פרשת "בהר" פותחת בשאלה המפורסמת: "מה עניין שמיטה להר סיני?", או במילים אחרות - מה הנחיצות בפירוט שנת השמיטה כשעם ישראל עדיין במדבר, והיא איננה רלוונטית עבורו? כמו-כן, מה משמעות ההדגשה במילים "בהר סיני" בפתיחת הפרשה? וכי לא כל המצוות ניתנו בסיני?
התשובה המופיעה במדרש בתורת כהנים, ושאותה מצטט רש"י, אומרת, כי פרשת שמיטה באה ללמד כי כפי שכל דקדוקיה ופרטיה נאמרו למשה מסיני, כך גם כל המצוות כולן.
אולם עדיין יש כאן קושי גדול. מדוע בחרה התורה דווקא בשמיטה כדי להדגים עקרון זה? לכאורה כל מצווה אחרת יכולה הייתה גם להתאים כדי ללמוד ממנה על כל המצוות כולן. ניתן אולי להסביר, כי במצוות השמיטה התורה קושרת בין הר סיני וארץ ישראל.
לכאורה ניתן היה לחשוב, כי שני מקומות אלה אינם קשורים זה לזה בהכרח. סיני הוא מקום נתינת התורה וההתגלות הרוחנית של נתינת המצוות, שרבים מהם ניתן לקיים גם בארץ ישראל, אך גם בכל מקום אחר. ארץ ישראל, לעומת זאת, היא מקום העשייה והחיים החומריים, הפרטיים והמדיניים. היא מסמלת חיי עמל, חקלאות בניין והתפתחות, ואת כל אלה ניתן לכאורה להשיג גם ללא הדרכה רוחנית.
באה התורה ובמילים מועטות קושרת בין שני המקומות וקובעת, כי שלמות של מציאות יכולה להיווצר רק מכוח הקשר שבין שני המקומות הללו: סיני וארץ ישראל.
הגמרא (סנהדרין ל"ט, ע"א) מספרת על תלמיד שבא לבית המדרש ושאל מהו הטעם של מצוות השמיטה. ענו לו, כי הקב"ה אומר: "זרעו שש, והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ היא שלי, והן לא עשו כן - ואלא חטאו וגלו". אכן התורה בעצמה מפרטת מדוע עם ישראל נענש דווקא בעונש הגלות על חטאיו (ויקרא כ"ו): "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיה. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיה".
מפשט הפסוקים עולה, כי הגלות היא עונש על חטאים באופן כללי ובמיוחד על חטא אי-השמירה על שנת השמיטה. אולם ניתן גם להבין, כי לא מדובר בעונש אלא בתוצאה טבעית של המעשים הללו. כשהעם היהודי מחליט לנתק את שתי המערכות, זו הרוחנית של לימוד התורה וקיום המצוות, ואת זו של ביסוס החיים החומריים המעשיים של האדם והאומה, התוצאה היא גלות. כלומר היפרדות של שתי המערכות הללו.
החיים בארץ ישראל מסוגלים להוציא לפועל את קדושת חיי המעשה באופן מלא, וכמו שכותב הראי"ה קוק: "יצירה עצמית ישראלית במחשבה ובתקף החיים והמפעל, אי-אפשר לישראל אלא בארץ ישראל" (אורות, ארץ ישראל ג').
וישאל השואל ובצדק: הרי יצירות רוחניות אדירות נתגלו דווקא מחוץ לארץ ישראל, כדוגמת התלמוד הבבלי - שהינו המקור לפסיקת ההלכה? דומה שאת התשובה לשאלה זו אנו זוכים לגלות בשבוע זה שבו חל ל"ג בעומר, היום בו נתגלתה הקומה העליונה של סוד חיבור הרוח והחומר - חיבור שיכול להתגלות רק בארץ ישראל. רבי שמעון בר יוחאי, שלכבודו חוגג עם ישראל ביום ל"ג בעומר, כתב את ספר הזוהר בארץ ישראל. את צפונות הזהר ביאר האר"י הקדוש שישב בצפת, ואפילו חתימת ההלכה שנעשתה בידי רבי יוסף קארו בשולחן ערוך, התקיימה פה בארץ ישראל. נמצא שחיבור זה שבין חיי הרוח והעשייה יהיה נר לרגלינו.
