אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מאז שנבחרתי לכנסת לפני מספר שבועות אני מוצא את עצמי מסתובב בארץ מאוהל לאוהל. אלה אוהלים של מחאה על הריסת בתי מגורים של משפחות ערביות או על הוצאת צווי הריסה נגדם. בתים אלה נבנו על אדמתם הפרטית, אך בשל מחדל מתמשך ואף מכוון של רשויות המדינה לא ניתן היה להוציא להם היתרי בנייה. אוהלים אלה הם סמל לחוסר הצדק והאפליה המתמשכת. אוהל בכפר כנא, אוהל באום-אלפחם, אוהל בקלנסואה אוהל בטייבה, אוהל בדהמש, ואוהלים-אוהלים בנגב.
שתי מילים בערבית חוזרות על עצמן כל הזמן בשיח בתוך האוהלים הללו, ואני חושב שכדאי לכל חברי הכנסת להכיר אותן: "תאמיז קאומי" - הפליה על בסיס לאומי, והמילה השנייה "צומוד" – נחישות של התושבים קורבנות ההפליה להגן על זכויותיהם.
ואכן, תנאי חייהם של האזרחים הערבים מתועדים כיום במסמכים רשמיים רבים. ראו לדוגמה את הממצאים הבאים: כמעט כל היישובים הערבים נמצאים בתחתית הדירוג של הסולם הסוציו-אקונומי של היישובים במדינה, והם מהווים יותר מ-80% מכלל היישובים שבתחתית הסולם.
יותר ממחצית האוכלוסייה הערבית מצויה מתחת לקו העוני, והשיעור גבוה יותר בקרב ילדים. האזרחים הערבים מחזיקים כיום בבעלותם הפרטית רק 3.5% מהקרקעות במדינה, ושטח השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות מכסה רק 2.5% בלבד משטחה של המדינה. האוכלוסייה הערבית גדלה פי תשעה מאז 48', אך הקרקע שברשותה הצטמצמה, כאשר מאז הקמתה לא אפשרה המדינה לאזרחים הערבים לייסד אף לא יישוב חדש.
המספרים מדברים בעד עצמם. הבעיה ידועה ואפילו הפתרונות קיימים. הם גם כתובים ומגובשים. צריך רק ליישמם.
באחד המחקרים הכלכליים המקיפים של בנק ישראל ואוניברסיטת תל אביב, החוקרים ממליצים למדינה להשקיע באופן מסיבי בקידום מעמדם של האזרחים הערבים, לרבות השקעת 8 מיליארד שקל בתוכנית חומש, 5 מיליארד מהם בשיקום מערכת החינוך הערבית שבמצבה הרעוע הם רואים את נקודת התורפה המרכזית. לפי אותו מחקר, השקעה מסיבית זו היא כדאית ביותר למשק, שכן ההחזר עליה יהיה גבוה במיוחד, יגדיל את תקבולי המיסים ויאיץ את צמיחת המשק במדינה.
אולם במקום לקדם פתרונות כאלה, נראה כי תהליך מובהק של הקצנה ימנית, של שנאת ערבים, של גזענות ולאומנות שטף את הסְפֶירה הציבורית בישראל בשנים האחרונות, ותורגם לעובדות בשטח. הדברים קיבלו ביטוי בשנים האחרונות בשלל מעשי חקיקה ותיקוני חוק הפוגעים בחירויות יסוד של האזרח ובמסעי שיסוי והסתה נגד מערכות הדמוקרטיה ועקרונותיה הבסיסיים, לרבות נגד עצמאותה של מערכת המשפט.
המיעוט הערבי בישראל מצא את עצמו בעין הסערה ונאלץ לגונן על מעמדו, על זכויותיו ועל יכולתו לפעול במישורים הפוליטיים אל מול חקיקה פוגענית כגון "חוק איסור איחוד משפחות", "חוק הנכבה", "חוק ועדות קבלה", וגם "חוק החרם".
לא שכחנו, ולא נשכח, גם את ההסתה של ראש הממשלה ביום הבחירות: "הערבים נוהרים באוטובוסים לקלפיות". זכות בסיסית של האזרח הופקעה בריש גלי על-ידי ראש המפלגה הגדולה בישראל. ועל-רקע זה אני נזכר בדבריו של המנהיג וחבר הכנסת לשעבר
תאופיק זיאד, ממורי דרכי, באחד משיריו הידועים: (אומר מילים בשפה הערבית). כאילו היינו עשרים בלתי אפשרי בלוד, רמלה ובגליל - (אומר מילים בשפה הערבית) - כאן יש לנו עבר, הווה ועתיד.
חבריי חברי הכנסת, בהרבה הקשרים נראה כי מדינת ישראל מתנהגת כתנועה ולא כמדינה, שההיגיון התנועתי שלה מכתיב התפשטות, דחיקה, הרחקה, הצרה וכיתור לכל סממן שהוא ערבי-פלשתיני. בעניין הזה, ניתן לראות במופעים הלאומניים של העשור האחרון כמוצבים על רצף אחד של לאומנות בתנועה, לרבות התוכניות לסיפוח אזורי C בגדה המערבית וריקונם מתושביהם הפלשתינים, והפרויקטים השונים הנמשכים לחיזוק האחיזה הישראלית בשטחים. העם הפלשתיני איבד את שלמותו הפוליטית ואת הרצף הגאוגרפי של ארצו, ונקטעה התפתחותו ההיסטורית הטבעית על-ידי כיבוש ארוך-שנים, קולוניאליזם, גירוש, פליטות, ממשלים צבאיים.
ההנהגה הפלשתינית בצעד היסטורי ולמען פיוס היסטורי קיבלה את העיקרון של שתי מדינות בגבולות 67', שמשאיר לפלשתינים רק 22% מפלשתין המנדטורית.
האם זה יותר מדי? כל העולם תומך בפתרון זה לסכסוך, ולצד כל כוחות השלום בישראל ובעולם אנחנו ברשימה המשותפת נמשיך את המאבק למען שלום צודק באזור המתבסס על החלטות האו"ם, וסיום הכיבוש של כל השטחים שנכבשו ב-67', פירוק כל ההתנחלויות וחומת ההפרדה הגזענית, שחרור האסירים הפוליטיים, הקמת מדינה פלשתינית עצמאית ריבונית בגבולות 67' שבירתה ירושלים המזרחית.
אבל לפיוס ההיסטורי הזה, לשלום הזה, אין פרטנר בישראל. אין פרטנר.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני תושב העיר אום-אלפחם. העיר שלי היא דוגמה קלאסית לנאמר עד כה. עיר שנמצאת בתחתית הדירוג הסוציו-אקונומי של היישובים בארץ, עם נתונים קשים במיוחד של אבטלה, עוני, צפיפות והיעדר תשתיות. שמו של היישוב עלה לאחרונה שוב לכותרות במסגרת מסע הסתה של
ישראל ביתנו: "אריאל לישראל, אום-אלפחם לפלשתין", וקודם לכן בסיסמה: "מתנתקים מאום-אלפחם". אז כפי שאתם רואים, בעומדי כיום מעל דוכן זה: הסתה זו לא משתלמת. תושבי אום-אלפחם חזקים מאי פעם. אותה מפלגה מסיתה נחלשה מאוד בבחירות, ואילו הרשימה אותה אני מייצג הגדילה את כוחה – וברחוב ובכנסת.
אני רוצה לספר לכם עוד על אום-אלפחם. כבר בגיל 12 נסעתי כל יום באוטובוס הלוך ושוב ללימודים בנצרת. הנסיעה הארוכה הזאת העלתה בלבי כל יום שאלות ישנות וחדשות: מדוע אני צריך לחפש חינוך פרטי בצל כישלון החינוך הציבורי הערבי? מדוע העיר עפולה השכנה היא כה מתוכננת ומטופחת, ואילו העיר שלי ענייה וחסרת תשתיות? מדוע יש תחנת אוטובוסים מרכזית בלב עפולה, אבל אותו אוטובוס אינו נכנס לעיר שלי וזורק אותי על הכביש הראשי בוואדי עארה? מדוע אין בית חולים בעיר שלי? מדוע אין בניין ממשלתי אחד שינגיש את השירותים הממשלתיים? מדוע אין לנו אזור תעשיה? אין דיור ציבורי? אין רזרבות קרקע להתפתחות היישוב? והרי, שאלתי את עצמי, העיר אום-אלפחם, היא גדולה יותר מעפולה וקיימת הרבה הרבה לפניה. היא קיימת מימים ימימה. כל מה שטוב באום-אלפחם, ויש הרבה טוב, נוצר למרות המדיניות הממשלתית ולא בזכותה.
בזכות עבודה קשה, הגעתי גם לספסלי הלימוד בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. ביום הראשון שלי בפקולטה הקשבתי קשב רב ואף בהערכה להרצאות על מרכזיותו ועל מוסריותו של עיקרון השוויון. השוויון, כלשונו של בית המשפט העליון בישראל, "מונח ביסוד הקיום החברתי" וכי "אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה". אם כך הוא השוויון בתיאוריות המשפטיות והמוסריות – מדוע המציאות שונה כל כך? והרי, כפי שלמדתי באמנה החברתית של ז'אן-ז'ק רוסו – דמוקרטיה אמיתית אינה הקרבה של האינטרסים של המיעוט על מזבח תועלתו של הרוב. תנו לתושבים בכל מקום אותן הזכויות עצמן – כתב רוסו.
חברי וחברות הכנסת, על-רקע דברים אלה, אני רוצה לשתף אתכם בחזון שלנו בקצרה, המעגן עשרה עקרונות מרכזיים לשוויון זכויות מלא במדינה:
1. הכרה בזכותם של האזרחים הערבים לשוויון מהותי מלא במדינה על בסיס לאומי קולקטיבי בצד שוויון אזרחי אינדיווידואלי.
2. הכרה רשמית בקיומם הקולקטיבי של האזרחים הערבים במדינה, בייחודם הלאומי, הדתי, התרבותי, הלשוני ובהיותם ילידים מקוריים.
(אומר דברים בשפה הערבית.)
3.הבטחת דו-לשוניות מהותית במדינה על-ידי הבטחת מעמדה השווה של השפה הערבית כשפה רשמית יחד עם העברית בכל המרחב הציבורי.
4. הבטחת ייצוג ושיתוף הולמים ומשפיעים לאזרחים הערבים, על בסיס קבוצתי, במוקדי קבלת ההחלטות במדינה ובמוסדות הציבוריים בה, באופן שיבטיח לאזרחים הערבים השפעה מהותית.
5. הבטחת ניהול עצמי לאזרחים הערבים בתחומים שיש בהם ייחוד קולקטיבי, בעיקר בתחום החינוך, הדת, התרבות, התקשורת והתכנון, וזאת באופן שמשלים את שותפותם במרחב הציבורי במדינה.
6. הקצאה הוגנת ומיוחדת על בסיס קולקטיבי בחלוקת המשאבים החומריים הציבוריים במדינה, לרבות תקציבים, קרקעות ודיור.
7. סמלי המדינה, דגלה והמנונה הם משאבים ציבוריים טעונים רגשית, ודווקא על כן על המערך הסימבולי של המדינה לתת ביטוי ראוי לנוכחותם ולשייכותם של האזרחים הערבים במדינה.
8. הבטחת זכותם של האזרחים הערבים לקיים ולטפח, באופן חופשי, קשרים חברתיים ותרבותיים עם שאר בני ובנות עמם הפלשתיני, כמו גם עם כלל העולם הערבי.
9. הבטחת הקצאה הוגנת, צודקת ושוויונית של מכסות ההגירה וההתאזרחות במדינה, שהן חלק ממשאביה של המדינה ועבור כלל אזרחיה.
10. לבסוף, הכרה רשמית בעוול ההיסטורי שנעשה לערבים הפלשתינים בארץ, ולעם הפלשתיני, והבטחת קיצו של עולל זה וטיפול בהשלכותיו הנמשכות עד עצם היום הזה, לרבות סוגיית העקורים אזרחי המדינה - "הנוכחים הנפקדים" - נכסי הווקף המוסלמי והעברת סמכויות ניהולם לבני העדה המוסלמית, הכפרים הלא מוכרים בעיקר בנגב אבל גם בגליל והאדמות הערביות שנושלו מבעליהן שלא בצדק.
לבסוף, ובנימה אישית – אני אסיר תודה לאשתי אינאס, להוריי, תייסיר ויסמין, להורי אשתי ח'אלד וזהירה, על תמיכתם בי. אני אסיר תודה למשפחתי הרחבה יותר.
תודה מקרב לב לקודמיי בסיעת
חד"ש – חברי הכנסת מוחמד ברכה, חנא סוייד ו
עפו אגבאריה.
אני אסיר תודה לכל חברי במפלגה, ברשימה המשותפת ובתומכיה, ולכל מי שתומך בשלום צודק ובשוויון אמיתי.
לכל אלה אקדיש את ימי ואת שעותי. תודה רבה.
