יו"ר הכנסת, חברי הכנסת, שלום רב,
אל"ם במיל ד"ר אריאל בר, רופא במשלחת של צה"ל לנפאל, כתב בשבוע שעבר כך: "יש איזה שיקוי מוזר שקוראים לו ישראליות, הוא ממיס את 'האי-אפשר' ומייצר תושייה ונחישות גם לנגד סיכויים שנראים קלושים. אם אין נהגים נפאלים בלילה, אז מעירים אותם, אם המשאיות לא מתאימות אז מפרקים להן את הדפנות, כאשר המקומיים אומרים 'אפשר רק מחר' אז מעירים אותם קצת אחרי חצות.
"במשך 15 שנה אני מסתובב במוקדי אסון בכל העולם כדי לסייע לאנשים. פגשתי משלחות מעשרות מדינות - אבל כאלו עם רופאים וקצינים כה מקצועיים, מסורים, אמיצים ומחושלים עוד לא פגשתי.
"דגל ישראל יתנוסס מעל האוהלים שמשמשים את בית החולים הזה. וכדאי לכולנו להרים ראש ולהביט בו בגאווה, שכן אולי לרגע הוא יעלים מאיתנו כל נימה של ציניות".
אני מירב מרשימת כולנו, יהודייה, ציונית, ישראלית (הסדר לא משנה), מתרגשת כאשר אני שרה את ההמנון הלאומי ומתמלאת גאווה כאשר דגל ישראל מתנופף בנפאל או בכל מדינה אחרת. אני וחבריי הם הדור החדש של הציונות, דור של אידיאליסטיים פרגמטיים, אנשים ונשים אשר מונעים מאידיאלים חשובים אך מודעים למציאות בה הם חיים.
גדלתי בנתניה, במשפחה חד-הורית לאם נפלאה, שחינכה אותי לערכים, מסורת, ציונות ואהבת הארץ, שלמרות הקשיים האוביקטיביים לא ויתרה לי ורצתה שאגשים את כל השאיפות שלי ושלה. עוד בילדותי הבנתי כי החינוך הוא המפתח להצלחה בחיים ורק בזכות החלומות שלי אגיע למקומות חשובים ומשמעותיים.
את רוב שירותי הצבאי עשיתי בחטיבת גולני, כחיילת, ובתפקידי האחרון כקצינת החינוך של החטיבה. אהבתי את שירותי הצבאי, למדתי בו המון על החברה הישראלית, הכרתי וטיילתי עם החיילים שלי בכל הארץ, הבנתי, כי החינוך הוא חלק בלתי נפרד מאימוני הצבא. זכיתי לשרת תחת פיקודם של שני מפקדים נערצים, תא"ל ארז גרשטיין ז"ל ותחת פיקודו של הרמטכ"ל הנוכחי רב אלוף
גדי איזנקוט. מפקדיי האמינו בי ונתנו לי את ההזדמנות להוביל שינויים, לחנך ולתקן פערים שיצרה החברה הישראלית בקרב החיילים. גדלתי בחטיבה מפוארת עם אחים ושותפים לדרך ולמדתי כיצד ניתן לקיים חברה נכונה, צודקת ומתוקנת יותר.
גם אני הוטרדתי בשירותי הצבאי מספר פעמים, לעיתים זה נבע בהערות שוביניסטיות שונות, נגיעות שאינן במקומן, הצעות מגברים נשואים ורווקים, לשמחתי איש לא כפה את עצמו עליי, אך ההצעות תמיד היו על השולחן וידעתי לסרב לכולן בנימוס ובחברות.
לא התרגשתי, אחרי כל כך הרבה שנים בסביבת גברים פיתחתי מערכת חיסונית ייחודית המונעת ממני להיפגע, לא דיווחתי ולא שיתפתי כי לא רציתי לפגוע בהם אך בעיקר לא רציתי לפגוע בעצמי, ידעתי שבסוף ייגרם לי רק נזק ולכן העדפתי להמשיך הלאה בחיי.
היום, אני מודה, זה לא הפתרון ואני גאה בנשים הרבות שהחליטו להיחשף ולצאת עם הנושא הזה החוצה, אין לנו מה להתבייש, רק להם יש, אבל הטיפול בבעיה הזו חייב להיות טיפול שורש, יש לטפל בתופעה לא רק באמצעות חקיקה, משפטים והסדרי טיעון אלא באמצעות חינוך מגיל צעיר וכמובן בצבא. התופעה הזו של הטרדות מיניות מקלה לחמורה היא תופעה שיש למנוע אותה, גופן של נשים אינו הפקר ויחסי מרות וסמכות אינם נותנים את הלגיטימציה לניצול המצב של האישה.
כאשר סיימתי את שירותי הצבאי ניתנה לי הזדמנות אדירה ממורי הרוחני פרופ'
אוריאל רייכמן. פרופ' רייכמן ראה בי מנהיגה חברתית ונתן לי את ההזדמנות ללמוד במלגה מלאה את התואר הראשון שלי במשפטים ולעתיד גם את התואר השני. בזכות האמונה שלו בי סיימתי את התואר בהצטיינות אך לצדו לא שכחתי את האחריות החברתית שלי והיית ליו"ר אגודת הסטודנטים, האישה הראשונה בתפקיד זה. ניצלתי את תפקידי כדי לקיים פרויקטים חברתיים רבים המשותפים לסטודנטים ולקהילה, אני תמיד זוכרת מהיכן הגעתי וכמה חשוב לתת הזדמנות שווה לכל סטודנט במדינה שלנו ללמוד לימודים אקדמיים.
מיד לאחר סיום מבחני לשכת עורכי הדין זכיתי לעבוד בקרן רש"י, קרן פילנטרופית עצומה ונפלאה אשר חרתה על דגלה מיום היווסדה אחריות חברתית למדינת ישראל בכל התחומים החשובים לנו - רווחה, בריאות, חינוך ותרבות.
באמצעות קרן רש"י הקמתי שני מרכזים לחינוך וספורט אתגרי להעצמת בני נוער, נערים אשר ראו במרכזים שלי בית שני והזדמנות נוספת להצלחה בחיים. בכל עשר שנות עבודתי, ליוויתי עשרות יזמים חברתיים אשר ביקשו להקים עמותות או מיזמים חברתיים, הרצתי בעברית ובאנגלית איך הופכים חזון לתוכנית עבודה, איך מממשים חלום והופכים אותו למציאות.
בתפקידי האחרון פרצתי דרך בחינוך הבלתי פורמלי והחלום שלי הוא שאוכל להקים בכל עיר בארץ מרכזים שבהם כל ילד מתבגר עם קשיים לימודיים, כלכליים, חברתיים יוכל לקבל סיוע מהמדינה. לא מתוך כישלון אלא דווקא מתוך חוויות של הצלחה.
אני רוצה שאותם ילדים שבית הספר לעיתים נוטה לוותר עליהם יקבלו הזדמנות שנייה. עשרות נערים שלי שמעולם לא יצאו לטיול שנתי בבית ספר בגלל בעיות משמעת, חצו איתי את מדבר יהודה ארבעה ימים עם תיק על הגב, נערים שהיום כבר מסיימים בגרות, מתגייסים לצבא והם אזרחים טובים יותר. הנוער שלנו הוא העתיד של המדינה בו נמצאת התקווה של כולנו לעתיד טוב יותר.
אתמול כשחזרתי הביתה מאוחר שמעתי את המסוקים מעל העיר שלי תל אביב-יפו, לרגע חזרתי לתקופת המלחמה האחרונה, לצוק איתן. אולם הפעם זו לא הייתה מלחמה על הבית אלא מלחמה מבית. גזענות שהביאה לאלימות.
מחאת יוצאי אתיופיה אתמול בכיכר רבין יצאה אתמול מכלל שליטה, השימוש באלימות ראוי לגינוי אך אין ספק שבסיס המחאה מוצדק. אני קוראת מכאן למנהיגי העדה וליוזמי המחאה לבוא להידברות, נראה לי שהמסר שלכם עבר. נראה לי כי כולנו הבנו כי אף קבוצה בישראל לא צריכה להסכים ליחס מפלה רק בגלל צבע עורה.
אחת המשימות הראשונות של הממשלה החדשה תהיה טיפול באפליה זו. העקרונות שפרסמה הממשלה לפני חצי שנה חייבות להיות מיושמות בצה"ל, במשטרה אך בעיקר בחינוך. הטיפול בילדי העדה האתיופית לא צריך להיות על-ידי האגף לקליטת עלייה, ילדים אתיופים הם ילידי הארץ והם כבר לא עולים, הם ישראלים כמוני וכמוכם, וככאלה כך עלינו להתייחס אליהם.
חינוך מחדש ותיקון כישלונות המדינה ביחס לאוכלוסייה זו נחוצים בכל המוסדות, בקרב המנהיגים, בחינוך, בתקשורת ובחוק. ילדים אתיופים נמצאים במסגרות "מיוחדות" ללא צורך, הם מוגדרים בסיכון למרות שהם לא מסוכנים לציבור, האפליה במקומות העבודה, הפגיעה בהם במועדונים, במגרשי כדורגל, בבתי הספר, בגנים, בבריכה, בים, בסופרמרקט היא חלק משגרת חייהם.
פעם כשפתחתי את המרכזים שלי לנערים קראו שלמה, אברהם, יצחק, היום זה אביב, נדב, מתן, יונתן, אם הם השכילו להבין כיצד להיות מעורים יותר בחברה שלנו, למה אנחנו לא נותנים להם את ההזדמנות האמיתית להיות חלק מאיתנו. כולנו טעינו אבל תמיד ניתן לתקן, הגיע הזמן לטפל בפערים העצומים שיצרנו בשנים האחרונות מול אוכלוסייה זו שהיא חלק בלתי נפרד מאיתנו.
כבת למשפחה חד-הורית, גם נושא זה חשוב לי מאוד, אני יודעת כמה סיוע חייבות לקבל משפחות אלו ברמה הכלכלית אך גם ברמה החברתית, אנו צריכים לבוא לקראתם בכל דבר ולשים אותם לפני כולם, כי אם הם בחרו להביא ילד לעולם ולגדל אותו לבד, רק על האומץ הזה אנו חייבים לשמור אותם קרוב ללבנו ולא לתת להם ללכת לאיבוד בתוך המערכת.
אם חד-הורית היא לא סמל למצוקה, היא סמל לגבורה, התמודדות והתגברות על קשיים, לא כל משפחה חד-הורית היא משפחה במצוקה, אולם עלינו מוטלת האחריות לאפשר לאימהות חד-הוריות לצאת לעבודה, להשתכר כראוי מבלי לפגוע בכספים המגיעים לה כחוק.
בנוסף, משהו קטן ואישי שלי, כחולת צליאק, חשוב לי מאוד לקדם את הנושא. לתמוך במשפחות הזקוקות לסיוע כלכלי בעניין, לתמרץ יבואנים ויצרנים לפתוח את שוק המוצרים נטולי הגלוטן, לעודד תחרות, להוזיל מחירים ולמכור מוצרים במחירים הוגנים לאוכלוסייה זו שרק גדלה עם השנים. זהו עניין חברתי נטו אשר זקוק להתערבות המדינה ולהשפעתה החשובה בתחום.
באחד מהנאומים שלי במהלך הקמפיין דיברתי על דור ההומלסים. לא אחזור על דבריי שנאמרו שם, לשמחתי צפו בנאום שלי אלפי אנשים אשר כתבו לי כמה הם מזדהים עם כל מילה שאמרתי שם, אולם ברשותכם אחזור על מספר דברים חשובים עליהם דיברתי.
כשמדברים על הנושא החברתי לא מדובר רק על השכבות החלשות ועל המצוקה שלהם אלא מדובר גם עלינו, על מעמד הביניים החדש, מעמד שאין לו מעמד, אנשים ונשים אשר הלכו לצבא, עושים מילואים, משלמים מיסים, קמים כל בוקר לעבודה, מרוויחים את לחמם אבל לא מצליחים לקנות לעצמם דירה, בית משלהם, או לסיים את החודש בכבוד.
ביטחון המדינה הוא דבר חשוב ומרכזי אך יוקר המחיה, משבר הדיור וצמצום הפערים החברתיים, הפתרון שלהם הוא הביטחון האמיתי של אזרחי מדינת ישראל. הגיע הזמן לשנות, הגיע הזמן להעלות את הנושאים החברתיים לסדר היום, אותם נושאים שהמדינה שלנו תמיד שמה בצד כי תמיד יש דברים חשובים יותר.
בחרתי להצטרף ל
מפלגת כולנו ולמנהיג העומד בראשה
משה כחלון, מפלגת כולנו היא המפלגה שמתאימה בדיוק לעולם הערכים שדיברתי עליו, ולעולם החברתי ממנו הגעתי. הדרך בה בחר ראש הרשימה שלי ללכת בה, היא הדרך בה אני בחרתי לקחת בה חלק כל חיי, ההחלטה לשים את הנושא החברתי בראש סדר העדיפויות של כולנו היא בעיניי החשובה ביותר על-מנת לחלץ את מדינת ישראל מהמשברים החברתיים-כלכליים בהם היא נמצאת כיום.
חילי טרופר בספרו מקום בעולם - מחשבות על חינוך, כותב "ברנקו וייס ז"ל נטה להשתמש בכינוי 'אידיאליסטים פרגמטיים'. מדובר בעיניי במונח יפה מאוד ובעיקר מאפיין מאוד. היינו רוצים לראות את עצמנו ככאלה וכנראה אנחנו באמת קצת כאלה. חולמניים, שואפים, בעלי חזון של תיקון אך פרקטיים וריאליים. הראש נמצא בשמיים והרגליים נטועות עמוק באדמה. אנו מבינים שאי-אפשר הכל ומיד. מבינים שאין שלמות בעולם ותמיד יהיה חוסר (ואולי כפי שאמר הרבי מקוצק: 'אין דבר שלם יותר מלב שבור') מבינים שאם נבקש להשיג הכל, ייתכן מאוד שניוותר בלי דבר".
אז לכם, חבורת האידיאליסטיים הפרגמטיים, המרימים את הדגל והמתלכלכים בבוץ, נושאי הבשורה והמעמיסים על הגב - תודה רבה!
