בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים קיבל באחרונה את תביעתו דוד בן נחום כנגד משטרת ישראל, במסגרתה ביקש לפצותו בערך מצלמה דיגיטלית שבבעלותו, אשר נעלמה תוך כדי התנגשויות בין כוחות הנתבעת ומתפרעים חרדים.
על-פי הנטען, השאיל התובע את המצלמה לאדם אחר, בנימין רייך, אשר ביקש לצלם את חגיגות מוצאי שמחת תורה בכיכר השבת בירושלים, שנערכו בלילה שבין ה- 25 וה- 26 באוקטובר 2005.
לפי עדותו של רייך, הפכו החגיגות לאחר זמן מה, לאירוע אלים בין חרדים צעירים - אותם כינה "שבבניקים" - לבין שוטרים שהגיעו למקום. רייך החל אז לתעד ולצלם את האלימות, ולטענתו, הגיע אליו בשלב מסויים שוטר מג"ב, דחף אותו והכה אותו באלה.
לדברי העד, נפלה המצלמה עקב הדחיפה, והשוטר הבריח אותו מהמקום במכות מבלי שעלה בידו לקחת את המצלמה. רייך ציין, כי צעק לשוטר שהוא רק מצלם, אך השוטר השיב לו "עוף מפה, זה לא מעניין אותי". לאחר כחמש דקות חזר רייך למקום על-מנת לקחת את המצלמה, אך כבר לא מצא אותה. הוא הוסיף כי שמע "קול שבירה" כשהמצלמה נפלה.
מכתב הגנתה של המשטרה ועדות עד ההגנה היחיד, קמב"ץ מג"ב ירושלים, עלה, כי אין בידי הנתבעת כל תיעוד, רישום או פרטים בנוגע לאירוע הנטען. המשטרה גם הצביעה על-כך שרק לאחר למעלה משבוע ימים, סיפר רייך לנחום על האירוע ועל אבדן המצלמה, והוסיפה, כי תמוהה העובדה - שלא היתה שנויה במחלוקת - כי לא הוגשה כל תלונה למשטרה על האירוע, לא על-ידי התובע ולא על-ידי רייך.
שופט בית המשפט, מוריס בן-עטר, בחן את טענות הצדדים, וקבע כבר בראשית דבריו, כי הוא מקבל את עדותו של רייך. "אין כל עדות נוגדת בעניין זה, ולא די בעובדה שלא הוגשה תלונה למשטרה על האירוע כדי להוביל אותי למסקנה כי האירוע לא קרה".
התרחשות האירוע באופן המתואר, הוסיף השופט, אכן מקימה אחריותה של הנתבעת - אשר נושאת באחריות שילוחית לרשלנות השוטר - לפצות את התובע על הנזק שנגרם עקב אבדן המצלמה. בית המשפט הדגיש, כי לדברי רייך, הוא רק תיעד את האירועים במקום, ואין כל ראיה כי אין הדבר כך וכי נטל חלק במעשי האלימות. כמו כן, רייך אינו חרדי וחזותו מבדילה אותו מהמתפרעים במקום, שאין מחלוקת כי היו חרדים.
"אף במקרה של פעולות להפסקת התפרעויות אלימות והשלטת סדר, על המשטרה להימנע מנקיטת פעולות שאינן סבירות בנסיבות הענין. כמו כן, עליה להבחין בפעולותיה, ככל שניתן באופן סביר, בין המתפרעים לבין אנשים תמימים שבמקום".
הפעולה המזיקה, נפסק בהמשך - קרי הדחיפה - נגרמה מפעולה מסוימת שכוונה רק נגד רייך - להבדיל מפעולה המכווונת באופן כללי כלפי קבוצת מתפרעים, כגון שימוש בגז מדמיע, או התזת מים מזרנוקים - וגורמת נזק לאדם תמים במקום. כמו כן, העיד רייך כי לא קדמה לדחיפה כל התראה או דרישה, בין שיסתלק מהמקום ובין אחרת. דחיפת רייך על-ידי השוטר, נקבע, לא היתה פעולה סבירה בנסיבות הענין, כפי שהוכחו בפני השופט.
בהמשך הדברים, דחה השופט בן-עטר את הגנת "ההסתכנות מרצון" לה טענה הנתבעת. אמנם, הדגיש בית המשפט, עולה מדברי רייך מודעות לסיכון - תוך כדי שאלה האם מודעות זו כללה בחובה גם מודעות לסיכון מפעולה בלתי סבירה של המשטרה - אך לא די בכך לשם התקיימות ההגנה דנן. דרושה, לפי קביעת בית המשפט, הוכחה לרצון לחשוף את עצמו לסיכון ולתוצאותיו המשפטיות, דהיינו לכך שאם ייפגע לא יהיה זכאי לפיצוי מן המזיק, ומדבריו של רייך לא עולה רצון לוותר על פיצוי, אם יינזק עקב עוולה שתבוצע.
בסיכום פסק-הדין, העיר השופט במאמר מוסגר, "כי גם לעניין היסוד של רצון הניזוק לחשוף את עצמו לסיכון ולתוצאותיו המשפטיות, עשויה להיות משמעות להבחנה בין סיכון הנובע מנקיטת פעולות שהינן סבירות לבין סיכון הנובע מנקיטת פעולות בלתי סבירות (אם כי עשוי לקום אשם תורם של ניזוק במקרה של נזק, שמקורו בסיכון הנובע מנקיטת פעולה סבירה שלא נצפתה על-ידי הניזוק)".
לאור האמור, בחר בית המשפט לקבל את תביעתו של בן-נחום, וחייב את הנתבעת בתשלום של 1,894 שקלים - עלות רכישת המצלמה וכרטיס הזיכרון כפי שפורטו בחשבונית הקנייה. כמו-כן, חוייבה המשטרה בתשלום של 400 שקלים נוספים, בגין הוצאות נוספות וביטול זמנו של התובע בכל הנוגע לתובענה.
