ביום שישי, י"א בסיוון, 28.5 בשעה 10.30 תחנוך עיריית תל אביב רחוב על שם אריה לובה אליאב במעמד ראש עיריית תל אביב,
רון חולדאי, הרב מאיר
ישראל לאו, הרב הראשי של העיר תל אביב יפו, אישי ציבור, חברי כנסת, בני משפחה ומוקירי זכרו. ראויה העיר בה חי שנים רבות שרחוב בעיר יישא את שמו - "דרך אריה לובה אליאב".
לפני שלוש שנים התכנסו בכפר הנוער ניצנה מוקירי זכרו ודרכו של לובה אליאב, התייחדו עם זכרו של אדם יקר, כדי לקרוא ליצירה הנפלאה המתרחשת בניצנה בשם כפר לובה אליאב .
ראויה תל אביב, שדרך הומה בלב ליבו של מוקד ההתרחשות הביטחונית בקריה בתל אביב יונצח שמו של איש, שכל הווייתו נשאה שלום. כשם שראוי הנגב בו פעל, ששמו של לובה אליאב הונצח בפנינת נוף שעל פני גבול ישראל מצרים.
אין לי יומרות להתמודד עם מלוא חופן התכנים והעשייה של לובה אליאב. אני תוחם עצמי ברשימה קצרה זו לאפיזודה אחת בחייו. באריה לובה אליאב, שבא אל לוי אשכול, ראש ממשלת ישראל, באחד מרגעי השיא של האופוריה הישראלית, כמה ימים אחרי מלחמת ששת הימים, בסוף יוני 1967, והניח בפניו מכתב התפטרות מתפקידו סגן שר לפיתוח אזורי.
לוי אשכול, שהיה מופתע, שאל את לובה "למה, מה אתה רוצה יונגרמן?" תשובתו של לובה הייתה מאוד קצרה ועניינית - בגדה המערבית וברצועת עזה ייחרץ העתיד שלנו לטוב ולרע. אני רוצה להכיר מקרוב את האוכלוסייה, לחקור ולנסות להבין את מה שחי נושם ותוסס ומאתגר אותנו לפעולה שקולה, לכן עכשיו אני מודיע לך על התפטרותי.
במשך חצי שנה סייר במחנות הפליטים עבר לאורכם ולרוחבם של מה שנקרא באותם הימים "שטחים משוחררים". המסקנות, שהגיש לובה ללוי אשכול, הגיעו אל אדם כבוי ופגוע ששידר לסובבים אותו מרירות ועייפות .
הדיווח והמסקנות של לובה כבר לא עניינו אותו. הוא קיבל את מה שאמרו לו יועציו כי מדובר בלובה מרחף, בלתי מציאותי, נגוע בשמאלנות הזויה ומסוכנת. והכל עקב מאמר שכתב לובה אליאב בעיתון "דבר" בנובמבר 1968, שנה לאחר המלחמה - "בניגוד לדעות המקובלות, אני מבקש לטעון נגד הסברה המקובלת,
שהעם הפלשתיני נהנה מכל סימני הזהות המעידים על קיומו של עם".
נגד ההנחה האמיצה של לובה אליאב נכתבו מאמרים רווי שנאה ארסית חסרת מעצורים בכל העיתונים. אפילו "על המשמר" של מפ"ם ו"קול העם" בעריכת ד"ר משה סנה סברו, שלובה אליאב הרחיק לכת.
לובה הדגיש במאמר, "כי קיימת תודעה לאומית פלשתינית. קיימת פזורה פלשתינית השומרת זיקה למולדת ... העם הערבי הפלשתיני הוא אולי העם בעלי סימני הזהות הבולטים ביותר וקשרי הליכוד הלאומי החזקים ביותר בין עמי ערב...
יש לראות את העם הפלשתיני כראות עובדה קיימת ולא להתכחש אליה". הקטעים האלה ועוד קטעים אחרים בסדרת המאמרים ב"דבר" הרתיחו את
גולדה מאיר ואת איש סודה, השר לכל עניין ועניין ישראל וגלילי. מיותר לציין, שההיסטוריה הייתה יכולה להראות אחרת, אם הצמרת השלטונית הייתה קשובה ללובה ולא נפנפה אותו והשליכה את מאמריו לפחי האשפה.
במקביל ללובה עסק בהשפעת מלחמת ששת הימים על העם הפלשתיני האלוף במילואים פרופסור יהושפט רכבי, שהיה גם ראש אמ"ן, והגיע למסקנות דומות לאלו שהגיע לובה אליאב.
למרות האיבה של גולדה ללובה אליאב הוא נבחר בינואר 1970 למזכ"ל מפלגת העבודה. בחירתו הפיחה תקוות רבות. ב"טיים" פורסם ראיון מקיף עם לובה, שגולל בפני המראיינים את משנתו המדינית משנת "ארץ הצבי". גולדה, שהייתה כבר ראש ממשלה, דרשה מלובה להתכחש לראיון, והיא נתקלה בתשובה שלילית מוחלטת. לובה חש שלא יוכל למנף את רעיונותיו במיוחד אחרי מסמך גלילי. הוא מחליט באפריל 1971להתפטר מתפקיד מזכ"ל מפלגת העבודה.
התמקדתי באפיזודה אחת, המעידה על ההחמצה הגדולה של של החברה הישראלית, שלא הייתה קשובה למשנתו של לובה. החמצנו רבות כחברה שלא סייענו במידה הנדרשת,שרעיונותיו יתנחלו בלבבות ויהפכו למעשה מדיני.
בנקודת זמן זו עשה לובה אליאב טעות מרה. בכך שלא הקשיב לרעהו, הסופר אלי עמיר, ויצא למדבר הפוליטי לפעולה מחוץ לממסד, מחוץ למקומות בהן מתקבלות ההחלטות ההיסטוריות.
רעייתי ואני זכינו בזכות הגדולה לחיות בכפר הנוער ניצנה ולעבוד במחיצתו של לובה אליאב למעלה משלוש שנים. זכינו להיות בחיק חוויה חינוכית של פואמה פדגוגית שיצר לובה אליאב. אנחנו מוקירים תודה לעיריית תל אביב על החלטתה להנציח את שמו של לובה אליאב.
