"הבעיה הראשית היא הביטחון. עד הזמן האחרון הייתה רק שאלה כיצד להתגונן בפני ערביי ארץ-ישראל... עכשיו אנו עומדים בפני מצב חדש לגמרי. ארץ-ישראל מוקפת מדינות ערביות עצמאיות... שיש ביכולתן לרכוש ולייצר נשק, להקים צבאות ולאמן אותם... התקפת ערביי ארץ-ישראל אינה מסכנת את הישוב היהודי, אולם יש סכנה שהמדינות הערביות השכנות ישלחו את צבאן לתקוף את הישוב ולהשמידו... כאן עומד בסכנה עצם קיומנו."¹ את הדברים הללו אמר בן-גוריון בדצמבר 1946, בישיבה סגורה של הוועדה המדינית בקונגרס הציוני הכ"ב, שהתכנס בבאזל, הראשון אחרי מלחמת העולם השנייה.

כשנהפך המאבק למען העלייה וההתיישבות למאבק על החיים, והצורך בהכנות הצבאיות גבר, קיבל בן-גוריון על עצמו את האחריות למשימה העיקרית. אחרי הקונגרס הציוני הכ"ב נטל את תיק הביטחון בהנהלת הסוכנות. על-פי עדותו, "ראיתי חובה לעצמי לבדוק בדיקה מעולה יכולתה, ציודה ואימונה של ה"הגנה", ולראות באיזו מידה היא מסוגלת לעמוד במבחן החמור הצפוי לה. בדיקה זו נמשכה חודשים אחדים. מ-27 במארס עד 8 בנובמבר(1947)."²

על "הסמינר" הזה של בן-גוריון סיפר יוסף יזרעאלי: "היה זה דבר מזעזע. הוא הזמין אליו אנשים ואמר: 'דבר!' ובעצמו כתב. לא הביט אל פני הדובר, ושאל לפרטי-פרטים, על מבנה המפקדה הארצית, על האנשים, על הנשק. שום אדם לא היה יכול להשתלט על רבע ממה שהיה מונח לפניו."³

שישה חודשים וחצי למד בן-גוריון, על-פי דרכו, את ענייני הביטחון. חודשים אלה לא נוצלו כראוי להכנות לקראת המלחמה. את השיחה הראשונה ב"סמינר" שלו ניהל בן-גוריון – בביתו שבשדרות הקרן הקיימת (עתה שדרות בן-גוריון) בתל אביב – עם ממלא-מקום ראש המפקדה הארצית של ה"הגנה", זאב שפר. באותו יום רשם ביומנו: "כיתה – שמונה; מחלקה – שלושים – ארבעים; פלוגה -מאה עשרים וחמישה -מאתיים וחמישים; חי"ש-ששת אלפים. ארבעים וחמש פלוגות משמר – כעשרת אלפים..." הסמינר החל, אפוא, מאלף-בית.

אחד המוזמנים לביתו של בן-גוריון, יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, אז בן עשרים ותשע, סיפר:

"דיברתי שעות. הוא שאל שאלות ורשם. ניסיתי להפריך את דעתם של כמה מומחים, שעלינו לקצר את הקווים ולוותר מראש על הנגב כדי להחזיק מעמד במלחמה. נדמה לי שקיבל את דעתי. אחר-כך טענתי כי עלינו לרכז כוח כדי שנוכל לנתק את ארץ-ישראל המערבית מעבר-הירדן. דיברתי על מסע צבאי מטירת-צבי דרומה, לעבר ים-המלח, ועל כיבוש כל השטח הערבי. אמרתי כי עלינו לכפות על הערבים מלחמת-הגנה כבר מראשית המערכה. בשעה 2 אחר חצות נפרדתי ממנו. הוא ליווה אותי אל הפתח. לחץ את ידי בחמימות ואמר: 'יגאל. יש בך ניצוץ צבאי גדול.'"⁴

שיחות ממושכות ניהל בן-גוריון עם צבי איילון, שהיה אחראי למחלקת הפיקוח במטכ"ל ה"הגנה", ובתוקף הנסיבות גם אחראי זמני למחלקות התכנון וההדרכה. השיחות התנהלו ב"גג", הוא משרד המטכ"ל. ה"גג" דווקא שכן במרתף שברחוב דב הוז, בצפון תל אביב. באחת הפגישות הללו שאל בן-גוריון את איילון: "מה דעתך על הפלמ"ח, האם זה צבא?" איילון השיב: "מבחינת תפיסתם הטאקטית, גם טוראי הפלמ"ח וגם מפקדיו עולים ברמתם על המקבילים להם ביחידות רגילות של צבאות סדירים. בתחום הסדר, האחזקה ונוהלי-המשמעת, זה לא צבא." איילון סיפר אחר-כך שבן-גוריון שמח לשמוע דברים אלה. אימץ לעצמו את הסיפא שלהם בלבד, ואמר בהזדמנויות רבות כי: "איילון קבע שהפלמ"ח אינו צבא." בעדותו לפני ועדת-גרינבוים ציטט בן-גוריון את משפט-הסיפא הזה של איילון. בהזדמנות אחרת שאל בן-גוריון את איילון בעוקצנות: "זה כל הנשק שיש ל"הגנה"?! ומה עם סוגי נשק כבדים?" השאלה הזאת הוציאה את איילון מהכלים, ובליבו אמר: מדוע אתה, יושב-ראש הנהלת הסוכנות לא הקצבת כספים לרכישת הנשק?! בגלוי הרשה לעצמו רק עקיצה: "תראה, בן-גוריון, אמר, "רכשנו נשק בהתאם לאמצעים שהעמידו לרשותנו." מאז לא דיבר אתו בן-גוריון על הנושא הזה.

כששאל אותו בן-גוריון על תותחים ועל משוריינים, שאל איילון את עצמו, באיזה עולם חי הזקן? איך אפשר להסתיר כלי-נשק כבדים בסליקים? איך אפשר להוציאם מנמלי-המוצא ללא רישיון מהממשלות הנוגעות בדבר, ולהכניסם לנמלי ארץ-ישראל תחת הפיקוח הבריטי הישיר? אלה היו משימות בלתי-אפשריות, גם אילו היה יושב-ראש הסוכנות, דוד בן-גוריון, מקציב בזמנו את הכספים.⁵

עוד לפני "הסמינר" התלונן בן-גוריון על דלות-יכולתה של ה"הגנה", ואולי באמת לא הבין שהוא האיש הנושא באחריות למחדל זה. כיהודי שגדל בעיירה במזרח-אירופה וששירת ב"גדוד האמריקני", (במסגרת הצבא הבריטי) בסוף מלחמת העולם הראשונה, תיאר לעצמו עוצמה צבאית רק במסגרת ובמושגים של צבא סדיר, לפיכך רחש כבוד רב לדעותיהם של משוחררי הצבא הבריטי וצבאות סדירים אחרים. אחד מהם, חיים לסקוב. הוא הגיע לדרגת רב-סרן בצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה, פיקד על פלוגה, השתתף בקרבות, ואחרי המלחמה נשאר באירופה והשתתף בחיסול נאצים ובארגון הבריחה וההעפלה. בתחילת שנת 1947 חזר לסקוב לארץ-ישראל והיה קצין-ביטחון בחברת-החשמל. לדבריו שקל אז אפשרות של הצטרפות ללח"י אף שהיה חבר ה"הגנה"." לסקוב היה אחד הקצינים היהודים שנשבו בקסמי הצבא הבריטי, ורצה להביא ל"הגנה" את מה שלמד בצבא. בנו של בן-גוריון, עמוס, שירת גם הוא כקצין בבריגדה. לסקוב סיפר שיום אחד אמר לו עמוס: "אבא הזמין אותך אליו. אתה יודע לשמור סוד?"

"אשמח להיפגש אתו," השיב לסקוב, "אם ידבר לעניין. הרי אתה יודע שאנשי ה"הגנה" אינם מבינים מה עומד לקרות, הם חושבים שמאורעות 1936 עומדים להתרחש במהדורה מורחבת. המחשבה הזאת מדכאה אותי."

"דברים אלה בדיוק אבא רוצה לשמוע," אמר עמוס בן-גוריון. "הרי אתה יודע שאבא אינו מה"הגנה"."⁶

להלן השיחה בין בן-גוריון ללסקוב, לפי דיווחו של האחרון:

– אתה חבר במפלגה?

– לא.

– מדוע?

– שונא מפלגות.

– היכן למדת?

– בבית-הספר הריאלי בחיפה.

– טוב. אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות. בקשתי היא שתשמור תוכן השיחה, וגם דבר קיומה, בסוד.

– אני מתחייב, אמר לסקוב, אבל קודם-כול רוצה אני לשאול אם אתה מתכוון להילחם נגד צבא סדיר או נגד כנופיות?

– נגד צבא סדיר. השיב בן-גוריון. ומה דעתך? מה יש לעשות לקראת המלחמה? לסקוב פירט את המבנה הרצוי בעיניו של הצבא. גדודיו וחטיבותיו, תפקידיהם וציודם הצבאי. בן-גוריון האזין, הנהן לעיתים ורשם. כשסיים לסקוב את דבריו שאל: תהיה מוכן להופיע לפני הוועדה שמיניתי?

– תלוי מי חברי הוועדה.

– פיינשטיין (זאב שפר) ורטנר.

– מוכן.

אחרי ימים אחדים נקרא לסקוב שוב אל בן-גוריון.

– דיברת עם מישהו על שיחתנו? שאל בן-גוריון בחומרה.

– כאשר אני אומר שלא אדבר, אינני מדבר, השיב לסקוב.

– מוזר, אמר בן-גוריון. על כמה שאלות ששאלתיך קיבלתי בדיוק אותן תשובות מאנשים אחרים.

– אלה כנראה פריץ, עמוס או מקלף.

– נכון. ומה פירוש הדבר?

– בלילות באיטליה. במטה-הגדוד, שוחחנו על עתיד מדינת ישראל, והגענו למסקנה שמלחמתנו הבאה תהיה נגד צבאות סדירים של מדינות ערב. תכננו יחד את המבנה הרצוי של צבא ישראל.

– ואיך הגעתם למספר מאה ועשרים אלף רובים, למשל?

– פתח כל ספר אלמנטרי בנושא זה באנגלית ותמצא טבלאות ומפתחות לנשק ותחמושת הדרושים ליחידות בגדלים שונים.⁷

שיחות בן-גוריון-לסקוב, שלא נשמרו בסוד זמן רב, עוררו תמיהות ומורת-רוח בקרב מפקדי ה"הגנה". הם חששו שבן גוריון יטיל את הפיקוד על ארגון ה"הגנה" ואת הקמת צה"ל על חיים לסקוב ועל חבריו ששירתו בצבא הבריטי, וידיח אותם מתפקידיהם.

את יוחנן רטנר, אחד האנשים הראשונים שהוזמנו לשיחות, העריך בן-גוריון כ"מוח הצבאי הצלול ביותר שיש לנו." הוא מינה את רטנר ליועצו הצבאי. ושיתף אותו בכל הפגישות השבועיות שלו עם ראש המפקדה הארצית החדש, ישראל גלילי, והאנשים שזומנו אליהן לפי הצורך. פגישות אלה היו מעין "מועצת מלחמה עליונה." באחת מהן הציע משה דיין לגייס עשרת אלפים איש, רובם מן המושבים, ולהקים מהן ארגון מקביל לפלמ"ח. לדעת רטנר ירדה הצעה זאת מן הפרק, מפני שלא היה ציוד לארגון כזה".⁸

בן-גוריון הרבה לשאול את משוחררי הצבא הבריטי "מה דעתם על המצב." אחד הנשאלים היה דן אפשטיין (אבן). בן-גוריון שאל אותו אם לדעתו אפשר להפוך במהירות את ה"הגנה" לצבא, שיהדוף גם את התקפות הערבים המקומיים וגם פלישה של צבאות סדירים.

אבן, מפקד-פלוגה בבריגדה לשעבר, התבקש להגיש הצעות למבנה ולסדר-הכוחות של הצבא שיקום, ולהגדיר את סוגי הנשק, ואת כמויות התחמושת והציוד הנחוצים. הוא הציע ששלושת גדודי הבריגדה לשעבר יהיו גרעין לשלוש חטיבות ניידות (לא טריטוריאליות) של חיל-הרגלים, ושחטיבה רביעית כזאת יהיה הפלמ"ח. הוא סבר שאם יגויסו חטיבות ניידות נוספות, מכוח-האדם המצוי, תיפגם האיכות הצבאית, שהייתה – לדעתו – בגדודי הבריגדה.

כעשרה ימים אחרי שהגיש את הצעותיו, נקרא אבן אל בן-גוריון. הוא סיפר: "השיחה עברה לנושא מינוי רמטכ"ל חדש ל"הגנה". להפתעתי הציע לי 'הזקן' תפקיד זה. אמרתי שאיני סבור כי ראוי לי לקבל על עצמי את התפקיד... על הרמטכ"ל להיות אישיות מוכרת היטב בחוגי ה"הגנה" וההנהגה הפוליטית, ואמינה עליהם... 'הזקן' שאלני על מי ממפקדי ה"הגנה" אני ממליץ לתפקיד הרמטכ"ל... ציינתי שני שמות. יעקב דורי ויוחנן רטנר."⁹

יחזקאל סהר, גם הוא קצין לשעבר בצבא הבריטי, היה אז מזכיר מחלקת-הביטחון של הסוכנות ואחראי להנוטרים ועל הקשר עם הבריטים, ושיבץ את משוחררי הצבא הבריטי בשורות ה"הגנה". בן-גוריון זימן אותו לפגישה שבה השתתפו גם מיכאל (ג'יימס) בן-גל, אפרים בן-ארצי, יצחק שדה ויוסף אבידר. על שאלתו של בן-גוריון, "מה אתם חושבים על האפשרות שהבריטים יעזבו את הארץ ותהיה פלישה?" השיב אבידר: "אנחנו מוכנים להפוך את ה"הגנה" לצבא סדיר לכל דבר." לשאלה, "איך נילחם רק בנשק הקל העומד לרשותנו?" השיב שדה: "נשתמש בלילה, נבצע קרבות-מגע ומארבים, ונשיג את הנשק מידי האויב." סהר הטיל ספק ביכולתה של ה"הגנה" להיות צבא מודרני ולעמוד מול צבאות סדירים. בן-גל ובן-ארצי שתקו. כשיצאו מהפגישה אמר בן-ארצי לסהר: "אתה בוודאי כועס מפני ששתקתי."

"כן," השיב לו סהר. "היית בבריגדה והיה עליך לדבר."

"זה היה ויכוח-סרק. הם דיברו שטויות, ואין כל בסיס לדיון איתם. מה שהם עושים זה לא צבא אלא "הגנה" לגאלית. חוץ מזה הגעתי למסקנה שאם אדבר זה יתנקם בי, והחלטתי לשתוק."¹⁰

כחודש אחרי תחילת "הסמינר" זרמו אל בן-גוריון הצעות ותוכניות רבות להכנת הכוח הצבאי היהודי, לקראת המלחמה הצפויה. ב-2 במאי כתב בן-גוריון ביומנו שיצחק שדה הציע לו להקים מטה ארצי של החי"ש¹¹ ולהפוך אותו לכוח צבאי של ממש, ואף הביע נכונות לעמוד בראשו. בן-גוריון לא היה מעוניין בשדה כראש המפקדה הארצית של החי"ש.

ב-27 במאי הציעו יוחנן רטנר וזאב שפר להקים חיל-מגן למשימות לחימה סטאטיות, שימנה חמישה עשר אלף איש, בתשעה גדודים; חיל-תנופה שימנה שלושים אלף איש, בחמש-עשרה חטיבות קטנות; כוח-מחץ של ארבעת אלפי לוחמים, בשישה גדודים. יחד עם יחידות-המטה, היחידות הלוגיסטיות והיחידות המקצועיות, הציעו רטנר ושפר לגייס שישים אלף איש. כלומר עשרה אחוזים מהישוב. כשתפרוץ מלחמה – אמרו השניים – רצוי להמעיט בקרבות מכריעים של יחידות גדולות, ולהרבות בפשיטות מהירות על בסיסים קדמיים של האויב ועל בסיסי האספקה והאימונים בעורף הרחוק שלו, כדי שלא יוכל לנצל את יתרונותיו בציוד טכני, במטוסים, במשוריינים ובתותחים. הם גם הציעו להצטייד בהרבה נשק קל – רובים, תת-מקלעים, רימונים ומקלעים – מפני שנשק כבד לא היה. את המטוסים הקלים, שעמדו לרשות ה"הגנה", הציעו לנצל לסיור ולאספקה לכוחות המרוחקים.¹²

באותו יום כתב בן-גוריון ביומנו: "לי נראה הצורך הדחוף לרכוש נשק כבד, טנקים, תותחים, מרגמות כבדות לצבא היבשה. מטוסי-קרב להקמת חיל-אוויר וטורפדות וכלי-שיט אחרים לחיל-הים. התפלאתי מאוד שבקרב כמה מאנשי ה"הגנה" לא מצאתי הבנה לצורכי ציוד כבד, שנוכל לעמוד נגד צבאות ערב." מהערה זאת, וגם מהזמן הרב שהקדיש ל"סמינר" שלו על-חשבון ההתכוננות הממשית, אפשר ללמוד שבסוף מאי 1947 האמין בן-גוריון שעדיין יש לו זמן רב למדי לבניית צבא סדיר.

על תוכנית מטכ"ל ה"הגנה" "להגדלת כושר הפעולה של הארגון", שהוכנה בסוף מאי 1947, כתב אחר-כך סגן הרמטכ"ל, יוסף אבידר: "במסמך זה לא הובאה בחשבון אפשרות של עימות בינינו ובין כוחות ערב, ללא נוכחות האנגלים. צוין בו לוח-זמנים של שלוש או ארבע שנים להגדלת פלוגות-המחץ וחיל-השדה, עד שיכילו חמישים אחוזים מכלל חברי הארגון. לשנת תש"ח נקבעו הגדלת הפלמ"ח והחי"ש בעשרת אלפים איש, ותקציב של שש מאות אלף לא"י בלבד."¹³

ב-30 במאי 1947 הגישו חיים לסקוב ופריץ אייזנשטט (עשת) לבן-גוריון את תוכניתם להפיכת ה"הגנה" לצבא סדיר בשנתיים: הכוח המגויס יאורגן ביחידות-מילואים, מפני שאין כסף להחזקת כוח מגויס גדול. אין לשלב גיוס צבאי עם עבודה חקלאית במתכונת הפלמ"ח.¹⁴ בן-גוריון רשם ביומנו: "פריץ ולסקוב הגישו לי תוכנית שמתקבלת על הדעת בקוויה הכלליים." בסוף אותו חודש מינה בן-גוריון ועדה לגיוס ולאימון משוחררי הצבא הבריטי. חברי הוועדה היו חיים לסקוב, אליהו בן-חור ודן אבן. מחבריו לוועדה זאת נודע לבן-חור שהוקם "מטה כללי חדש". מקביל למטכ"ל ה"הגנה", וכי ב"מטה" משתתפים רק משוחררי הצבא הבריטי. בן-גוריון הציג שאלה לפני שלושת חברי הוועדה: אם יפתחו הערבים במלחמה לפני שיתארגן הצבא שלנו, אילו יחידות יעמדו בפרץ? אבן ולסקוב הציעו לגייס את הבריגדה. בן-חור טען שיהיה זה בזבוז הפוטנציאל הפיקודי: הפלמ"ח הוא הכוח המגויס שהוקם לשם חיפוי על התארגנות הצבא, ואין צורך ביחידה חדשה. "די שהרמטכ"ל ילחץ על הכפתור, והם ילכו לכל מקום שצריך," אמר בן-חור. "תנו להם תקציב והם יפסיקו לעבוד ויתאמנו, תנו להם נשק ושילחו להם קצינים שיאמנו אותם בשיטות החדשות שלמדתם בצבא הבריטי."

השלושה לא הגיעו לאחדות-דעים. אחרי שנים סיפר בן-חור: "תקופה מסוימת לא ניצל בן-גוריון את מטכ"ל ה"הגנה", וניסה להתכונן למלחמה עם מטה כללי של אקס-קצינים ממשוחררי הצבא הבריטי. כל הכבוד לקצינים האלה, אבל דרגת-השדה הגבוהה ביותר שהגיעו אליה הייתה רב-סרן בתפקיד של מפקד-פלוגה. הם לא למדו בצבא הבריטי דבר על מלחמה ברמה של מטכ"ל. זה היה כובע גדול מדי על הראש שלהם וזמן יקר בוזבז. רק אחרי חודשים אחדים, אחרי שכבר היה ברור שהעניין לא דופק, חזר בן-גוריון אל מטכ"ל ה"הגנה"."¹⁵

במאי 1947 הגיש הש"י של ה"הגנה" לבן-גוריון דוח על צבאות ערב. להלן הנתונים:¹⁶

מצרים – 35.000 חיילים פלוס תותחים וטנקים; חיל-אוויר – 4.030 חיילים, 177 מטוסים; תקציב 8.4 מיליון ליש"ט;

סוריה – 8,300 חיילים (גרעין חמישה גדודי חי"ר). מכוניות משוריינות, תותחים, 3.500 בז'נדרמריה; תקציב: 2.7 מיליון ליש"ט;

לבנון – 3.605 חיילים בארבעה גדודי חיל-רגלים, תותחים, שריוניות, פרשים, הנדסה, 2.000 ז'נדרמריה; תקציב: 1.1 מיליון ליש"ט;

עירק – 35,000-25,000 חיילים בגדודים, כמה טייסות, תותחים והרבה נשק; תקציב: 6.5 מיליון ליש"ט;

עבר-הירדן – 18,000 חיילים בלגיון, פלוס תותחים, מכוניות משוריינות, טנקים. 6.000 איש בחיל-מדבר, רוכבי גמלים. 15,000 איש בחיל-הספר. תקציב: 7.5 מיליון ליש"ט;

סעודיה – 25,000 רגלים, 12.000 איש במיליציות שבטיות: תקציב: 1.4 מיליון ליש"ט.

בסך-הכול מאה שישים וחמישה אלף חיילים, ותקציב שנתי של עשרים ושבעה מיליון ושש מאות אלף לירות שטרלינג, פי שלושים ושישה מתקציב ה"הגנה" לשנים 1947 – 1948, שהיה 770 אלף ליש"ט. מספר אנשי הצבא הערבים היה גדול פי-שלושה ממספר היהודים בכל ארגוניהם הצבאיים, ופי חמישה-עשר ממספר כל המגויסים היהודים. על שוויון במערכות-הנשק לא היה מה לדבר: לערבים היה נשק כבד בכמויות ניכרות, וליהודים לא היה נשק כבד כלל. חיל-האוויר המצרי לבדו היה מסוגל לשלוט בשמי ארץ-ישראל, להפציץ ריכוזי אוכלוסייה, לפגוע בישובים ולהגיש סיוע טאקטי לחילות היבשה. בדוח של שפר ורטנר כתוב: "הבאנו בחשבון, כמתקבל על הדעת, ארבעים עד חמישים אלף אנשי צבא לפעולות נגדנו."¹⁷

חודשיים בדיוק אחרי שהחל ב"סמינר" שלו, ב-27 במאי, סיכם בן-גוריון את ממצאיו ביומנו. "סיכומי. אין אימון מספיק אף בחטיבה (פלמ"ח), מחוסר מפקדים, והמפקדים המצויים אינם מספיקים. אין ניסיון פעולה, התכנון לקוי, מבנה התקציב לא מכוון למטרה. הפגם הקשה ביותר: לא נוצל הניסיון והחומר הצבאי של קציני הצבא הבריטי. הציוד לא מותאם, נעדרה, הרבה שנים אידיאה מרכזית, מהו התפקיד... התיקונים העיקריים: חינוך רחב של קאדרים. שכלול האימון, בית-ספר גבוה, גיוס מלא של החומר והניסיון הצבאי, הקמת הגדודים שנתנסו במלחמה. העלאת כוחות צעירים נבחרים מחו"ל, מסירת הפיקוד, התכנון וההדרכה לחיילים מנוסים. תוכנית לשנתיים."

משמע, עד 1949 זה היה המחדל המודיעיני הקריטי של מלחמת העצמאות. למחדל זה של בן-גוריון בהערכת לוח-הזמנים (שמחברי התזכירים שהזמין היו שותפים לה) היה מחיר יקר. טעות נוספת של בן-גוריון הייתה בהערכת הפוטנציאל הצבאי של ה"הגנה" ושל מפקדיה. סיבת הטעות הזאת הייתה ריחוקו מענייני הביטחון, בשנים הרבות שבהן הייתה ה"הגנה" לצבא המדינה-שבדרך.

צבי איילון אמר, לימים: "בן-גוריון שאף להקיף ולקלוט חומר רב מדי. הרבה יותר משמסוגל אדם אחד בתקופה כה קצרה, ולא תמיד הבין את מהות הדברים. הרבה דברים ב"הגנה" היו תורה שבעל-פה, פרי מסורת מצטברת של עשרים ושבע שנים. אדם מבחוץ – אפילו בן-גוריון – לא היה מסוגל לרדת לעומקה בחודשים אחדים. לכן, לדעתי, הרישומים ביומניו, בימי ה'סמינר', אינם מדויקים ואינם מתארים את המציאות כפי שהייתה."¹⁸ ביקורת נכונה זו אינה גורעת מהישגיו של בן-גוריון; היא רק מעמידה אותם בפרופורציות נכונות יותר, מאלה שמקובלות על מקורביו ומעריציו, ומסבירה כמה מכישלונותיו בהכנות למלחמה ובמלחמה עצמה.

באמצע 1947 התנהל בתוך צמרת הביטחון מאבק חריף על דמות הצבא המוקם. העימות בין האסכולות הצבאיות בתוך ה"הגנה" היה חריף וסוער; ה"הגנה" עמדה לפני שינויים מהפכניים, ומייצגי האסכולות הבינו שאם לא תתקבל דעתם, יוקם הצבא שלא במתכונת שהם רוצים בה. ושלאחר-מעשה כבר לא יהיה אפשר לשנות. כל אחד סבר שהאסכולה שהוא מאמין בה היא היחידה שעשויה להביא את הישועה, ושבאחרת טמונים גרעיני כישלון צבאי ואסון לאומי. לשוני בתפיסות המקצועיות נלוו גם שיקולים אישיים, כיתתיים ומפלגתיים, שהכשילו דיון ענייני. מאחר שבן-גוריון – האחראי לשינויים – היה "דף חלק" בנושאים ביטחוניים, עשתה כל אסכולה מאמצים רבים לשכנעו בנכונות תפיסותיה.

ציר המאבק על דמות הצבא היה הנושא התורתי-מקצועי, והתלוו לו כאמור היבטים מפלגתיים ואישיים. בתוך ה"הגנה" התווכחו זה עם זה שני מחנות: חברי ה"הגנה", שלא שירתו בצבא הבריטי, וכן אנשי הפלמ"ח מצד אחד, וחברי-ה"הגנה", משוחררי הצבא הבריטי, מאידך. בהצעות שקיבל בן-גוריון לשינוי מבנה ה"הגנה" ולהקמת הצבא, אפשר להבחין בהבדלים שבין שתי האסכולות. השאלה העיקרית הייתה, האם להקים צבא סדיר בנוסח הצבא בריטי, או לבנותו מעוצבות חטיבתיות קטנות ועצמאיות, שתהיינה כשירות גם לגרילה וגם ללוחמה סדירה. שאלות אחרות נגעו במתכונת ההדרכה והאימונים, ובאופי המשמעת, הפיקוד והמנהיגות.

רפאל לב ואיתן אבישר (זיגמונד פון-פרידמן), שהיו קצינים בצבא האוסטרי, לימדו את מפקדי ה"הגנה" מושגים ושיטות של צבא סדיר,¹⁹ ודיברו על גדודים, בימים שהיו ל"הגנה" רק חוליות וכיתות.²⁰ שלמה שמיר סיפר: "בשנת 1935, אחרי רצח משה רוזנפלד,²¹ הוחלט להציב מארב על הגלבוע, והביצוע הוטל עלי. שוחחתי עם לב. הוא אמר, שכדי לבצע את המשימה לפי עקרונות צבאיים יש להפעיל גדוד משמאל וגדוד מימין. לפקודתי היו רק שתי כיתות. עליתי איתן להר."²²

בשנות השלושים ובתחילת שנות הארבעים, כשפיקד אלימלך זליקוביץ (אבנר) על ה"הגנה" במחוז תל אביב, הועדפה במחוז זה בניית המשמעת על-פני לימוד שדאות, שימוש בנשק ותרגולת טאקטית. מחוז תל אביב היה ה"ימני" ביותר ב"הגנה", ולא היה דומה למחוזות האחרים, לא בדפוסי-ההתנהגות ולא באווירה. אולי משום כך, ואולי בשל אופיים והעדפותיהם של מפקדיו, התפתחה בו החיבה לצבאיות הסדירה ולגינוניה, עוד לפני ההתגייסות לצבא הבריטי. לימים החשיבו מפקדי המחוז הזה, שהיו ממשוחררי הצבא הבריטי, במיוחד,] את גינוני הצבא הסדיר.²³ אבל ברוב מחוזות ה"הגנה", וביחוד ביחידות הארציות – הפו"ש והפלמ"ח – התגבשה תפיסה פרטיזנית-אליטיסטית, עם דגש על איכות הלוחמים ועל עצמאותם של לוחמים יחידים,²⁴ ומפקדים זוטרים. תפיסה זאת נבעה מתנאי-המחתרת של ה"הגנה", וגם מהאידיאות של תנועת העבודה. כששאל פעם בן-גוריון, "מי המציא את התורה שכל חייל חושב?" השיב הפלמ"חניק יוספ'לה טבנקין: "תורה זו צמחה מהמציאות של הישובים, והייתה לערך מרכזי בפלמ"ח. בקורסים של מפקדי-כיתות (של הפלמ"ח) הייתה רמת חשיבה שאפשרה קבלת החלטות עצמאיות בשטח, בשדה הקרב."²⁵

הוויכוח בתוך ה"הגנה", על מתכונת ההדרכה והאימונים, ניטש כבר בשנות הארבעים הראשונות. שלמה שמיר סיפר שב-1941 קיבל חופשה מסדרת-האימונים הראשונה שלו בצבא הבריטי, וביקר בקורס מפקדי-כיתות של ה"הגנה" בג'וערה. "הצגתי לפני הסגל תפיסה בריטית על אימון מחלקה בשדה. התרגולת חוזרת ונשנית. עד שהיא נכנסת לעצמות של החיילים, ורק אחר-כך דנים במשמעותה. המדריכים דחו תפיסה הדרכתית זאת על הסף ואמרו: 'זה בשביל מטומטמים. את החבר'ה שלנו אין צורך לתרגל כל-כך הרבה פעמים.'"²⁶

יצחק רבין אמר: "הוויכוח העיקרי בין משוחררי הצבא הבריטי ובינינו נסב על שיטות-ההדרכה. תפיסת הפלמ"ח הדגישה את עצמאות-הלוחם במסגרות קטנות. כתשובה לנתון הבסיסי – מיעוט מספרנו. משוחררי הבריגדה ניסו להכניס שיטות סרט-נע בהכשרת אנשים."²⁷ רבין, בספרו, כתב גם שבפלמ"ח לא היה צורך ללמוד מספרים ומצבאות אחרים, מאחר שהם אמונים על אלתור.

שבע שנים אחרי הוויכוח בין שלמה שמיר ובין המדריכים הראשונים של הפלמ"ח, כשפרצה מלחמת העצמאות, נתקל אהרן נחשון (אולק) בשיטת התרגולת הבריטית, כשאימן פלוגה מגדוד 22 שבחטיבת כרמלי, אימון מחלקתי ופלוגתי בסיסיים. נחשון – איש פלמ"ח ותיק – למד את שיטת התרגולת הבריטית משני מפקדי-מחלקות בפלוגתו, ששירתו כסמלים בבריגדה. השיטה הזאת מצאה-חן בעיניו: היא סייעה לו לאמן את פקודיו במהירות.²⁸

גם בשאלת אופי המשמעת, הפיקוד והמנהיגות הצבאית, עמדו זו מול זו התפיסה שהובאה מהצבא הסדיר והתפיסה שצמחה בארץ-ישראל. משוחררי הצבא הבריטי גרסו משמעת מוחלטת, לרבות גינונים חיצוניים. אנשי הפלמ"ח, ששמרו על משמעת מבצעית, לא הקפידו על גינונים חיצוניים, ו"בירורים" בין מפקד לפקודיו היו מקובלים בפלמ"ח. משוחררי הצבא הבריטי ראו בצבא מסגרת שנועדה למצות, בשיטות אימון של תרגולת-קרב, את המרב מהאנשים הבאים לצבא מכל השכבות החברתיות; מפקדי הפלמ"ח מיצו את המרב מאנשיהם בטיפוח ההכרה, וחינכו אותם להבנת האירועים ולחשיבה שאינה מנותקת מאידיאות חברתיות. אנשי האסכולה "הסדירה" ראו במפקד מקצוען, שהצבא הוא עיסוקו, ועיסוקו היחיד; הפלמ"חניקים ראו במפקד חבר בעל ניסיון וידע, שלמד לשאת באחריות, והמשתף את פקודיו במערכת שיקוליו, וסברו שעל כל לוחם להכיר את כל השיקולים. המפקד הוא המחליט והפקודים הם המצייתים, אבל הם מצייתים מתון הבנה לא בעיוורון.

לוויכוח התורתי-מקצועי נדבק ההיבט המפלגתי. רבים ממייצגי אסכולת הפלמ"ח נמנו עם סיעה ב', שפרשה ממפא"י, והייתה ל"התנועה לאחדות העבודה", או היו מאוהדי סיעה ב'. כלומר, הם היו יריבים פוליטיים של בן-גוריון. אנשי האסכולה "הסדירה" היו מכל גוני הקשת הפוליטית. אף-על-פי-כן היה בן-גוריון יכול, לכאורה, לסמוך על נאמנותם של אנשי הפלמ"ח. הם ביצעו, לפי החלטתו, את "העבודה המלוכלכת" ב"סזון", הם ייצגו את ה"הגנה" בכבוד בתנועת המרי, והם היו "חיילי-השדה" בהעפלה. ניסיונו לימד אותו שאנשי הקיבוץ המאוחד ואנשי סיעה ב' לא הפרו החלטות שהתקבלו במוסדות הנבחרים, אף שהתנגדו לדרכו ולדעותיו, ואף שהכשילוהו, לפחות פעם אחת, בהצבעה על ההסכם בינו לבין ז'בוטינסקי. הוא לא חשש מפני בן-דורו, יצחק טבנקין, שיחסיהם ההדדיים היו מורכבים מהערכה ומיריבות, מפני שידע שטבנקין אינו מסוגל לארגן מנגנון מפלגתי. הוא חשש מפני "הטורקים הצעירים" – ישראל גלילי, יגאל אלון ומשה כרמל, ומפני ממשיכי דרכם, נחום שריג, מולא כהן, יוספ'לה טבנקין ואחרים, שהישגיהם אז היו רבים מאלה של אנשי המשמרת הצעירה במפא"י, משה דיין, שמעון פרס, אברהם עופר וחבריהם.

בן-גוריון ידע כי במאבק על עמדות-הכוח במדינה שתקום, עשויה סיעה ב' להפיק תועלת מיוקרת הפלמ"ח. כבר ב-1947 הבין, מה שפוליטיקאים ישראלים אחרים תפסו רק אחרי שנים רבות למדי: מפקדי-צבא מצליחים, הם נכס אלקטוראלי. הוא ביקש להסיר את המכשלה האפשרית הזאת מדרכה של מפא"י אל השלטון, וגם להגדיל את מספר הנאמנים לו במערכת הביטחון, ולהמעיט את מספר יריביו הפוליטיים בה, עד הקו האדום. כלומר עד הגבול שמעבר לו יסכנו מעשיו אלה – על-פי הערכתו – את ביטחון הישוב, את הקמת המדינה ואת הניצחון במלחמה. ב-1947 עדיין לא תפס מנהיג המדינה-שבדרך כי אין ליהודים סיכוי לנצח במלחמה בלי המערכת הצבאית של ה"הגנה", ובייחוד בלי הפלמ"ח, ובכל זאת איישו אנשי התנועה לאחדות העבודה את רוב העמדות הפיקודיות הבכירות בצה"ל, בימי מלחמת העצמאות. לא היה אפשר להחליפם, בלי לזעזע את המסגרות, ובלי לסכן את עתיד המערכה. למניע המפלגתי היה משקל רב בעיני בן-גוריון, אבל לא רק הוא זה שהדריך אותו.

למאבק על דמות צה"ל היו כמה מאפיינים של "מלחמת גנראלים". ב-1948-1947 עדיין נחשבו מלחמות כאלה לתופעה שהשתיקה יפה לה, ועיוות-דמותם של בני-פלוגתא הוסווה כביקורת אישית עניינית, או כוויכוח תורתי.

יוחנן רטנר כתב: "אנשים בעלי גישות ומגמות שונות ביקשו את קרבתו של בן-גוריון, מהם חובבנים, מהם מקצוענים מן הצבאות הסדירים (כגון יוצאי הבריגדה), קיבוצניקים, אידיאליסטים שהאמינו אמונה רומנטית בצבא-העם הבלתי-מנוצח, אשר יד ה'מיליטריזם' לא הייתה בו. לי הפריעו כל שלושת הסוגים. החובבנים; המקצוענים-לכאורה, והרומנטיקנים. רובם לא ניחנו בכישרון מחשבה מקורית-יוצרת בתחום הצבאי. חלומותיהם של הרומנטיקנים על הגנה 'טהורה', נמוגו עם הופעת תותחיו הקטנים הראשונים של קאוקג'י, מול משמר-העמק; הסדירים היו ברובם אנשים יקרים ומסורים, אלא שגורלם מנע מהם לעלות בצבא לדרגים או לתפקידי-מטה, שבהם מתקבלות החלטות מקוריות... על כן יצחק שדה הוא בעיני אחד ומיוחד מבין מפקדי ה"הגנה", ומבין הקצינים הסדירים המעטים שלנו. הוא ניחן בכישרון, בטבע-אמן ובאינטואיציה, אולם הוא הרבה לקרוא קריאה ביקורתית, ובמלחמת-האזרחים הרוסית ספג מנה של מחשבה מקורית וראה שיטות אלתור בפעולתן."²⁹

ביוני 1947, לפני שסיים את "הסמינר", החליט בן-גוריון למנות פיקוד בכיר חדש ל"הגנה". לאחר התייעצויות ממושכות ושתי שבתות שעשה בנען, בחר בישראל גלילי לרמ"א (ראש המפקדה הארצית) במקום זאב שפר, ובעצה אחת עם גלילי מינה את יעקב דורי לרמטכ"ל ה"הגנה" במקום יצחק שדה. יותר מכל היומנים, העדויות והמסמכים, מוכיחים מינויים אלה שבמאבק בין האסכולות נתן בן-גוריון את הבכורה לאסכולת ה"הגנה" – ולגוף המגויס שלה, הפלמ"ח, אף שהיה מרוחק ממנו, גם אישית וגם בתפיסותיו הפוליטיות והצבאיות – אם מפני שהבין שלא יוכל לנהל מלחמה בלי אנשי אסכולה זאת, אם משום שהחליט לא לזעזע את המערכת עד שיבנה חדשה תחתיה, ואם מפני שסמך בסתר ליבו על מפקדי ה"הגנה" יותר משהראה כלפי חוץ. במטכ"ל ה"הגנה" המאורגן מחדש לא היה ליוצאי הצבא הבריטי סיכוי להשפיע על עיצוב דמותו של הצבא העברי.

ישראל גלילי, יליד רוסיה (1911) עלה לארץ-ישראל בגיל שלוש, עם הוריו. בגיל שש-עשרה הצטרף ל"הגנה". אחרי שהיה חבר המפקדה של אזור רחובות, הצטרף למרכז ה"הגנה". בגיל עשרים ושש הופקד על מחלקת הרכש והחימוש, ועד-מהרה צורף למפקדה המצומצמת. לגלילי היה חלק בהחלטות על הקמת הפו"ש, הגדנ"ע, החי"ש, הפו"מ והפלמ"ח, ועל תנועת המרי. בתקופת תנועת המרי נפגש, יחד עם משה סנה, מספר פעמים עם ראשי אצ"ל ולח"י, לתיאום המאבק. אלה רק מקצת מהתפקידים שמילא עד אז. כשחיפש בן-גוריון למנות ראש מפקדה ארצית חדש, לא היה מועמד מתאים לתפקיד זה מגלילי, איש מעורה ב"הגנה", מקובל על מפקדיה, אקטיביסט בהשקפתו, בעל כושר הבלגה ביחסי-אנוש, ואוטוריטה ללא מתחרה בענייני ביטחון. לעומת זאת הייתה לו מגרעת בעיני בן-גוריון: הוא היה מראשי התנועה לאחדות העבודה. בן-גוריון, שחשש להטיל לבדו את מרותו על ה"הגנה", נעזר בגלילי כדי "לצנוח חלק" לתוכה; גלילי גייס את הישוב למאמץ המלחמתי, אף שהיה זה הרגע האחרון לפני המלחמה, וטיפח יחסי חברות ועבודת צוות במטכ"ל ה"הגנה".

"הגעתי לפאריס לפני הקונגרס בבאזל." סיפר גלילי. "בן-גוריון הציע לי את התפקיד. עשיתי אתו לילות ארוכים בפאריס ובבאזל. הייתי שייך למפלגה אופוזיציונית, ולכאורה היה זה בלתי-הגיוני. אך הרבה אלטרנטיבות לא היו לו, ואולי קיווה להחזירני למפא"י."³⁰

יעקב דורי (דוסטרובסקי) נולד ברוסיה ב-1899. משפחתו עלתה לארץ-ישראל ב-1905, והשתקעה בחיפה. בימי מלחמת העולם הראשונה שירת בגדוד העברי הארץ-ישראלי. אחר-כך היה ממייסדי ה"הגנה", השתתף בהגנת תל אביב-יפו ב"מאורעות" 1921, למד הנדסה בבלגיה, וכשחזר מונה למנהל המחלקה הטכנית במשרד הארץ-ישראלי של ההסתדרות הציונית. ב-1929 מונה למפקד ה"הגנה" במחוז חיפה. אחר-כך מונה לראש לשכת-ההדרכה הארצית, ומ-1939 היה הרמטכ"ל הראשון של ה"הגנה". את התפקיד הזה מילא עד 1945. כשהתחילו פעולות תנועת המרי העברי התפטר מתפקידו – בגלל ריב-סמכויות עם הרמ"א, משה סנה, ויצחק שדה מונה לממלא-מקום הרמטכ"ל. כמה מאנשי הפיקוד העליון לא האמינו ביכולתו של דורי לשאת בעומס המנהיגות המבצעית של תנועת המרי. משקלו של הפלמ"ח ב"הגנה" גדל בימים ההם (דורי, נאמנו של בן-גוריון, דרש לצמצם את הכוח העצמאי המגויס, לטובת התגייסות לצבא הבריטי), על כן נראה שיצחק שדה מתאים לתפקיד יותר ממנו, ודורי נשלח, כנציג ה"הגנה", לארצות-הברית.

דורי הבין שהפלמ"ח הוא חוד-החנית של ה"הגנה" ושלד הפיקוד של צבא-העתיד, ואף-על-פי-כן היו מתחים בינו ובין מפקדי הפלמ"ח. להלן סיפור אחת המחלוקות בינו לבינם: בקיץ 1944 החליט מטה הפלמ"ח לארגן את עשר הפלוגות שלו כגדודים. הרמטכ"ל התנגד להחלטה זאת, ומפקדי הפלמ"ח הסבירו לרמ"א, משה סנה, את הצורך בשינויים. ועדת-שלושה – אליהו גולומב, ישראל גלילי ומשה סנה – בדקה את הנושא, והטוענים שהתייצבו לפניה היו יגאל אלון ויעקב דורי. הרמטכ"ל טען כי בתנאי מחתרת, גם פלוגה היא יחידה מבצעית גדולה מדי, ולא-כל-שכן גדוד, ושאין ל"הגנה" מאגר אנושי וכסף לאחזקת מפקדות-גדודים. אלון טען שבקרבות הצפויים נגד הערבים, ואולי גם נגד הבריטים, הגדוד הוא היחידה שמבטיחה הצלחה. דעתו של אלון התקבלה, והפלמ"ח אורגן בארבעה גדודים.³¹ אחרי חודשים אחדים הזכיר דורי את המחלוקת הזאת, כשטען שהרמ"א מתערב יותר מדי בשיקולי הרמטכ"ל.

שנתיים אחרי שהתפטר דורי מתפקיד הרמטכ"ל, מינה אותו בן-גוריון שוב לתפקיד זה. בן-גוריון העריך את דורי – ששירת בגדוד העברי בשנות מלחמת העולם הראשונה – כ"איש צבא סדיר בריטי" (המפקד האידיאלי בעיניו), וגם ידע שהוא יכול לסמוך על נאמנותו האישית ועל השקפותיו הפוליטיות, ושהוא עשוי להוות משקל-שכנגד לגלילי, על כל צרה שלא תבוא. התוכנית להקים "צבא מקצועי" בפיקוד משוחררי הצבא הבריטי, עדיין קסמה לבן-גוריון, ונראה שההתאמה לתפקיד רמטכ"ל המלחמה הממשמשת ובאה, לא עמדה בראש שיקוליו; ואולי התכוון לרסן, באמצעות דורי, את המפקדים הצעירים. כשפיקד על אזור חיפה, וכשהיה רמטכ"ל ה"הגנה" בקדנציה הראשונה שלו, הצטיין דורי כמנהלן, הטיל משמעת קפדנית והיה אוטוריטה פיקודית. יצחק שדה היה "אסון ארגוני", בעיקר משום שזלזל בענייני מנהלה, התעניין במבצעים ובהברקות טאקטיות, ולא נתן את דעתו על תקנונים. לכן מונה יוסף אבידר (רוכל) לסגנו. אך השניים היו שונים מאוד זה מזה באופיים ולא יכלו להשלים זה את זה. אחרי הפסקת המאבק נגד הבריטים – ששדה התנגד לה – פרץ משבר במטכ"ל, וה"הגנה" נקלעה לתקופת-דמדומים (בין אמצע 1946 לאמצע 1947). שיבתו של דורי לתפקיד הבכיר ב"הגנה" הלהיבה את חבריה.

על יעקב דורי, כרמטכ"ל ה"הגנה", במחצית השנייה של שנת 1947, סיפר שלישו מהימים ההם, אהרן רבינוביץ (יריב): "לאחר שסיימתי, כסרן, את שירותי בצבא הבריטי, הייתי מפקד-כיתה בחי"ש והדרכתי בקורס מפקדי-כיתות בגוש-עציון. באוקטובר 1947 בא אלי מפקד שירות-הידיעות, דוד שאלתיאל, ואמר לי שיש בידו פקודת-גיוס מאת הרמטכ"ל. קפצתי לדום. הוא שאל: 'נו. מה אתה אומר?' כאיש הצבא הבריטי הייתה פקודת הרמטכ"ל צו קדוש בעיני, ופתאום ראש הש"י מחכה למוצא-פי! מלמלתי: 'הבאת פקודה,' והוא אמר: 'בסדר, הרמטכ"ל רוצה שתהיה שלישו.' 'מתי אני מתחיל?' שאלתי. 'מחר בבוקר', אמר שאלתיאל. עבר זמן-מה עד שהבנתי את העסק. היו לי מושגים של קצין זוטר בצבא הבריטי. פתאום להיות שלישו של הרמטכ"ל!

"דורי התגורר בחדר שכור ברחוב פרוג בתל אביב. לשכת הרמטכ"ל הייתה על גג, ברחוב דב הוז הסמוך, והמטה המבצעי שכן במרתף. דורי שכב במיטה. לחיו הייתה מעוותת. בחדר היו תלויים כבסים לייבוש. ליד מיטתו ישבה מזכירתו, רבקה. והוא אמר לי: 'היא תכניס אותך לעניינים.'

"לא היה פנאי להשתומם. הקימו את החטיבות; האיש המרכזי היה גלילי, שישב בבית הוועד-הפועל של ההסתדרות. שלישו היה נחמיה ארגוב. למדתי שיש לדורי אולקוס ושכושר-עבודתו מוגבל. הוא לא תיפקד כרמטכ"ל. בן-גוריון רק נכנס אז לעניינים. פעם שלחו אותי אליו, כדי שיחתום על הפקודה להקים את החטיבות. הוא קרא את הפקודה, וכשהגיע לסעיף שהפלמ"ח יישאר כוח עצמאי, שאל אותי: 'את זה אי-אפשר לשנות?' 'אני רק שליש', עניתי. כבר הכרתי את דרכי הפעולה וקבלת ההחלטות, וחדלתי להשתומם.

"דיונים סוערים היו בשאלת איוש תפקידי המח"טים והמג"דים. אשתו של אחד המפקדים כתבה אל דורי והתלוננה, מדוע בעלה לא קיבל גדוד. אינני זוכר דיון בשאלה מתי תפרוץ המלחמה. יום לפני החלטת 29 בנובמבר, הכניסו את ה"הגנה" לכוננות. אחר-כך נזפו בי, מדוע לא מיהרתי לבטל את הכוננות שעלתה הרבה כסף.

"המטה הכללי נפגש לעתים מזומנות ברחוב נחמני, בדירה של הבוטנאית, דבורה אילון-סירני. אני זוכר דיון שבו טען יצחק שדה שה"הגנה" זקוקה לארטילריה. דעתו לא נתקבלה. הוא קם. הידק את מכנסיו והלך בחדר, ודורי צעק: 'יצחק. שב!'"³²

____

[בשבוע הבא: מלחמת העצמאות התנהלה ללא רמטכ"ל; ניסיונו הכושל של בן-גוריון לבנות צבא מקצועי; הקמת ארבע חטיבות שלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה; דיונים על מינוי מח"ט "גבעתי" בבית השימוש של הוועד הפועל של ההסתדרות.]

1. דוד בן-גוריון, בוועדה הפוליטית של הקונגרס הכ"ב, 18 בדצמבר 1946, במערכה, כרך ה'. עמ' 137-135.
2. דוד בן-גוריון, מדינת ישראל המחודשת א'. עמ' 69.
3. ראיון עם יוסף יזרעאלי ב-12 בפברואר 1972.
4. סדרת הראיונות הנ"ל עם יגאל אלון.
5. סדרת הראיונות הנ"ל עם צבי איילון; את השימוש שעשה בן-גוריון כחוות-דעתו של איילון על הפלמ"ח אישר ישראל גלילי בראיונות הנ"ל: ארכיון צה"ל, פרוטוקולים מישיבות ועדת גרינבוים.
6. ראיון עם חיים לסקוב ב-25 בפברואר 1972.
7. מבוסס על הראיון הנ"ל עם חיים לסקוב.
8. יוחנן רטנר, חיי ואני, עמ' 341-339.
9. דן אבן, שנות שירות. מילוא, 1973, עמ' 79 ואילך.
10. ראיון עם יחזקאל סהר ב-30 בספטמבר 1978; הראיון הנ"ל עם אפרים בן-ארצי.
11. חי"ש – חיל השדה של ארגון ה"הגנה". היה מורכב ממתנדבים בעלי כושר לחימה בגילאים 18-16. עד סמוך לפרוץ מלחמת העצמאות, החי"ש היה מאורגן בגדודים מרחביים שרוב הזמן לא היו בשרות פעיל, אלא בעיקר התאמנו בשבתות ובחגים.
12. ארכיון תולדות ה"הגנה", תיק מספר 17.
13. יוסף אבידר. בדרך לצה"ל, מערכות, 1970, עמ' 267-266.
14. ארכיון תולדות ה"הגנה", תיק מס. 17.
15. ארכיון צה"ל, פרוטוקולים מישיבות ועדת גרינבוים; סדרת ראיונות הנ"ל עם אליהו בן-חור.
16. שם, שם.
17. ארכיון תולדות ה"הגנה", תיק מס. 17.
18. סדרת הראיונות הנ"ל עם צבי איילון.
19. ספר תולדות ה"הגנה" ב/2 עמ' 1024. רפאל לב השתתף במלחמת העולם הראשונה, שירת בצבא האוסטרי עד 1927 והגיע לדרגת סרן. היה חבר באגודת-המגן של הסוציאליסטים. אליהו גולומב הזמין אותו לארץ-ישראל ב-1936. איתן אבישר, בן למשפחת קצינים וחניך האקדמיה הצבאית הטכנית בווינה, היה בצבא בשנות מלחמת העולם הראשונה, אחר-כך שירת במשרד המלחמה האוסטרי. עלה לארץ-ישראל ב-1938.
20. אומנם במסגרת הפו"ש פעלו מחלקות בדרג טאקטי ופלוגות בדרג מתאם.
21. סמל-משטרה יהודי שנרצח על הגלבוע ב-7 בספטמבר 1935 בידי אנשי כנופיות.
22. סדרת ראיונות עם שלמה שמיר ב-1979-1978.
23. סדרת ראיונות עם ישראל טל ב-1981-1979 טל מבסס את קביעותיו על ניסיונו האישי, כיוצא הצבא הבריטי, ועל מחקר שעשה ב-1978-1977, כשהכין הצעה לשינוי מבנה צה"ל.
24. "הלוחם העצמאי" היה פרק באימוני ה"הגנה", בעיקר באימוני הפלמ"ח, שבא אחרי אימוני הכיתה והחוליה. בפרק זה היה כל אחד רמטכ"ל של עצמו. קיבל משימה לביצוע. עשה הערכת-שטח, מצא פתרון טאקטי לבעיה ואחר-כך ביצע.
25. ראיון עם יוסף טבנקין ב-8 בינואר 1978.
26. סדרת הראיונות הנ"ל עם שלמה שמיר.
27. סדרת ראיונות עם יצחק רבין ב-1978.
28. סדרת ראיונות עם אהרון נחשון 1981-1979.
29. יוחנן רטנר, חיי ואני, עמ' 347-346.
30. אורה ערמוני, חבר ואיש סוד: שיחות עם סיני. הוצאת הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, 2008, עמוס שיפריס, ישראל גלילי: שומר המסד ונוטה הקו, הוצאת יד טבנקין, 2010.דני הדרי, ישראל גלילי: סמכות ללא תואר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011; אמנון דרור (איתן הבר וזאב שיף עורכים), לקסיקון לביטחון ישראל, זמורה, ביתן, מודן, 1976, עמ' 120: פרוטוקולים מישיבות ועדת גרינבוים; סדרת-הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי.
31. סדרת הראיונות הנ"ל עם יגאל אלון. הגדוד הראשון – פלוגות א'. ו', הגדוד השני – פלוגות ב'. ה'. ח', הגדוד השלישי – פלוגות ג'. ד'. ט'. הגדור הרביעי – פלוגות ז'. י'.
32. ראיון עם אהרון יריב ב-14 במארס 1978.