מזל רע. אני לא מאמין באנשים שקופים שאין להם מה לעשות חוץ מלבדוק אם אני כן שם או לא שם פרוסת אמנטל על ההמבורגר שלי, וגם לא ב"גורל" וכאלה, אבל אין לי מילה אחרת אלא "מזל" כדי להסביר למה חלק מאיתנו רואה עכשיו את הפרחים מהצד של השורשים, וחלק, כולל אני, עודנו רואה אותם מלמעלה.
רק לפני כמה ימים ראיתי את השחזור של השלושה שהלכו במינהרה למצוא, חי או מת, את החטוף. עם אקדחים ופנס. אלוהים. בעזרת פנס אתה רואה קדימה חמישה מטר. אותך רואים, כשאתה מפעיל פנס, ממרחק חמש מאות. כל השלושה חיים איתנו. וגם מספרים את הסיפור. אילו המחבלים היו משאירים אחד מהם מאסף, עם קלאצ'ניקוב, שפשוט ישכב בחושך ויקשיב, אפילו בלי לצפות לנס של מפעל הפיס שמישהו יתקדם במנהרה עם פנס דלוק של אור נראה, הרי בוודאות מוחלטת ( מוחלטת!!!) מספר הנופלים בצוק איתן היה גדל בשלושה.
אבל הם לא השאירו.
אני מספר כי מ-82 יושבת לי בבטן מעשייה שאם הייתה קשורה במשטרה בטח הייתה מתאימה לדף "משטרת לואי דה פינס" אבל היא לא קשורה למשטרה.
ב-1982 היה לי סיטרואן דיאן ירוק (צבעתי לבד בקומפרסור חובבים, ירוק צפרדע) וכשחזרתי בשבת עם המשפחה מהים, היה הטלפון בבית מצלצל בטירוף, והודיעו לי מהבסיס שפרצה מלחמה ושאגיע. בזמן שהמשפחה התפנתה הביתה ארזתי תרמיל, הייתי עם חולצה בלי גופיה, הרי חזרנו מהים, ושכחתי לשים גופיות, ונפרדתי ושבתי לאוטו ונסעתי לבסיס חיפה.
חזרה אל החוף
כל החובשים הימיים גויסו, ולא ממש ידעו מה לעשות איתנו, ויממה שלמה פשוט הסתובבנו בין הרגליים לאנשים שגם הם לא ממש ידעו מי נגד מי, כולל שינה בלילה על מזרנים שפוזרו בצפיפות על רצפת אולם השק"ם, ורק למחרת סופחתי לדבור מוסב שיצא עם דבור נוסף, לא מוסב, לפטרל מול צור בזמן שצה"ל פעל באוויר וביבשה לכבוש אותה, לוודא שמחבלים לא יברחו בסירות אל הים. ופיטרלנו וגילינו וירינו והנסנו סירות בחזרה אל החוף, והיינו שם ערב ולילה והיום שאחריו ועוד לילה, והיה מזג אוויר מדהים וים מדהים והיינו כולה "אלף מהיבש" שזה אלף יארד שזה 920 מטר מהחוף, וראינו הכל, וברור שגם שמענו, את הפגזות והפצצות ופיטריות אש וגייזרים של עשן ונותבים של נק"ל כמו בסרט, אשכרה סרט, גם באור הנפלא של היום וגם את כל הפירוטכניקה בלילה, וברור שהיינו עם שכפ"צים וקפלס"טים כי 920 מטר זה לא ממש נורא הרבה, וחשנו בני מזל שיש לנו מיטות אמיתיות ואפילו מיזוג וריחמנו על החי"ר שלהם אין וקינאנו בטייסים שראינו חולפים שעוד שעה הם במיקלחת ואפילו אולי קפיצה בין המשימות הביתה,
ובבוקר היום השלישי היה די שקט וסיפרו לנו שצור נכבשה ויש קרבות בבירות ושנזוז צפונה לעשות אותו דבר אלף מהיבש של ביירות.
עשר בבוקר. יום שטוף שמש עם ראות מושלמת. מקרטעים צפונה במהירות של הדבור הלא מוסב, המון קצף ומעט מהירות, 14 קשר, שזה משהו כמו 25 קמ"ש, בדיוק המהירות שהיום מותרת בחוק לאופניים חשמליים.
אלף מהיבש
920 מטר לימיננו, לכל אורכו, החוף המדהים של לבנון. ולפנינו, רחוק, כמובן על החוף, מתחילה להצטייר גבעה גדולה מאוד ועגולה כמעט לגמרי, ממש על החוף, ומישהו מספר שזו דאמור, מתחם מבוצר של "אמ"ל" החמאס או החיזבאללה של אז, ושהיא עדיין לא כבושה ואפילו עוד לא רוככה, והיא פשוט מתחם מבוצר ומלא נשק סובייטי של המחבלים, וכשאנחנו מתקדמים עוד אנחנו רואים בתוך הכחול המופז המדהים של ים קיצי לקראת צהריים, הרחק מאוד משמאל, בעומק הים, עומד לו סטי"ל, פשוט עומד, ולא רחוק ממנו, לפניו, כאילו, מתרוממים מדיי פעם מהים שפריצים של מים. יורים עליו, כנראה 130 מ"מ, תותחי שדה רוסיים סטנדרטיים, אבל הוא מעבר לטווח המכסימלי שלהם, עשרה, שנים עשר קילומטר, והם רואים שהם לא יכולים להגיע אליו, ויורים רק מדיי פעם רק מעצבים. ואנחנו מתקדמים צפונה. מה לנו ולזה. ארבע עשרה קשר. קורס צפון. אלף מהיבש. 920 מטר מהחוף.
אני קורא לזה אפקט הזכוכית.
הרי כולכם ראיתם בטלוויזיה לא מערבון אחד ולא שניים. זה יורה בזה. והשני יורה בחזרה. תופיים קולט 0.45. זה יורה בזה. והשני יורה בחזרה. ושומעים את הנפץ, וגם את זימזום הכדורים, אבל נכון שבחיים לא קרה שאחד מהכדורים יגיע אליכם לסלון?
זה בגלל הזכוכית של המסך.
הכדורים שעפים בטלוויזיה אליכם לסלון לא יכולים להגיע.
דאמור המבוצרת, גבעה עגולה, יפה, מימין, והסטי"ל עומד הרחק הרחק, אולי 12 קילומטר, משמאל, ומדיי פעם פורצים לידו, לא מצליחים להגיע אליו, גייזרים של מים, מפגז 130 מ"מ, רחוק משמאל, יפה, וואלה יפה, ים חלק ואור שמש מדהים, ואנחנו מתקדמים צפונה. מה לנו ולזה. ארבע עשרה קשר. אני, ורוב הצוות, בגשר, בשמש, קורס צפון. אלף מהיבש. 920 מטר מהחוף.
עד שפתאום מתרומם גייזר ענק של מים, אולי 20 מטר גובה, חמישה מטר לפני וימינה מהחרטום שלנו. ובום אדיר עמום של פיצוץ תת ימי וכל רסס המים עלינו ושניה אחרי זה גייזר נוסף. בואנה!!! מה, "אפקט הזכוכית" לא עובד?
הם יורים על הסטי"ל, לא? מה פתאום עלינו?
ואני לא יודע אם המפקד צרח פקודה או שההגאי אפילו הקדים אותו ושבר את כל ההגה שמאלה והיכה בשתי המיצערות קדימה עד הסוף ובכל השלושים קשר שהדבור המוסב יודע להפיק נמלטנו כארנבות מערבה ללב ים, גייזרים ממשיכים לצוץ מימין ומשמאל ומקדימה ומאחורה, והדבור הלא מוסב מקרטע מאחורינו ב-16 קשר המקסימליים שלו, מה היה עוזר אם היינו מגלים סולידריות ומארחים לו לחברה? ואני יושב על כיסא הצופה על הגשר, דומם וחיוור כנראה כמו כולם, דבור עשוי מנייר כסף של סיגריות, ממש לא היה משנה אם היינו יורדים לתוכו, רואים ושומעים את הגייזרים של הנפילות מטרים מאיתנו סביב סביב, אני יודע בדיוק איך מרגישים אלה בכתום שכורעים ברך בסירטונים של דאעש בעיניים פקוחות ופשוט מחכים לשנייה הבאה, ואז אחרי המון זמן פתאום ראינו לפנינו את החומה האפורה המתנשאת של דופן הסטי"ל, וקלטנו שיצאנו מהטווח, ושהם, בשיא הפשטות, כל הפגזים שהם ירו, צלב הכוונת על הגב שלי, 130 מ"מ סובייטי תיקני, שוב ושוב, בכינון ישיר, אל הגב שלי, שוב ושוב, באור שמש מלא, הם החטיאו.
הם החטיאו.
זו הסיבה האחת והיחידה לכך שהיום אני כאן ויכול לספר את זה, ושאת העשב ואת הפרחים אני עדיין רואה מלמעלה.
