניה, כאשר לאחר שלמדה מלאכת הכשרת קרקע באזור הכפרי שבצרפת, הגיעה לארץ-ישראל, כדי לממש לימודיה החקלאיים בעיבודה של אדמת ארץ-ישראל. אבא גויס לבריגדה היהודית, בימי מי שנקרא אז משה שרתוק ולימים, משה שרת ועשה ימיו בשורות הצבא הבריטי במלחמותיו נגד צבא הוורמאכט הגרמני. לימים היה הוא בין משחררי ניצולי מחנות הריכוז.
כששב וחזר אבא, בתום שירותו הצבאי, מאירופה השרופה והשבורה, למה שעדיין הוגדר בשם ארץ-ישראל (או ליתר דיוק, היה ידוע ומוכר בשם: "פלשתינה") ומתלאות המלחמה, פגש הוא באמא, מנוחתה עדן ונשאו הם זו לזה וזה לזו. לכן, לא הייתה השואה בת בית, כלל וכלל, בביתנו. נכון הדבר, כי הדודה חיה זצ"ל שעל שמה קרוי אני נרצחה בשואה ודוד ג'ק נעלם, אי-שם, בעמקי פולין, אך השואה - כשואה וכישות עצמאית ומוגדרת, שמצאה ביטויה בסיפורי תלאות מחנות ריכוז וגם/או בשתיקה מעיקה, מבשרת רע, לא באה בביתנו, מעולם. אבא עשה שנים אחדות, בשירות קבע בצה"ל, כשהוא מעניק מלוא הידע שרכש הוא בין שנים-עשר התותחנים הראשונים בארץ-ישראל, במסגרת תרומתו לצה"ל ולמדינה הציונית - הגם ששנא משמעת, בכלל וצבא, בפרט. ומשהכשיר דור חדש בצה"ל, פרש והחל לעשות לביתו.
בשואה, כשואה וכישות מעיקה, העומדת בפני עצמה, פגשתי לראשונה רק לפני עשרים שנה, כשנתלוויתי למסע לאושוויץ ושאר מחנות הריכוז בפולין, יחד עם תלמידי הכיתות הבוגרות מתיכון עירוני ט'. החוויות שחוויתי במחנות הריכוז, קשות היו מנשוא. הגם שהייתי במחנות ריכוז אלה "במעמד" של מבקר ולא נכחתי במאורעות שארעו בהם בזמן אמת, הרי התחושה שהייתה לי, הייתה כאילו נתרחשו הדברים נגד עיני, זה עתה. לאחר שבועיים קשים חזרנו בטיסה לארץ, לא לפני ששהינו מספר ימים בפראג, לצרכי התאוששות מחוויית ההלם והמפגש עם הרוע, במלוא כיעורו.
חודשים רבים לאחר מכן שיתפתי כל מי שפגשתי, בטראומה האישית שלו ו"הרציתי" בפני כל בר-בי-רב, על הצורך להטמיע תודעת השואה, בקרב הנוער ולהשתיק קולם של מכחישי קיום השואה וגם/או הצורך להשתיק קולם של מי המגמדים זוועותיה. כל מי שנזקק לשירותיי המקצועיים "זכה" ראש וראשונה לנאום הטפה בדבר הצורך בהנצחת זכר קיום השואה ובהשתקת קולם של מכחישי השואה, יהיה דמם כחול שבכחולים. מי שנצרכו לשירותיי המקצועיים, קיבלו, כמי שכפאם שד, הטפות אלה וחיכו בקוצר רוח לסופן, כדי שאפנה ואגיע לעיקר, לעניין שבשבילו הגיעו הם למשרדי, לקבל עצתי ושירותיי המשפטיים, קרי, טיפול וייצוג משפטי שוטף, מעשי ומיידי, בעניינים אלה וגם/או אחרים.
הדברים יכולים היו להימשך עוד ועוד, אלמלא הגיע למשרדי באותם ימים - אברהם. אברהם היה נער בן 14 שנה כשמצא עצמו נוסע ברכבת משא, שהייתה כל כולה, קרונות פתוחים שיועדו לאכסון בהמות ועשתה דרכה לכיוון מחנה הריכוז אושוויץ. הקור שחדר לרכבת המשא, היה קור מקפיא למוות, כך סיפר לי אברהם עצמו. מולו ישב גבר בשנות הארבעים לחייו, לבוש היטב ומעוטף במעיל כבד. "רק אל תירדם ולו גם לרגע", הזהיר הגבר את הנער. "אם תירדם, אז סופך שתקפא למות", סיים הרצאתו-עצתו הגבר, רב הניסיון לנער דל הניסיון. טלטולי הרכבת עשו שלהם. הגבר שישב ממול לנער ברכבת הבהמות, נרדם וסופו קפא אל מותו.
אברהם לא איבד ולו גם שנייה אחת. משנוכח דעת, כי הגבר שמולו נרדם וקפא אל מותו, קלף הוא אותו ממעילו, עטף עצמו במעילו זה וקפץ אל מחוץ לרכבת, אל העולם המזמין והפתוח לרווחה. לאחר שנחבט אברהם כהוגן, אם כי לא שבר ולו גם עצם אחת מעצמותיו המשיך הוא דרכו בצליעה אל החרות. סוף דבר הגיע הוא אל מדינת ישראל שבדרך, לחם מלחמותיה, וביני לביני, הקים והעצים הוא עסק משגשג ופרנס בכבוד רב המשפחה שהקים, כאן, בארץ חמדת אבות.
אברהם שחווה השואה מכלי ראשון - ולא חווה אותה, בחוויה מושאלת מכלי שני, כמוני - הביט בי, במבט חציו משועשע, חציו משתתף בצער ופלט לעברי, באידיש שורשית, משפט זה: "חיים, די וייסט וואס? די ביסט א גאנסה משיגע". ובתרגום חופשי, לחלוטין, הרי מביא אני משמעות הדברים בפניכם, בשפה העברית המדוברת: "חיים, אתה יודע מה? אתה משוגע לגמרי (או אתה משוגע על כל הראש)". בבת אחת התעוררתי ונחלצתי מטראומת השואה הפרטית שלי. אם אברהם - שהסובבים אותו קראו אותו, אברום - שעבר פרק או שניים ויותר, בתולדות שואה פרטית, אמיתית ואישית קובע שאני משוגע, אז מה יגידו אזובי הקיר, שחוו והחווים חווית שואה מושאלת, כמותי? מאותו יום פסקתי "מלהרביץ תורה", בלקוחותיי וכלל סובבי וחדלתי להסביר להם, כי: "מוכרחים להטמיע בנוער תודעת השואה".
שנים חלפו מאז המסע הפרטי של לאושוויץ ושאר מחנות הריכוז לפולין. העבודה וצרכי היומיום דוחקים הזיכרונות המטרידים אל צד וכאילו מפייסים אותם. אחת לשנה ביום השואה, שהינו גם יום השואה הפרטי והאישי שלי, נזכר אני בחוויה האישית והמטלטלת שעברתי במסע לפולין, מצטמרר ובשרי נעשה, לרגע, חידודין חידודין. בעת שמיעת צפירת תחילת יום השואה, מעלה אני בדמיוני המיליונים, שחוו חוויות אמת, יומיום, שעה שעה ודקה דקה וחרף הכל - שרדו. ספר שירי "שואה" שנכתב בעת ביקורי במחנות הריכוז וההשמדה, שרד עמי. חתן פרס ישראל לספרות, טוביה ריבנר תרגם אותו לבקשתי לשפה הגרמנית ובדעתי להוציאו לאור ולהדפיסו בעתיד בגרמנית ובגרמניה.
באותן דקתיים מצדיע אני מעומק ליבי לאומץ והנחישות שגייסו (איני יודע מהיכן) ושרדו, כדי להביא, להזכיר ולהנציח, סיפורם - סיפורנו - סיפור של העם היהודי, שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו וחלק מתוכנו מציל הקב"ה מידם הרצחנית והאכזרית. שבכל דור ודור חייב אדם לזכור ולהזכיר לידיו ולקרוביו, כילו הוא עצמו היה באושוויץ ושרד. זו היא לדידי אני מהותה ושליחותה של השואה ולצורך כך קיים מבחינתי אני יום השואה. טבע האדם שהזיכרונות מתעממים, עם חלוף שנים ואף החוויה ההיולית והבראשיתית, נחלשת ונשחקת. חרף זאת מצווים אנו לזכור - לזכור ולא לשכוח ואפילו עברו מהאירוע האמיתי שנים - שנים הרבה!
