בגלל מחלתו של רמטכ"ל ארגון ה"הגנה", יעקב דורי, וההערכה שהמלחמה קרֵבה, החליטו בן-גוריון, גלילי ודורי' לצרף מיד את יגאל סוקניק (ידין) למטה הכללי, ולמנותו לקצין המבצעים של ה"הגנה". (ידין כבר מילא תפקיד זה באמצע שנות הארבעים). אי-מינויו של רמטכ"ל בריא, והפקדת ההכנות למלחמה בידי רמטכ"ל שאינו מתפקד, מלמדים, שגם אחרי סמינר שארך חצי שנה, בן-גוריון לא הבין את הוויית הצבא והמלחמה, והעדיף רמטכ"ל שאינו מתפקד, על פני רמטכ"ל שאולי לא יהיה נאמן לו.

ידין, בנו של הארכיאולוג המפורסם פרופ' סוקניק, נחשב לאינטלקטואל הצעיר והמבריק בצמרת ה"הגנה". יגאל ידין נולד בירושלים ב-1917, הצטרף ל"הגנה" בגיל חמש-עשרה, וסיים קורס סגני-מפקדי-כיתות בגיל תשע-עשרה. בתחילת ה"מאורעות", בשנת 1936, פיקד על קריית-ענבים. אחר כך פיקד על בכפר-עציון, שרת בירושלים, ו"הוגלה" לחצי-שנה לים-המלח, בגלל בחורה. ומעשה שהיה כך היה: הפטרולים שנעו ברחובות ירושלים הלכו בזוגות, בחור, ובחורה שהחביאה אקדח או רימון בחזייתה. לידין צורפה אחת הבחורות המכוערות ביותר בעיר, והוא אמר למפקדו: "שמע, מכירים אותי כמי שמחזר אחרי בחורות נאות. טיוליי עם המכוערת ימשכו תשומת-לב ויעוררו חשד." טענתו לא התקבלה, והוא הודיע שלא ימשיך בפטרו-לים "בגלל הסכנה", וקיבל את עונשו: נשלח כמדריך ראשי לים-המלח.

אחרי שעבר קורס מדריכים ראשיים לנשק בכפר-ויתקין, בשנת 1938, מונה ידין למפקד הפו"ש בירושלים, ויחידתו (שלושים איש) שלטה על כל מחוז ירושלים (שתחומיו היו הר-טוב – עטרות – ים-המלח – גוש-עציון), ויצאה בלילות למארבים. ב-1940 עבר קורס מפקדי-מחלקות בג'וערה. הרמטכ"ל דורי, שנכח במסיבת-הסיום של הקורס, התרשם מעיתון היתולי שהכין ידין, והציע לו בו בלילה להיות שלישו. ב"הגנה" הצטיין ידין בכישוריו האינטלקטואליים, מונה לראש מחלקת ההדרכה, ואחר-כך לסגן-מפקד מחוז תל אביב ולקצין המבצעים במטכ"ל. הוא השתתף בכל ההחלטות המכריעות, ונחשב לצבר המוצלח שבארגון. במאבקים הפוליטיים לא השתתף, ושמו הלך לפניו כמקצוען. רבים ניבאו לו עתיד מזהיר.

"כשפרש דורי (ב-1945), ויצחק שדה מונה במקומו, התגלעו חילוקי-דעות ניכרים בינו ובין הרמטכ"ל, יצחק שדה, וראש המפקדה הארצית משה סנה. סיפר ידין: "תפיסתם הייתה שיש לכוון את ה"הגנה" בעיקר למאבק נגד הבריטים. אני השתייכתי לאנשים שסברו כי יש להתכונן בעיקר למלחמה נגד הערבים. גם חילוקי-הדעות בין בן-גוריון לסנה התפתחו על-רקע זה. הקש ששבר את גב הגמל היה ויכוח ביני ובין שדה בשאלת חימוש הכיתה. אני דרשתי לתת מקלע לכל כיתה. טענתי שכיתה היא יחידת-יסוד למחלקות, לפלוגות ולגדודים.¹ שדה ביקש לחמש חוליות בתת-מקלעים. ראיתי שאנחנו משדרים על גלים שונים, ופרשתי.

"בתחילת 1947 הזמין אותי בן-גוריון לשיחה על מצב ה"הגנה", ושאל אם אני מוכן להשתלב בפיקוד. השבתי בשלילה. באוגוסט הודיע לי נחמיה ארגוב, שלישו של גלילי, שיעקב דורי לוקה בשיתוק, יש לו שטף-דם פנימי, ושבן-גוריון דורש שאבוא אליו מיד. בן-גוריון אמר לי בטון חמור שדורי יצא מן המשחק ושאני מתמנה לראש אגף המבצעים של ה"הגנה". בו במקום נכנסתי לתפקיד.

"הנושא הראשון שטיפלתי בו היה בניית המטכ"ל. מיד הפכתי את תפקיד קצין המבצעים למה שהתקבל אחר-כך כראש אגף-המטה (אג"ם). היה עלי להחליט על חלוקת-העבודה ביני ובין ראשי אגפים אחרים ושאר חברי המטכ"ל, לבנות מערכת עבודה תקינה עם גלילי ועם בן-גוריון ולפקח על הקמת החטיבות לקראת המלחמה."

ביולי 1948 אמר ידין לחברי ועדת גרינבוים: "אני בתפקיד ראש אגף המבצעים מאז כחודשיים. לפני פרוץ המלחמה, זאת אומרת כשמונה חודשים, לא היה ראש מטה כללי, בגלל מחלתו, וחלק גדול מעול העבודה של המטה, שהיה קשור בעניין המבצעים והתכנון, נפל עלי."²

בעלי התפקידים הראשיים במטה הכללי היו ותיקי ה"הגנה", בניגוד לכוונתו המקורית של בן-גוריון, אך באישורו. משה לרר (צדוק) וצבי לשצ'ינר (איילון) צמחו ב"הגנה", בחיפה ובצפון, ונחשבו ל"אנשי דורי", וגם יוחנן רטנר נחשב לאיש שלו. ראשי האגפים במטכ"ל היו: יגאל ידין – אגף המבצעים; משה צדוק – כוח אדם; יוסף אבידר – חימוש ומש; יוחנן רטנר – תכנון; אליהו בן-חור – הדרכה, וצבי איילון – פיקוח ותקציב. בינואר 1948 מונה איילון לסגן הרמטכ"ל.³ וליועץ הרמטכ"ל מונה איתן אבישר. עם פרוץ המלחמה לא היו אפוא במטכ"ל קצינים ששירתו בצבא הבריטי, וגם לא אנשי פלמ"ח, ואפילו יצחק שדה לא צורף אליו. לעומת זאת, שולבו אחדים מקציני הצבא הבריטי במחלקות הלוגיסטיות והמקצועיות במטכ"ל.

להלן רשימת אנשי המחלקות ב-3 בינואר 1948.

באגף המבצעים: התיישבות – רפאל לב; מודיעין – עזרא הלמר (עומר); כוחות-חוץ (הכנות לפלישה) – שלום עשת: קארטוגראפיה (מפות) – פנחס אופטיקמן (יואלי).

באגף חימוש ומשק: תכנון – אפרים בן-ארצי; חימוש – אשר וינברג (פלד); הובלה - משה ברון; שירות רפואי – ד"ר דניאל ברכות (אחר-כך מילא ד"ר שיבא את מקומו); תחבורה - ישראל בוגנוב (ברנע).

באגף ההדרכה היה חיים לסקוב סגנו של אליהו בן-חור. ראשי מחלקות נוספים, שכפיפותם לרמטכ"ל ישירה, היו: משה מונטג (מן) – חיל-משמר (חי"ם); דוד שאלתיאל – ש"י; משה דיין – ביטחון שוטף; מישאל שחם – אבטחת התחבורה; מרדכי קיקיון – קופה; אהוביה מלכין – הסברה; דוד רבסקי (רשף) – נוער; יהושע אייזיק (אשל) ואהרון רמז – שירות אוויר: יעקב ינובסקי (ינאי) – אלחוט; מתי קורנפלד (דגן) – נוטרים; עו"ד נחום חת – משפטים; יעקב לובליני – מבצעים מיוחדים.⁴ ראשי המחלקות ששירתו בצבא הבריטי היו: שלום עשת, אפרים בן-ארצי, ישראל ברנע, חיים לסקוב, אהרון רמז ומתי דגן.

משוחררי הצבא הבריטי מילאו תפקידים בכירים במחלקות הלוגיסטיות, איישו את רוב תפקידי-המפתח ביחידות המקצועיות, אך נדחקו מתפקידים בכירים במטכ"ל ובפיקוד המבצעי, כבר בשלב הראשון. איש מהם לא היה לראש-אגף, ורק דן אבן קיבל פיקוד על חטיבה ("אלכסנדרוני"). כשפרצה המלחמה היו אנשי הפלמ"ח "השיניים הקדמיות" של ה"הגנה", ומילאו את רוב תפקידי הפיקוד הקרבי בשדה, יחד עם מפקדים בכירים מוותיקי ה"הגנה".

ל-18 ביוני 1947 זומנו מפקדי ה"הגנה" הבכירים – בפעם הראשונה – לפגישה עם נושא תיק-הביטחון בהנהלת הסוכנות, דוד בן-גוריון, עם הרמ"א החדש, ישראל גלילי, ועם הרמטכ"ל החדש, יעקב דורי. בן-גוריון היה אמור להודיע רשמית על המינויים החדשים ולהציג את עיקרי השקפתו הביטחונית. בבוקר אותו יום הודיע בן-גוריון לגלילי בטלפון שלא יוכל להגיע לכינוס, בשל פגישה בעלת חשיבות יוצאת דופן, וביקש שרטנר יודיע למפקדים על המינויים, ושגלילי יקרא לפניהם את סיכום "הסמינר" של בן-גוריון "על עברה ועתידה של ה"'הגנה'". וכך היה. הסיכום שקרא גלילי היה הצהרת-כוונות ראשונה של האיש שינהיג את הישוב ואת מדינת ישראל במלחמת העצמאות. להלן עיקריו:

"המגמות האנטי-ציוניות והאנטי-יהודיות של ממשלת 'הספר הלבן' גוברות והולכות... מופיעה מחדש, בהיקף מוגבל, החזית הערבית...של שליטי מדינות ערב, ועלינו להיכון לחזית זו בכל הרצינות והדחיפות. שתי חזיתות-האיבה – הבריטית והערבית – יונקות זו מזו. המדיניות האנטי-ציונית של ממשלת המנדט מחזקת ומדרבנת את האיבה הערבית... החזית הערבית, מאידך-גיסא, תוקפנותה מתגברת בכוח סיוע... מוסרי, מדיני, וגם חומרי (בצורת אימון וציוד צבאי) שהיא מקבלת מהממשלה הבריטית. אולם יש להבחין בין שתי החזיתות... המערכה שבין הציונות ובין מדיניות הספר הלבן היא ביסודה מדינית ולא צבאית. והפעולות הצבאיות, הנדרשות מזמן לזמן במאבק מדיני זה אינן אלא לחיזוק המערכה המדינית. במערכה זו הארגון (ה"הגנה") הוא רק אחד הגורמים שבתוך העם היהודי, ורק מאמץ כולל של הישוב והעם – בשטחי היצירה וההתיישבות, ההעפלה, המאבק והמערכה המדינית בזירה בינלאומית – יכריע את הכף.

"לא כן בחזית התוקפנות הערבית. הארגון נועד להיות כאן הגורם הראשי והמכריע. נוכח התקפה מזויינת מצד הערבים תיתכן רק הכרעה של כוח, הכרעה צבאית יהודית. ובלי שהארגון יוכשר ויסוגל לתפקיד זה הוא מחטיא מטרתו היסודית, ועצם קיומו של הישוב והמפעל הציוני יעמוד בסכנת חורבן.

"במצרים, עירק, לבנון, סוריה ועבר-הירדן, יש יותר ממאה ועשרים אלף אנשי-צבא... מאומנים ומצוידים בדרגות שכלול שונות. הכוח הצבאי המעולה ביותר, גם מבחינת האימון וגם מבחינת הציוד, הוא צבא עבר-הירדן, המוחזק כולו על-חשבון אנגליה, ועומד עכשיו תחת פיקוד בריטי גבוה. לצבא זה יש ציוד מודרני ואימונו עומד על דרגה גבוהה. הכשרת הארגון לעמוד בחזית חמורה זו, ולהגן בהצלחה לא רק על ישובים יהודיים ועל הישוב העברי, אלא, בשעת הצורך, גם על הארץ ועל עתידנו הלאומי בתוכה, זה התפקיד הבוער בתקופה זו."⁵

בחודש יולי 1947 הסתמן המפנה בתפיסת יעודה של ה"הגנה" – קבע חבר המטכ"ל המחודש, יוסף אבידר – והחל תהליך הפיכתה של ה"הגנה", מארגון צבאי-יישובי לצבא.⁶ ואמנם המעבר מארגון צבאי-יישובי לצבא סדיר – על כל צרכיו – היה חד ומהיר.

חמשת החודשים שבין המינויים החדשים ובין פרוץ מלחמת-העצמאות, היו תקופה בעייתית בחייו של בן-גוריון. הוא ראה את התמונה הכוללת, איתר בעיות קריטיות שנעלמו מעיני אחרים וגיבש את תפיסתו הביטחונית, אך לא הכיר את המערכת הצבאית במידה מספקת, מפני "שכניסתו לעניינים" הייתה מהירה מדי; נזקי המשברים שנגרמו בתקופה הזאת היו רבים.

ב-8 ב-יוני 1947 הביע בן-גוריון את אכזבתו ממפקדי ההגנה. הוא סיפר לחברי ועד-הביטחון כי בסמינר שלו על בעיות הביטחון מאז שב מוועידת לונדון ושנמשך עד אז שלושה חודשים, הוא שאל את מפקדי ההגנה כיצד הם מעריכים את כושר העמידה של הארגון בפני מתקפה הערבית אם הבריטים יסיימו את שלטונם על ארץ ישראל. לדבריו "רק אחדים ענו בסקפטיציזם [ספקנות]... הרוב ענו באופטימיזם רב...אני לא השתכנעתי מהתשובות האופטימיות הללו ואני חושב שאילו היינו עומדים בפני מצב כזה הם אומנם לא היו יכולים להשמיד אותנו, אבל היינו סובלים אבדות קשות. השאלה היא לא רק מי ינצח במלחמה זאת... אלא מה המחיר שאנו נשלם".⁷ הערכתו של בן-גוריון הייתה מדויקת: הערבים אכן לא הצליחו למנוע את הקמת המדינה אך המחיר שגבו – 6.000 הרוגים שהיו אחוז מהאוכלוסייה לא רק שהיה גבוה מאוד אלא הביא את הערבים למסקנה שניתן לנצח את היהודים ובכך הונצחו המלחמה והסכסוך.

תוכניתו של בן-גוריון כתוצאה מאכזבתו ממפקדי ההגנה לרבות מפקדי הפלמ"ח הייתה כזאת: ה"הגנה" תטפל בביטחון השוטף ובלחימה נגד ערביי ארץ-ישראל, בעוד הוא יקים, בו בזמן, "מטה מקביל", ממקצוענים ששירתו בצבא הבריטי. מטה זה יתכנן ויקים את הצבא הסדיר לקראת ההתמודדות (בעוד שנתיים) נגד מדינות ערב. חדרי "המטה המקביל" היו סמוכים ללשכתו התל אביבית של בן-גוריון, בבית הסוכנות, ברחוב נחלת-בנימין פינת לילינבלום. האישים המרכזיים במטה זה היו יחזקאל סהר, פריץ עשת ואפרים בן-ארצי, ובפעילות ובהתייעצויות שותפו חיים לסקוב, דן אבן ויוחנן רטנר (ששירת בזמנו בצבא הרוסי). רטנר היה יוצא-דופן בחבורה, ואף ביקש לפרוש ממנה. אך גלילי ודורי שכנעו אותו להמשיך ולהשתתף ב"מטה המקביל," כדי שיהיה לפיקוד ה"הגנה" מושג "מה הולך שם." למעשה היה רטנר איש-הקשר בין המטכ"ל ובין "המטה המקביל."

שום מוסד מוסמך לא החליט על הקמת המטה המקביל הזה, והכינוי שדבק בו, "קציני בן-גוריון", היה קולע. מפקדי ה"הגנה" כינוהו בלעג War Office"". איש ממפקדי ה"הגנה" לא ידע אל-נכון מה עוד תביא עליהם יומרתו של בן-גוריון לחולל מהפך ארגוני ב"הגנה".

חברי "המטה המקביל" הרבו בכתיבה, ותוכניות רבות להקמת הצבא היהודי הסדיר נולדו במשרדי הסוכנות שברחוב לילינבלום. אחת מהן הגה אפרים בן-ארצי, שהגיע לדרגת סגן-אלוף בצבא הבריטי. כשהשתחרר מהצבא, עמד בן-ארצי בראש החברה לפיתוח צפת. הוא סיפר כי בתחילת אוקטובר 1947 קרא לו בן-גוריון לשיחה.

"איך מקימים צבא?" שאל אותו בן-גוריון.

"מה תפקידו?" השיב בן-ארצי בשאלה.

"להילחם."

"נגד מי?"

"נגד כל מדינות ערב."

"מה יהיה יחסם של הבריטים?"

"ילחמו נגדנו."

"תן לי את כל זה בכתב," ביקש בן-ארצי.⁸

בן-גוריון לא התעצל וכתב:

"לידידי א. בן-ארצי,

"העולם הערבי (ערביי ארץ-ישראל בעזרת מדינה ערבית אחרת, או מדינות אחרות, ואולי כולן) עלול לתקוף את הישוב במטרה לדכא ולהכניע אותו, או אפילו להשמיד אותו.

"התפקיד: יש לגייס מלוא יכולתו של הישוב (במשמעות הטכנית ובמשמעות הצבאית) לעמוד נגד התקפה זו, לשמור על הישוב והישובים, לכבוש הארץ כולה או חלקה הגדול ולשמור הכיבוש עד סידור פוליטי מוסמך.

"שאלה: מה הם המוסדות העליונים הכלליים לביצוע התפקיד (גיוס יכולתו של הישוב)? מה הם הסידורים הדרושים, כלכליים... התגיסותיים, ואיך לתכנן ולאמן את הכוחות הצבאיים וסידור האספקה הדרושה להם מתוך שמירה מקסימאלית על המשך חייו הקיימים של הישוב, עד כמה שאפשר.

ד.ב.ג. תל אביב.

6.10.47"⁹

בתוכנית שהגיש בן-ארצי לבן-גוריון היו שלושה חלקים: "א. מבנה השלד הפיקודי העליון והסברתו; ב. ועדות מרכזיות המשותפות לכל הענפים: ג. ניצול הכלים הקיימים, עד כמה שהם ידועים לי, ודחיפות הקמת הגופים הדרושים לשם השלמת השלד." במבוא שכתב בן-ארצי לתוכנית צוין שהיא הוכנה בשלושה ימים, ובסעיף על ניצול הכלים הקיימים כתוב: "לא ידוע לי מבנה המטה הכללי של הארגון וצורת עבודת כל מחלקותיו, לכן אין באפשרותי להציע א. שימוש במחלקות הקיימות, ב. הרכב מחלקות חדשות." משפט זה מעיד על עקרותה של התוכנית. תכנון הקמת צבא עברי בלי הכרת מבנה המטה הכללי של ה"הגנה" ותפקוד מחלקותיו היה אבסורד: הקמתו של צבא עברי בלי התבססות על ה"הגנה", לא הייתה אפשרית.

בתוכנית של בן-ארצי ניכר שהיא נכתבה בשלושה ימים. נאמר בה, למשל, שענף המטה הכללי יעסוק ב"כל השאלות הנוגעות לקו הצבאי והמשפיעות על ביטחון הישוב; ייעוץ לצורת הנהלת המלחמה ולמתן פקודות בקשר עם אופרציות צבאיות; עזרה לשלטון האזרחי: צנזורה וביקורת על דואר, טלפון, טלגרף, רדיו ועיתונות, עד כמה שזה נוגע להנהלת המלחמה; ארגון מלחמתי; יעילות ואימון של הכוחות המזויינים; אימון קציני-מטה לצבא." אלה המחלקות של ענף המטה הכללי שהציע בין ארצי: שירות-ידיעות. תכנון אימונים, אימון קציני-מטה וקשר.¹⁰

הקמת "המטה המקביל" חוללה דמורליזציה, וכמה ממפקדי ה"הגנה" אף חשבו על אי-שיתוף-פעולה עם בן-גוריון.¹¹ תגובתו של יעקב דורי הייתה פאסיביות גמורה. צבי איילון סיפר: "פתאום הגיעו רכילויות מכל הצדדים, על מטה מקביל. חברים-בעבודה הגיבו על העניין בתנועות-ידיים, שאינם מבינים את פשר העניין. כולנו ציפינו מבן-גוריון להזרמת משאבים ולמאמץ עצום לקראת המלחמה, לארגון קורסים וכו'. והנה הוא מלקט סביבו חבורה, ואיש אינו יודע מה היא עושה.

"פעם קפצתי לבניין הסוכנות, להתרשם מן המטה המקביל. בכניסה פגשתי את 'שומר הסף' פריץ עשת, אותו קיבלתי בשעתו לעבודה כקצין טכני, ולא הערכתי אותו במיוחד. 'מה נשמע?' שאלתי את פריץ. 'אל תשאל,' השיב בנימה מסתורית. היו שם גם בן-ארצי וסהר. ראיתי שולחן-חול גדול, התרשמתי שהם עסוקים בעיקר עם עצמם ומתרגלים את עצמם. שאלתי שאלות-נימוס ואחרי כמה רגעים יצאתי. היה לי ברור שבן-גוריון יתייאש מהם. או ישבור לעצמו, ולכולנו, את הראש."

צבי איילון אמר לחברי ועדת גרינבוים: "הגיעו שמועות, דעות, בעיות. אז הצגתי שאלה ליעקב דורי. היות שאני מחשיב שמפקדים ותיקים של הארגון אינם קצינים, ויש להרכיב את המטה אך ורק מקצינים, לשם מה אני צריך להיות במטה?... במשך שנים כה רבות, שאני עובד בתפקידים שונים בארגון ביצעתי פעולות שונות בתקופות שונות ובמאורעות שונים; אני עוד אינני קצין. אם כך הדבר לשם מה הכניסו אותי למטה?"¹²

חרדתם של מפקדי ה"הגנה", למראה בזבוז הזמן והמאמצים, הייתה רבה אף מעלבונם, אך הם נשארו נאמנים ללא סייג להנהגה הנבחרת, והמשיכו, בחריקת-שיניים, לעשות את מלאכתם. לימים, כשחזר בן-גוריון לשיתוף-פעולה מלא עם מטכ"ל ה"הגנה", התגברו על משקעי-המרירות ועבדו יחד אתו בלב שלם, כאילו לא קרה דבר. על מות תוכנית-המטה-המקביל סיפר צבי איילון: כשהוחלט, בדצמבר 1947, לשכן את מטכ"ל-ה"הגנה" ב"בית האדום", שברחוב הירקון בתל אביב, ביקש ממנו בן-גוריון לעזור לו לתכנן את חלוקת החדרים. בן-גוריון קבע היכן יהיה חדרו והיכן יהיו חדריהם של ישראל גלילי, יעקב דורי ולוי אשכול. "ואיפה ישבו אנשי המטה שלך?" שאל איילון. בן-גוריון החווה תנועת-ביטול בידו, ואיילון הבין שהפרשה הסתיימה.¹³

להלן שתי עדויות מפי מעריצי בן-גוריון, על אי-ההבנה בינו ובין מפקדים בכירים ב"הגנה". בספר שכתב על בן-גוריון, ציטט מיכאל בר-זוהר את דברי אלחנן ישי: "בכינוס סגור, שנטלו בו חלק ראשי ה"הגנה", העלה בן-גוריון את שאלת הנשק הכבד. עד כמה שאני זוכר היו שם יגאל אלון ויצחק שדה וכל ראשי ה"הגנה". הם דיברו על הקונצפציה שלהם... הזכירו נשק מתאים למחלקות ולכיתות. מובן שאיש לא הזכיר נשק מסייע. הוא הקשיב ושמע, ופתאום שאל: 'ותותחים? ואווירונים?'

"השתררה דממה בחדר. אנשים הביטו זה בזה, והחלו לחישות... אחדים ממש התאפקו שלא לצחוק. הוא יצא לרגע החוצה. 'הוא משוגע.' אמרו כמה מן המסובים. 'על מה הוא מדבר? אנו עוסקים בסטנים ורובים, והוא הוזה על תותחים ואווירונים!' אחד מהגדולים, שהתפרסמו אחר-כך, אמר: 'אני חושב שהזקן השתגע.' הזקן חזר. והמשיך בשלו... 'תהיה מלחמה' אמר, 'ארצות ערב יתאחדו ויילחמו במשותף. תהיה חזית. זאת לא תהיה מלחמה של כיתה או של מחלקה. צריך להקים צבא מודרני.' באולם השתרר שקט, והוא כמנהגו, חזר על דבריו שוב ושוב... במשך הזמן התחלתי לחשוב: אולי זה לא כל-כך רחוק מן המציאות?"¹⁴

נחמיה ארגוב, שהיה אז שלישו של ישראל גלילי, סיפר: "יום אחד חזר ישראל גלילי מפגישה עם בן-גוריון, עצוב ומדוכא, ואמר, 'העליתי לפניו בעיה, יש לי רק שישה מקלעים במחסן ואיני יודע למי ולמה לתת אותם. לפריצת הדרך לירושלים או לקורס, והנה, במקום להשיב לי תשובה מעשית על השאלה האיומה של חוסר-נשק, התפרץ בצעקה שאנו זקוקים להרבה תותחים, להרבה טנקים, לאלפי מקלעים, לאלפי מכונות-ירייה כבדות, לרבבות רובים. הוא הוזה, ואינני יודע לאן נגיע. הוא קרא לישיבת המטה וביקש שהמטה יגיש רשימת הנשק הדרוש. בוא גם אתה. ותראה מה יהיה בישיבה.'

"למחרת הביא המטה רשימה שהכין. בן-גוריון, שהעתיק בדייקנות את המספרים למחברתו, הודיע שהמספרים האלה מקוממים אותו. לא ידעתי מה מקומם אותו. לאחר שחברי המטה הסבירו לו את הצעותיהם על מספר הרובים, המקלעים ומכונות-הירייה הדרוש לפי הערכתם, שאל: 'ומה לגבי תותחים? ומה לגבי טנקים? ומה לגבי אווירונים?' על זה לא באה תשובה. בן-גוריון המשיך: 'אנחנו זקוקים להרבה רבבות רובים, להרבה נשק אחר. הבינו זאת! הכמות שהצעתם ברשימתכם איננה מספקת.' באותה ישיבה פיתח בן-גוריון את הרעיון שנצטרך לגייס את כל כוח האדם שברשותנו: את כל הניסיון הצבאי של ה"הגנה" ושל החברים ששירתו בצבא הבריטי ובצבאות עמים אחרים, ולמדו בהם מקצועות צבאיים שונים. וכדי שיהודים אלה יוכלו להילחם ולעמוד בפני צבאות סדירים, נצטרך לציידם ציוד חדיש, כבד ואפקטיבי. הנוכחים נדו בראשיהם. כאילו אמרו: 'אדם זה מוליך אותנו לאבדון.'"¹⁵

נחמיה ארגוב ואלחנן ישי נמנו, כאמור, עם מעריציו של בן-גוריון, ותיאורם לוקה בחד-צדדיות. הבעיה הקריטית בשנת 1947 ובתחילת שנת 1948 הייתה: נשק אישי לכל חייל. נשק כיתתי ומחלקתי ותחמושת. זה היה הנשק שנדרש ללוחמים עד פלישת הצבאות הסדירים. תשומת-ליבו של בן-גוריון לצורך בנשק הכבד מעידה על ראיית-הנולד, אך התעלמותו מן הצורך בכלי-הנשק הקלים והבינוניים מעידה על אי-הבנתו את הצרכים במבחנים המידיים, שהיו עלולים להיות גורליים לא פחות מן המבחנים שבאו אחרי הכרזת העצמאות. אפשר לשער שכמיהתו לנשק הכבד הייתה תוצאת השפעתם של "קציני בן-גוריון", אנשי המטה המקביל.

רק ב-7 בנובמבר – שלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה – התחילה הכנתם הממשית של כוחות ה"הגנה" לקראת מלחמה. יחד עם עוזריו, משה בר-תקווה וישראל בר, תכנן יגאל ידין את ההיערכות החדשה של ה"הגנה", שהתבססה על חטיבות חי"ש מרחביות, ולא על גלילות ונפות. סגל הפיקוד הבכיר של הארגון כונס בבית-הבריאות על שם נתן ולינה שטראוס, ברחוב בלפור בתל אביב, ויעקב דורי קרא את "פקודת המבנה הארצי" שכתב יחד עם ישראל גלילי, אחרי התייעצות עם אנשי המטכ"ל ודיונים ממושכים עם בן-גוריון. בפקודה כתוב: "סכנת התקפה על הארץ על-ידי צבאות ארצות ערב השכנות, כפי שנתגלתה בתקופה זו, מחייבת מבנה והיערכות אחרים. מול צבאות סדירים הכרח להיערך בכוח צבאי מאומן, חמוש ובנוי במתכונת צבאית."¹⁶ כוחות ה"הגנה" חולקו לשני גופים: "חיל" – כוח-צבאי לא-טריטוריאלי, שתפקידו לעמוד מול פלישת צבאות סדירים. וחיל-משמר (חי"ם), בעל אופי טריטוריאלי, שנועד להגן על הישובים מהתקפות הערבים תושבי ארץ-ישראל. חיל-המשמר היה דומה לרוב יחידות ה"הגנה". ה"חיל" היה מורכב מחטיבת הפלמ"ח, בפיקודו של יגאל אלון, ומארבע חטיבות מרחביות חדשות, שהוקמו על בסיס גדודי החי"ש.

החטיבות המרחביות החדשות היו:

א. חטיבת הצפון, בת חמישה גדודים, שקיבלה את השם "לבנוני", למרחב הגליל, העמקים ומחוז חיפה. המח"ט היה משה כרמל, שנתמנה אחר-כך למפקד-החזית הראשון. מחטיבה זו הוקמו החטיבות "כרמלי" ו"גולני" בפברואר 1948.

ב. חטיבת התיכון, בת שלושה גדודים, למחוז השרון, שקיבלה את השם "אלכסנדרוני". מפקדה היה דן אבן.

ג. חטיבת הדרום, בת חמישה גדודים, למחוז תל אביב והדרום. בדצמבר הוקמה מחטיבה זו חטיבת "גבעתי", שנשלחה לדרום, ויצחק שדה מונה למפקדה, אך אישור מינויו התעכב. למחוז תל אביב הוקמה אחר-כך חטיבת "קרייתי".

ד. חטיבת ירושלים, בת שני גדודים, שקיבלה את השם "עציוני". מפקדה היה מפקד מחוז ירושלים ישראל עמיר.

מפקדות החטיבות והחזיתות שהפכו אחר-כך לפיקודים מרחביים, אורגנו על-פי דגם של מטה דו-אגפי: מבצעים ומנהלה. לא היה תפקיד של סגן ולא של ראש מטה. וקצין המבצעים היה השני בסולם הפיקוד, אחרי המפקד.

אחד הנוכחים בכינוס, יצחק פונדק, רשם בזיכרונותיו: "הוחלט להקים צבא עברי... הוקראה פקודת המבנה החדש בדבר הקמת חמישה-עשר גדודים סדירים, תוך חודש-חודשיים. עם המועמדים לתפקידי מפקד-גדוד נמניתי גם אני. על אחדים הוטל להרכיב את גדודם מקרב אנשי חי"ש, ועל אחדים להקימו מטירונים שלא נשתייכו לשום מסגרת צבאית. לאיש מאתנו לא היה ניסיון כיצד עושים זאת. עד כה ידענו כי המסגרות הטאקטיות בפעולותיה הקרביות הראשונות של ה"הגנה" הן הכיתה והמחלקה, שבניהולן היינו מנוסים. האמנו שנוכל להוביל לקרב אפילו פלוגה, אולם להנהיג גדוד שלם? איש מאתנו לא העלה זאת על דעתו. גם בעלי-הניסיון לא יכלו לתאר לעצמם כיצד יתגברו בזמן כה קצר על בעיות דיור, אספקה, מינוי מפקדים, מדריכים ועוד.

"שוטטתי בעיר הגדולה ותרתי אחר חבריי וחניכיי לשעבר, בקורסים של ה"הגנה". עשרות מפקדים לא נקראו לשירות. גייסתי כמה מהם. אחדים – שלא יכלו לשבת בשקט בביתם ובמשרתם – נענו לי מיד: אחרים הצטרפו אלי אחרי שידול-מה. תוך שבועיים הרכבתי את הסטף הפיקודי של גדודי: כמה אנשי-מטה, מפקדי-פלוגות ופקידות אחדות... הקמנו משרד וכיוונו אליו מכל הבא ליד, ערב-רב של בני אסכולות צבאיות וחצי-צבאיות. בחרנו בטובים שבהם לבניית הסגל הפיקודי הנמוך, ושלחנו אותם לקורס-סמלים גדודי של חודש ימים. ידענו כי אנשים אלה עתידים לעמוד מול סכנות ומאמצים פיסיים גדולים, על-כן הקדשנו בקורס תשומת-לב רבה לאימון גופני – ריצה ממושכת ומעבר-מכשולים – וללימוד דרכי-הקרב, לא רק להלכה כי אם גם למעשה. בהקמתו של קורס זה ובניהולו נעזרנו רבות במפקדת החטיבה, שהתארגנה באותם ימים."¹⁷

החטיבות החדשות היו מיליציוניות. חייליהן היו אזרחים שהמשיכו בעיסוקיהם האזרחים, והיו אמורים לצאת מפעם לפעם לאימונים, או להתגייס ללחימה בעת הצורך. לכל חטיבה היה סגל קבוע מצומצם, שקיבל משכורת כמקובל במנגנון ה"הגנה". בפקודת המבנה הארצי נאמר: "לפיקוד על החטיבה יתמנה מפקד, שלימינו מטה מצומצם, לפי שעה, הכולל קצין תכנון והדרכה, קציני-מנהלה ועוזרים טכניים, לפי שיידרש." מתכונת זו חלה גם על הגדודים.

כשפרצה המלחמה, היו החטיבות החדשות בשלבי התארגנות, ורוב המשימות הצבאיות הניידות, המובהקות, הוטלו על הפלמ"ח. בניית חטיבות החי"ש הושלמה במהלך המלחמה. חבלי-הלידה של החטיבות היו קשים, גם בשל המאבקים הפנימיים שתוארו לעיל, וגם בשל אילוצי המשימות והתנאים. על תחילתה של חטיבת "אלכסנדרוני", למשל, סיפר צבי גרמן, מי שהיה מפקד גדוד 32, ואחר-כך קצין מבצעים חטיבתי¹⁸, וקיבל את הפיקוד על החטיבה בקיץ 1948:

"לפני הכינוס בבית-שטראוס ביקשו ממני, דורי וידין, להיות מג"ד בחטיבתו של דן אבן. הייתי אמור להיות ממלא-מקומו של המח"ט. אני זוכר את ההלם שקיבלתי בפגישה הראשונה עם אבן.

"הבריטים עדיין היו בארץ. ערבים הסתובבו עם נשק באין מפריע, ועדיין פעלנו במחתרת. כל אחד ממפקדי הפלוגות שגייסתי קיבל אופנוע. בפגישה הראשונה אמר לי המח"ט: 'אני רוצה שלמפקדי-פלוגות יהיו קובעי-מגן כמו לרצים בצבא הבריטי.' תאר לך אותם נוסעים בכבישים עם קובעי-מגן, שלא היו אז בשימוש של רוכבי-אופנוע רגילים!

"במטה 'אלכסנדרוני' הייתה זרות נוראה. אבן מילא אותו במשוחררי הצבא הבריטי שלא הכירו את ה"הגנה". לא את האנשים ולא את שיטת האימונים. היה חיץ בין המטה ובין רוב הפיקוד הבינוני והנמוך. אחדים מהקצינים ששירתו בצבא הבריטי הסתגלו, אחדים לא. רוב אנשי המטה לא הסתגלו, והייתה קטסטרופה... אבל לדן אבן היה מעמד גבוה אצל בן-גוריון. הוא כתב לו מכתבים כל הזמן, וטען שהעניינים לא בסדר, שהוא אינו יכול להמשיך, שזה לא צבא ושהוא רוצה להתפטר. ובן-גוריון ענה לו: 'טוב שיש אנשים כמוך. אני מקווה שאתה תבנה את הדברים כפי שצריך.'

"דן אבן חשב – אולי בצדק, מנקודת מבטו וניסיונו – שגדוד מכינים למלחמה בשישה חדשים של אימון אינטנסיבי. לא היה לנו אפילו יום אחד חופשי. המלחמה נכפתה עלינו עם ראשית ההתארגנות. בנינו את הכוח תוך-כדי לחימה. כמה מאנשי מטה החטיבה ביקרו בגדוד שלי, ראו איך מתנהלים העניינים ואמרו: 'שמע, זה לא בשבילנו. כשיהיה צבא אמיתי נוכל לתרום.' ובאמת, חטיבת 'אלכסנדרוני' כמעט שלא נלחמה כחטיבה, ולא היו לה יוזמות. כשביקשתי מאבן שיאשר לי לבצע פעולות-גמול, או כיבושים פשוטים – כמו שעשו הפלמ"ח בגליל ובנגב; גולני בעמקים וכרמלי בחיפה – אמר לי: 'אני ממלא פקודות, אני לא יוזם!' כזה פרצוף היה לנו."¹⁹

גם בתהליכי מינוי המפקד לחטיבת-הדרום ובהקמת המפקדה שלה היו קשיים. ימים אחדים לפני 29 בנובמבר פרסם מפקד מחוז תל אביב, מיכאל בן-גל (ג'יימס) את הפקודה על הפרדת יחידות החי"ש של תל אביב, מן המחוז. בפקודה נאמר: "כל 'האוסטרים'²⁰ במחוז תל אביב יועברו לפיקוד חטיבת-הדרום ביום 30 בנובמבר 1947, בשעה 23.59." החטיבה שנועדה להגן על מרכז האוכלוסייה הגדול ביותר, ועל מוסדות הישוב העיקריים, הוקמה עשרים וארבע שעות אחרי פרוץ המלחמה.

במחצית הראשונה של דצמבר נתמנו מפקדי ארבעת הגדודים הראשונים של חטיבה זאת: אלדד אוארבך, מפקד-פלוגה ותיק מחי"ש תל אביב; מאיר דוידזון, מפקד-פלוגה ותיק בפלמ"ח, ממשוחררי הצבא הבריטי (יחידת הנהגים) ואיש עליה ב'; יצחק פונדק, מפקד נפת באר-טוביה ("אחוזת גרשון"); יעקב פרי (פרולוב), מפקד נפת רחובות ("אחוזת אפרים"), שהמושבות הגדולות שבאזור נכללו בה.²¹ כלומר, שלושה מארבעת המג"דים הראשונים של החטיבה, היו מפקדים ותיקים ב"הגנה", שלא שירתו, לא בצבא הבריטי ולא בפלמ"ח.

מספר הגדודים החדשים בחטיבות המתארגנות היה גדול ממספר המועמדים לתפקידי מגד"ים. לעומת זאת היה מספר החטיבות קטן, ומועמדים רבים לטשו עיניים לתפקידי המח"טים, בלי להבין למה הם מתחייבים בזה. משום מה יוחסה לתפקיד המח"ט משמעות פוליטית, אולי בגלל מעורבותו של בן-גוריון במינויים אלה.

ממאי 1947 פיקד מישאל שחם על גליל הדרום, שהשתרע מבית-דגון עד רביבים. שחם, יליד סג'רה, מפקד ותיק ב"הגנה" וביצועיסט ידוע, סיפר: "כשבוטל הפיקוד על גליל הדרום והוקמה חטיבת הדרום, חשבתי שיתנו לי את הפיקוד עליה. אבל לישראל גלילי היו שיקולים אישיים, ואני לא הייתי איש שלומו. לכן לא קיבלתי כלום."²² המועמד של גלילי לפיקוד על חי"ש תל אביב ועל חטיבת-הדרום, היה יצחק שדה. הרמטכ"ל, דורי, ומחלקה ב' (מינויים) של המפקדה הארצית, אישרו את מינויו, אבל בן-גוריון לא אישר אותו;²³ חטיבת-הדרום הגיעה אל מלחמת העצמאות בלי מפקד. בן-ציון ברנשטיין, מפקד החי"ש במחוז תל אביב עד דצמבר 1947, מונה למפקד על גדוד בחיפה, אבל לא נסע לחיפה אלא מילא את מקום מפקד חטיבת-הדרום, תוך כדי "ישיבה על המזוודות."²⁴ יום אחד סיפר הרמטכ"ל דורי לרמ"א גלילי, בטלפון, שבן-גוריון הביע התנגדות תקיפה למינויו של שדה, וביקש ממנו להיפגש מיד עם בן-גוריון בעניין זה.

הפגישה אומנם התקיימה בו ביום. גלילי אמר לבן-גוריון: "אני נדהם. הרי זה אחד המינויים המוצלחים ביותר, ואנחנו תולים בו הרבה תקוות".

– "מבחינה מצפונית אינני יכול לתת את הסכמתי למינוי הזה," השיב לו בן-גוריון.

– "מדוע?" תמה גלילי.

התברר שהסיבה היא רשימה שפרסם שדה בשבועון "לאחדות העבודה" באוקטובר 1946, נגד השתתפות נציגי הישוב בוועידת-לונדון. שדה כתב אז (גיליון 113): "מציעים לנו לקנות א. חנינה. ב. את תקוות העצמאות. ג. את הלב האמיץ של הנוער שלנו... אין אנחנו מאשימים איש בינינו על שהשליט הציע הצעה כזאת, אבל מישהו אשם על ששמע אותה, על ששמע אותה כאילו בשמנו. הזהרנו מפני ההליכה הזאת, הרשמית, החצי-רשמית, הבלתי-רשמית, כי כל הליכה לשם זחילה היא. אף-על-פי-כן, זחלו." המלה "זחילה" הוציאה את בן-גוריון מהכלים. הוא לא ידע ששדה הסתמך על דברי אליהו גולומב, שטען כי לא תמיד יש לומר אמן אחרי פסק-הלכה של ההנהגה, שאינו פקודה: הוא גם לא ידע שכמה מהדימויים ששדה השתמש בהם ברשימתו נשאלו משירו של נתן אלתרמן "מפני מה לא הלכנו", שפורסם "בטור השביעי" בעיתון "דבר" ב4- באוקטובר 1946, "אדם שכותב כך אינו ראוי לאמוני כמפקד." אמר בן-גוריון. "לא אאשר המינוי".

"אני מצטער, אבל אינני יכול לבטל את המינוי. אני חושב שזה מינוי ראוי ומתאים, זה בגדר סמכותנו. זאת הצעה של המטה-הכללי שאושרה במפקדה הארצית, ואינני רואה כל סיבה לבטל אותו." התעקש גלילי.

בן-גוריון הודיע שאם לא יבוטל המינוי, הוא לא יוכל להמשיך בתפקידו כאחראי לענייני הביטחון מטעם הנהלת הסוכנות: גלילי לא התייחס ברצינות לאיום זה. אף-על-פי-כן התקשר עם יושב-ראש הוועד הלאומי, דוד רמז, אמר לו כי הוא חושש מפני משבר עם בן-גוריון וביקש לכנס קבוצת חברים להתייעצות.

ב-27 בנובמבר 1947, יומיים לפני החלטת או"ם, זימן רמז לפגישה, בבניין הוועד הפועל של ההסתדרות בתל אביב, ברחוב אלנבי, את דוד בן-גוריון, יצחק טבנקין, גולדה מאיר, מרדכי נמיר, יעקב דורי, ברל רפטור, יעקב ריפטין, ברוך רבינוב וישראל גלילי. לדברי חבר המפקדה הארצית, ברוך רבינוב, אמר בן-גוריון לנאספים: "מפקדי ה"הגנה" ייתָבְעו לפעול מעתה לפי הוראותיו של יושב-ראש הנהלת הסוכנות' שהוא ממונה על תיק הביטחון. כיצד יוכל יצחק שדה לפעול בכנות, לפי הוראותיו של איש אשר כך העריך אותו, כך כתב עליו?"

גלילי ורבינוב סיפרו שכל הנאספים ניסו לשכנע את בן-גוריון לוותר על תביעתו ולא לבטל את המינוי. הישיבה נמשכה עד שעה 2 אחרי חצות. ולאחר שנסתיימה, נפגשו רמז וגלילי במשתנה. רמז: "אני חושב שהוצאנו את העז". גלילי: "אני חושש שבמקום עז הזדקר תאו. אני מודאג מאוד משתיקתו של בן-גוריון".

"בבוקר," סיפר גלילי, "כשהגעתי אל הלשכה, מצאתי מכתב מבן-גוריון אלי. תוכנו היה מדהים: הוא אינו יכול להמשיך לשאת באחריות לביטחון הישוב. ומבקש ממני להודיע על כך לחברים שהשתתפו אמש בדיון. היו במכתבו טיעונים חדשים, למשל, שראש המפקדה הארצית חרג מסמכותו במינוי הזה. הלכתי אליו מיד והודעתי לו: 'סיפרתי לרמז על המכתב שלך, מסקנתך ונימוקיך. נתתי לו לקרוא את מכתבך, והוא יביא את הדבר לידיעת כל מי שהוא מוצא לנכון. אני לא אביא את המכתב הזה לידיעת איש, מפני שאינני משלים עם התפטרותך. המינוי היה תקין במלוא מובן המלה, בגדר הסמכות של ראש המטה הכללי ושל ראש המפקדה הארצית. סמכויותינו מעוגנות בהחלטות הנהלת הסוכנות, ומעולם לא היו מינויים טעונים אישור של דרג מעבר לראש המטה הכללי ולראש המפקדה הארצית. זה לא עניין של מה בכך. אבל אם אתה רוצה, יש לך אפשרות להחליף את ראש המפקדה הארצית. זה בגדר סמכותה של הנהלת הסוכנות. ואני לא אחזיק בקרנות-המזבח.'

"בן-גוריון הרהר ואמר: 'כל מה שאני יכול להגיד לך עכשיו זה שאני מוכן להשהות את ביצוע המסקנה.' אמרתי: 'גם זו לטובה. ואני רוצה שתדע שבמשך הזמן הזה יופעלו עליך בולדוזרים. אם מדובר בי, את תפקיד ראש המפקדה הארצית קיבלתי בתנאים מסוימים, ואני מוכן להמשיך בו – אנחנו עובדים יחד יפה, כפי שגם אתה הודית לא פעם – בלי לשנות את הסמכויות הקיימות.'"

גלילי אמר כי הוא ישלים עם החלטת בן-גוריון אם יעביר הרמטכ"ל, יעקב דורי, את יצחק שדה לתפקיד אחר, ויביא את החלטתו לאישור המטכ"ל והמפקדה הארצית. בפגישה משולשת סירב דורי – לדברי גלילי – להעביר את יצחק שדה מהתפקיד שנקבע לו. ואמר: "דבר זה יש לפתור בהסכמה בין יושב-ראש הנהלת הסוכנות לרמ"א. יש משבר. חפשו מוצא."

אחרי זמן-מה הוצע לגלילי (נראה שהמציע היה חבר המפקדה הארצית, יוסף יזרעאלי, מקיבוץ אפיקים) למנות את יצחק שדה כיועץ לבן-גוריון. גלילי השיב כי לדעתו ולדעת דורי יש למנות את יצחק שדה למפקד חי"ש תל אביב. בעל-ההצעה אמר שבן-גוריון מסכים למינוי שדה ליועצו, וגלילי הבטיח לא להפריע: "דברו עם יצחק. יועץ, לדעתי, זה אדם שאין חובה לקבל את הצעותיו." להפתעתו הסכים שדה להצעה. האיש, שמצפונו של בן-גוריון לא הניח לו למנותו למפקד חטיבה, היה ליועצו הצבאי.²⁵

אחרי שנפלה מועמדותו של שדה, הוצע יהושע גלוברמן לתפקיד מפקד חטיבת-הדרום. לפני כן היה גלוברמן ממלא-מקום מפקד מחוז תל אביב, עד שהתמנה לתפקיד זה מיכאל בן-גל. ואחר-כך היה ראש האגף לתפקידים מיוחדים במטכ"ל. גלוברמן נקרא לחזור מירושלים לתל אביב, ובדרך נהרג ביריות שנורו מן המארב על המכונית שנסע בה.

אחרי מות גלוברמן החליטו גלילי ודורי למנות את שמעון קוך (אבידן) למפקד החטיבה. וכדי למנוע משבר נוסף, השיג גלילי מבן-גוריון אישור למינוי אבידן רק כממלא-מקום המח"ט. ברוך רבינוב נסע לעין-השופט ושכנע את אסיפת-החברים לשחרר את אבידן מהמשק. ממלא-מקום מפקד חטיבת-הדרום נתמנה לתפקידו שבועיים אחרי פרוץ מלחמת העצמאות. אחרי זמן-מה קיבלה החטיבה את השם "גבעתי", ככינויו של אבידן ב"הגנה".

לדברי גלילי, הייתה מניעת מינויו של שדה למפקד חטיבת-הדרום, התנגשותו הראשונה עם בן-גוריון מאז מונה לרמ"א. לדעתו התכוון בן-גוריון "לתקוף, לא את החוליות החלשות, אלא את החוליה החזקה, כדי להבטיח לעצמו את ההישג." הכוונה הייתה דומינאנטיות בתחום המינויים. ובן-גוריון בחר ביעד – יצחק שדה, ובנשק איום-ההתפטרות. אילו הצליח, היו סמכויות הרמ"א והרמטכ"ל בנושא המינויים מתבטלות, עוד לפני שנהפכה ה"הגנה" לצה"ל.

בן-גוריון השיג את מבוקשו – יצחק שדה לא התמנה למח"ט "גבעתי" – אך גם למד את הלקח: סמכותו נשארה מוגבלת, אף שעמד בראש ההירארכית הביטחונית. הוא רצה שראש המפקדה הארצית יהיה עוזרו, אבל גלילי שמר על עצמאותו, ובן-גוריון הגיע למסקנה שגלילי חוצץ בינו ובין המטה הכללי. אחרי חודשים אחדים ביטל, בהזדמנות הראשונה, את משרתו של גלילי וכפה עליו להחליט: להיות עוזרו או לפרוש. זמן מה מילא גלילי את תפקיד עוזר שר הביטחון. אחר-כך פרש.
____

[בשבוע הבא: חבלי הלידה הקשים של חיל-האוויר הישראלי; בן-גוריון מחפש גנרל אמריקני בכיר שיסייע לבנות את צה"ל; הבעיות הפוליטיות של מערכת הביטחון של היישוב היהודי; מערכת הביטחון נדחקה לשוליים בסדר העדיפויות של תקציב התנועה הציונית והיישוב היהודי.]

1. יצחק שדה קבע תקן לכיתות קטנות, שישה אנשים בכל אחת, ולמחלקות שבכל אחת שלוש כיתות ועוד כיתת-סיוע עם שני מקלעים. שדה קבע שהמחלקה היא יחידת-הקרב הבסיסית. ולא הכיתה.
2. סדרת הראיונות עם יגאל ידין בספטמבר 1972 וב1979-1978-; ארכיון צה"ל, פרוטוקולים מישיבות ועדת-גרינבוים.
3. צבי איילון הראה למחבר את כתב המינוי.
4. יומן בן-גוריון.
5. דוד בן-גוריון, מדינת ישראל המחודשת, עמ' 73-71.
6. יוסף אבידר. בדרך לצה"ל, עמ' 266.
7. יואב גלבר, גרעין לצבא עברי סדיר, יד בן צבי 1986, עמ' 35.
8. סדרת הראיונות הנ"ל עם אפרים בן-ארצי.
9. מכתבי דוד בן-גוריון.
10. ארכיון המחבר, תוכנית בן ארצי.
11. הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי.
12. הראיונות הנ"ל עם צבי איילון; ארכיון צה"ל, פרוטוקולים מישיבות ועדת גרינבוים.
13. שם, שם.
14. מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, עמ' 657.
15. נחמיה ארגוב. הוצאת ידידים, תשי"ט, עמ' 188.
16. ספר תולדות ה"הגנה"., ג2/. עמ' 1338: מערכות, מס. 264-263, יוני 1978, עמ' 11-10.
17. אצל אברהם איילון, חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות, מערכות, 1959. עמ' 44.
18. עדויות דומות על התארגנות חטיבת "אלכסנדרוני" נתנו מפקדים נוספים. והן מתיישבות עם מה שידוע על תפקודה של חטיבה זו במלחמה.
19. סדרת הראיונות הנ"ל עם צבי גרמן.
20. אנשי חי"ש.
21. אברהם איילון. חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות, עמ' 43.
22. סדרת ראיונות עם מישאל שחם ב-1980-1978.
23. עדות ישראל גלילי לפני אורי ברנר מ-2 בדצמבר 1971. מצויה בארכיון המחבר.
24. אברהם איילון, חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות. עמ' 45; ראיון עם מאיר דוידזון ב-9 ביוני 1978.
25. העדות הנ"ל של ישראל גלילי לפני אורי ברנר; הראיון הנ"ל עם יוסף יזרעאלי; ראיון של ישראל גלילי עם ישעיהו בן-פורת, פורסם בידיעות אחרונות, ב-15 באוקטובר 1978: עדות ברוך רבינוב לאורי ברנר: ראיון עם ברוך רבינוב ב-2 בנובמבר 1977; סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי.