השופטת: אוסילה אבו-אסעד, בית משפט השלום בטבריה

המועד: יום חמישי, 26.3.2015, שעה 09:30

הנושא: תיקים אזרחיים


נכנסתי לאולמה של אוסילה אבו-אסעד באמצע דיון בתביעה בה מעורבת חברת ביטוח; עורך דינה טוען שלא קיבל את הנתונים שביקש, בא-כוחו של התובע אומר ששלח אותם, ואבו-אסעד צריכה להיות הסדרנית: "אם אתה עומד על הבקשה, צריך להגיש אותה; אם אתה מדלג - זכותך", היא אומרת לנציג החברה. "יש מחלוקת אם מה שנשלח באמת עונה על הדרישה שלך? רבותי, איך מתקדמים בתיק הזה?

"אמרתי גם בדיון הקודם, גם עם משרדכם, תיק מאוד דומה בנסיבות שלו הסתיים בפשרה. האם פניכם לשם, או שנקבע מועד לתצהירים וננצל את הזמן?". הייתה הצעה של חברת הביטוח שנדחתה, מעדכנים הצדדים, ואבו-אסעד מבינה לאן הרוח נושבת: "נגיש תצהירים, רבותי? כמה זמן? וכמובן חוות דעת. 60-60 [יום]?". בא-כוח הנתבע: "זה מכניס אותנו לפגרה". אבו-אסעד: "גם ככה לצערי המועד שייקבע יהיה אחרי הפגרה" - 24.12.15.

אבו-אסעד מחפשת תיק שבו שני הצדדים הואילו להגיע ולא מוצאת. בתיק אחד יש בקשה לביטול פסק דין, הדיון נקבע ל-09:00, והמשיב איננו. "נבדוק אם יש זימון ונתקדם. זה תיק שלא הולך כמו שצריך", אומרת אבו-אסעד למבקש. "פעם אתה לא נמצא ופעם הוא לא נמצא". אכן יש אישור מסירה, אבל אבו-אסעד לא ממהרת: "אתם ביקשתם לבטל את פסק הדין. אני לא רוצה לקפח את התובע, הוא בן 80, לא ננקוט בצעד מרחיק-לכת. נקבע דיון ונשמע אותו".

אבו-אסעד מכתיבה החלטה: "הדיון נקבע ל-09:00, כעת 09:40 וטרם נרשמה התייצבות מטעמו של המשיב חרף זימונו כדין". היא מבטלת את פסק הדין, אך לא מוחקת את התיק אלא קובעת אותו לשמיעה. "יש לך מועדים שאתה צפוי להיות בצפון, ביוני או יולי?", היא שואלת את עורך הדין. היא קובעת ל-15.6.15 ו"המזכירות תדאג לזמן את המשיב בדואר רשום עם אישור מסירה".


"למה אתה לא מצויד במסמכים?"


את רוב הזמן בו הייתי באולמה של אבו-אסעד תפסה תביעה קטנה של מי שעבד כמאבטח באחד מחופי הכנרת, לטענתו הוא נקלע ליריות של עבריינים וסובל מנזקים נפשיים עליהם הוא תובע פיצוי מהחברה הכלכלית של טבריה, שהעסיקה אותו. אבו-אסעד מתחילה, כמקובל בתביעות קטנות, בדיון שלא לפרוטוקול: "תכף אני אשמע אותך במסגרת עדות, אבל אתה יודע מי ירה בך?". התובע: "לא".

אבו-אסעד: "מה הטענות שלך כלפי החברה?". התובע: "נפגעתי במסגרת עבודתי". אבו-אסעד: "נגרמו לך נזקי גוף? התביעה שלך היא לא קלאסית לנזיקין, אתה לא מפרט את הנזק שלך". התובע טוען לכאב ואשפוז, אבל זה לא מספק את אבו-אסעד: "יש לך מסמכים להציג במסגרת העדות שלך?". התובע טוען שהמסמכים נמצאים בארכיון. אבו-אסעד: "יש מצב שאתה תעמוד בדוכן ותגיד את האמת שלך. השאלה אם יש לך מסמכים שישקפו אולי נכות נפשית".

התובע מגיש תיעוד של תלונתו במשטרה. אבו-אסעד: "יש לך מושג מה קרה עם התיק הזה?". התובע: "בגלל שהחברה שייכת לעירייה, פתאום המצלמות לא מזהות את הרכב". אבו-אסעד: "אלו טענות קשות". כעת הוא מתחיל להעיד לפרוטוקול ואבו-אסעד מאפשרת לו לטעון בהרחבה, למרות שביסודו של דבר - זהו תיק נזיקין פשוט מאוד.

"למה אתה לא מצויד במסמכים?", היא תוהה. "אתה יוצא ממיון - אתה עם תעודה". התובע משיב שהאירוע היה לפני חמש שנים והוא לא מוצא את התיעוד. "מה תרצה להוסיף לסיום?" - ובכן, לא מעט: יש לו טראומה מהאקדח שנשלף מולו, זה כמו פצועי הלם בשדרות, הוא זקוק לכדורי שינה. אין חקירה נגדית, לתובע אין עדים וגם לחברה הכלכלית אין.

לסיכום התובע חוזר על אותן טענות ואבו-אסעד מאפשרת לו; ככלות הכל, זה תביעות קטנות. "נראה לי שהבנתי: אתה תובע בעיקר על הנזק הנפשי", היא חותכת. נציג החברה הכלכלית דוחה כל אחריות שלה ואבו-אסעד מתעניינת: "ולמרות טענותיך, תהיה אולי נכונות להסמיך את בית המשפט לפסוק בדרך הפשרה?". החברה מסרבת ואבו-אסעד - בניגוד למה שראיתי ברוב אולמות התביעות הקטנות - אינה לוחצת. "פסק הדין יינתן ויישלח לצדדים באמצעות הדואר תוך יומיים-שלושה", היא מודיעה. לבסוף, אבו-אסעד גם מאפשרת לתובע להוסיף שני משפטים לפרוטוקול למרות שהדיון הסתיים.

הימנעותה של אבו-אסעד מניסיון להביא את הצדדים להסכמה ניתנת להבנה בדיעבד על-פי פסק הדין הקצר (שלושה עמודים) שנתנה באותו יום: התביעה נדחתה, משום שלתובע אין שום הוכחה - לא לאירוע הירי, לא לנזק ובוודאי שלא לאחריותה של החברה הכלכלית. ובכן, מקרה חד וחלק של תביעת סרק, שאין מקום להטיל בו חיוב כספי על קופת הציבור.


השורה התחתונה: מקרה לדוגמה של שופטת שלא יכולה לקדם את התיקים, כי חלק מהצדדים לא מגיעים - ואין לה מה לעשות נגד זה. היא קולטת במהירות רבה את עיקרי הדברים, גם אם לעיתים נדמה שאפשר לחסוך זמן בקיצוץ של טיעונים מיותרים.

יעילות: 8.

מזג שיפוטי: 9.