זכרון כאב האהבה העטוף ברחמים

ושוב הצפירה. והפעם לא לזכר אנשים שלא הכרתי, שנכחדו במדינות רחוקות עוד לפני שנולדתי, אלא לזכר אנשים שהכרתי, שאהבתי, שזכרם הולך איתי תמיד. והזיכרון משולב.

לפני שנים, בכיתה ט', בבית הספר התיכון ברנר בפתח תקוה, ישב מאחורי נער שובב, שנהג להפריע בכיתה כל הזמן. הוא נהג למשוך בשיערי, ופעם אחת אפילו הכניס לפתח החולצה האחורי זחל כלשהו, וכל גופי התמלא פריחה... זו כנראה הייתה דרכו למשוך את תשומת לבי.

הייתי תלמידה שקטה, חרוצה, תמיד באה מוכנה עם כל השיעורים ונותנת אותם לכל מי שלא הספיק או לא רצה להכין כדי שיעתיקו. בסוף אותה שנה זכיתי אפילו בפרס התלמידה המצטיינת של המחזור.

באמת היינו שני הפכים גמורים. אבל כשהוא ביקש ממני חברות, הסכמתי. הוא היה החבר הראשון שלי. החברות הזו, כצפוי, לא החזיקה מעמד. היינו שונים מדי אחד מהשני. הוא גם עבר ללמוד בפנימייה צבאית, הרחק מפתח תקוה. המשכנו להתכתב, להתראות, וכנראה גם לאהוב.

אבל הייתה לנו מריבה נוראה וקשה, ולא דיברנו תקופה ארוכה. בתקופה הזו התגייסנו שנינו לצבא, ובאחת מהחופשות, כשחזרתי הביתה, ראיתי שפניה של אמי אינם כתמול שלשום. היא לא ידעה איך לבשר לי, ואני כלל לא הייתי מוכנה. כל אותו היום בכיתי, והלכתי לבקר את קברו. ישבתי שם שעות ארוכות, ולא מצאתי נחמה. התייסרתי כל כך על המריבה הגדולה, ועל השתיקה הרועמת, ועל שהכאבתי לו כל כך. וכתבתי לו שיר, שפורסם בספרי הראשון, "כעוף החול", שיצא בהוצאת "דביר":

לֶקֶט

לִקַּטְתִּי תָּוֵי פָּנֶיךָ בַּשָּׂדֶה
הִנַּחְתִים לְצִדִּי
צִפּוֹר שְׁחוֹרָה חַגָּה עָלֵינוּ
שְׁבָרֶיךָ
שָׁתְקוּ

שמו היה פנחס (פיקי) מאירי ז"ל, ויש מצבה יפה לזכרו ליד בית ספר שדה עין גדי, במקום שם נפל.

זמן רב לא יכולתי לשכוח אותו, והנה, אפילו עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים, כשנשמעת הצפירה, אני עדיין רואה אותו בעיני רוחי - והוא נשאר כל הזמן צעיר כל כך, רענן כל כך, יפה כל כך. והזיכרון הזה משולב עם פניה של אמי, שפניה המיוסרות הודיעו לי על נפילתו.

שנים לא רבות אחר כך, כשכבר הייתי נשואה עם שני ילדים, נכנס אישי הביתה לאחר יום עבודה ארוך, התיישב לידי, ולפניו הייתה אותה ארשת מיוסרת שראיתי באותו זמן אצל אמי. הוא התיישב לידי, חיבק אותי, ולא דיבר. הוא לא ידע איך להודיע לי. אבל בסופו של דבר, הוא אמר. "אימא שלך נהרגה בתאונת דרכים", ואני חשבתי שאיני שומעת טוב. הרי היא הייתה רק בת 48. כל כך צעירה. הרי רק לפני כמה ימים ראיתי אותה, רק לפני כמה ימים הסתיימה חופשת החנוכה, ושהיתי אצלה בבית עם שני התינוקות שלי. ובחופשה הזו, כמעט כרגיל, הצלחנו לריב אחת עם השנייה, ונפרדנו בלי לומר שלום אחת לשנייה. כל כך כעסתי עליה.

ועכשיו לא הייתה לי שום אפשרות לדבר איתה יותר, להשלים איתה, היא נעלמה לבלי שוב, ורק שנים אחר כך, כשהתחלתי ללמוד קבלה, הצלחתי לעשות איזשהו שלום עם עצמי ולהילחם עם רגשי האשמה הגדולים שהיו לי ולהיפטר מהם. שנים הסתובבתי עם ההרגשה שאני הרגתי אותה, שבגללי היא מתה. ידעתי שבאופן הגיוני זה לא יכול להיות נכון, אבל זו הייתה התחושה שלי, ולא יכולתי להיפטר ממנה.

האשמתי את עצמי כל הזמן, ורגש האשמה הזה תפח והלך ונעשה גדול כל כך, עד שהאפיל על כל דבר אחר, והתחלתי להרגיש אשמה על כל דבר שמתרחש, ובעצם הסתובבתי עם רגש אשמה תמידי כל הזמן. זה היה כמו שריטה בתקליטור, שהמנגינה נתקעת בה ונעצרת. וכך נעצרו גלגלי חיי. תחושת הכבדות, חוסר האונים והרפיון שאחזו בי לא הרפו, והם מבוטאים בשיר שכתבתי:

לזכר אמי, רבקה שוהם-ויסוקר ז"ל

בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה הָהוּא
בּוֹ דֻּבַּר בְּאִמִּי
שָׁמַעְתִּי אֶת גּוּפִי
מְיַלֵּל אֶל תּוֹכוֹ
וּבַבֹּקֶר כָּבְדוּ יָדַי מְאֹד.
בְּני קְרָאַנִי
וְלֹא יָכֹלְתִּי לְהָסֵב אֵלָיו גּוּפִי
מֵחֲמַת הַיְּלָלָה.
דִּמְעוֹת אָבִי נָזְלוּ קָרוֹת
וְלֹא הָיוּ בָּהֶן
דִּבּוּרִים בִּשְׁבִילִי.
רַק שְׁנֵי אַחַי אָמְרוּ קָדִישׁ
וַאֲנִי נִקְרַעְתִּי קְרִיעָה.
מֵאָז גָּרַרְתִּי כָּל יוֹם חוֹלֵף
כְּאִלּוּ הָיָה זֶה יוֹמִי הָאַחֲרוֹן.

[מתוך הספר "נגיעות של כוכבים", הוצאת "ספרית מעריב"]

ועכשיו, אחרי הצפירה הזו, שמיועדת לחללי מלחמות ישראל, אני חושבת שהצלחתי סוף-סוף למחוק מתוכי את רגש האשמה, גם כלפי החבר הראשון שלי וגם כלפי אמי. סוף-סוף אני מבינה שלכל אדם יש הקארמה שלו והגורל שלו, כל אדם בונה לעצמו את גורלו, ולכל אדם יש בחירה בכל שלב של חייו.

כן, הם היו בסרט שלי, ואני חייבת ללמוד דברים מהאופן שבו התנהלו מערכות היחסים שלנו, וגם אם אני אשמה, למדתי להמיר אשמה באחריות. אשמה היא רגש נורא. אי-אפשר לתפקד כשמרגישים אשמה כל הזמן. לאט-לאט, עם הזמן, למדתי לקחת אחריות על הדברים שעשיתי בחיי, להפסיק לכעוס על עצמי, להפסיק להאשים את עצמי, ובמקום זה לתקן מה שעשיתי, באמצעים רוחניים שלמדתי בקבלה.

אז כן, אימא, אכן כעסתי עלייך מאוד, ואמרתי דברים שלא צריכים להיאמר, וחשבתי מחשבות שלא היו צריכות להיחשב, אבל איני מרגישה אשמה יותר. אני לוקחת אחריות מלאה על מה שהרגשתי ומה שאמרתי ומה שחשבתי, עשיתי על זה תשובה, ואני מאוד מקווה שהצלחתי למחוק את האנרגיה השלילית שהזרמתי ליקום עם המחשבות והדיבורים שלי.

ופיקי, אני מצטערת מעומק לבי שאכזבתי אותך ושהכאבתי לך, אבל לא היינו יכולים להיות ביחד, היינו שונים מדי, וטוב שנפרדנו כי אחרת היינו מכאיבים זה לזו וזו לזה בלי סוף.

אני מצליחה לחשוב עליכם עכשיו בלי הכאב הנורא, בלי האשמה האיומה, בלי העול הזה שרבץ על כתפיי כל השנים האלה. אני זוכרת אתכם יפים וצעירים, ושולחת לכם אהבה בלי סוף. יהא זכרכם ברוך.

ועוד מישהו שאני חושבת עליו כל יום זיכרון - הוא לא היה קרוב אלי כל כך, לא קרבה ראשונה כמו חבר או אם, אבל הוא היה בן דודי, והוא היה יפה, וחכם, ונערץ על כל סביבותיו. שמו היה גיורא שוהם, והוא נפל ביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים.

הכאב שלי על אובדנו כרוך בכאב של הסובבים אותו - הוריו, כמובן, ועבורי - במיוחד - הכאב של סבי האהוב, יצחק שוהם, שלפני פחות משנה איבד את בתו, שהייתה אמי, היה עליו לטפל בסבתי שהייתה חולה מאוד ולכן לא סיפרו לה על מות בתה, והנה עכשיו התבשר גם על מות נכדו הבכור, והיה עליו להסתיר גם את זה מאשתו החולה.

צפיתי בהתנהלותו בתוך כל הסבל הזה - באיפוק האמיץ שלו, באהבה ללא תנאי שהרעיף על סבתי, שהייתה חשובה לו יותר מחייו, בלי שום שמץ של היסטריה, בלי שום שמץ של רחמים עצמיים, מתוך כבוד לעצמו ולכל הסובבים אותו, לא היה שקוע בצער ובסבל, וידע כל הזמן להרעיף אהבה וכבוד לכולם.

וכל הזיכרונות האלה מתערבבים בלבי ביום הזיכרון, כשהכאב כרוך באהבה, האשמה מוחלפת באחריות, והכל עטוף בענן של חסד ורחמים.