בשנות השישים הגיעה לכאן קבוצת הכדורסל של אוניברסיטת אוהיו, שנקבע לה משחק ידידות כנגד הפועל תל אביב. בימים שלפני המשחק התראיינו השחקנים האמריקנים, והם הסבירו שהם מתכוונים ללמד אותנו את הדברים הבסיסיים: כיצד מחזיקים כדור, כיצד מוסרים נכון, וכיוצא באלה. אחרי שהם הפסידו להפועל עשרים הפרש, הם שתקו.
ועשרות שנים לאחר מכן, בעיצומה של מלחמת המחבלים המתאבדים, הגיע השחקן ג'ייסון אלכסנדר, הלא הוא ג'ורג' מסיינפלד, לאוניברסיטת בר-אילן, והסביר לסטודנטים הנדהמים שהמכשול העיקרי לשלום הוא אי-האמון השורר בינינו לבין הערבים.
וכך אנו מופתעים כל פעם מחדש לגלות שמצד אחד לאמריקנים האלה אין אפס קצהו של שמץ של מושג עלינו ועל מה שקורה כאן, ומצד שני שהם כל כך בטוחים שהם הכי טובים והכי חכמים, ושהם עושים חסד עם אנשי שבט דוב המערות כשהם באים ללמד אותם איך להחזיק כדור, ואיך להגיע לשלום.
ובסרטה של
ענת גורן, הרצוג, נגלה לעינינו חייזר/חוצן נוסף שנחת אלינו מהמאדים של אמריקה, הלא הוא פול בגלה, "יועץ פוליטי" של קלינטון, שהגיע ללמד את אנשי השבט הלבן כיצד מנצחים בבחירות. וכך ראינו אותו מסביר ל
ראובן אדלר שבעצרת הימין עומד בנט לקרוא לכל מצביעי
הבית היהודי להצביע לליכוד, ומוסיף ומסביר לאדלר שאת העניינים בין בנט לנתניהו הם יסדרו ביניהם אחרי הבחירות.
ורק במחשבה שנייה ניתן להבין שלא רק שהחייזר/חוצן הזה אינו מבחין בין ימיננו לשמאלנו, אלא שהוא מסתכל על הבחירות מנקודת מבט אמריקנית, שבה יש שני מתמודדים שאחד מהם מנצח. וזו הסיבה לכך שהוא משוכנע שהקולות שיקבל הבית היהודי יפריעו לנתניהו לנצח בבחירות, ומסיק מכך את המסקנה ההגיונית.
(במאמר מוסגר יוזכר שבארה"ב משתתפים בבחירות גם מועמדים עצמאיים שאף אחד כמעט לא שומע עליהם. הידוע ביניהם היה רוס פרו, שיש אומרים שהקולות שהוא לקח מבוש הביאו לנצחונו של קלינטון על בוש בבחירות 1992. ויש להוסיף ולהזכיר שבגלה היה יועץ של קלינטון).
ורק במחשבה שלישית ניתן להבין שכל הדמויות שראינו בסרט היו חלק מחבורה של חייזרים/חוצנים, שמסתכלת על הבחירות מנקודת מבט אמריקנית, והדבר היחידי שמעניין אותה הוא הפער בין הרצוג לנתניהו. וזו הסיבה לכך שהם הפנו את מרבית התקציב שלהם למלחמה בלפיד ("לפיד מת, שחוט אותו"), וזו גם הסיבה לכך שאפילו מיכל הרצוג, שהתגלתה לעינינו כדמות השלווה, האנושית והחביבה ביותר בסביבה, אמרה בנימת השלמה "צריך לעבוד על הפער".
בלא קול שפוי אחד ותוזכר לטובה גם
סתיו שפיר, שעד עתה ידענו עליה רק שהיא בוכה כששרים את התקוה, ובסרט היא הצטיירה כדמות רצינית, בעלת מחשבה עצמאית, שאיננה מוכנה לעלות על סיפונה של ספינת השוטים המשייטת בביטחה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
ולא נשמע בין השוטים האלה קול שפוי אחד שיסביר להם שפה זה לא אמריקה, ושהרצוג זה לא קלינטון, ושבישראל ראש הממשלה חייב להרכיב קואליציה שיהיו בה לפחות 61 חברי כנסת, ולכן עליהם להתרכז אך ורק במאמצים להעביר בוחרים מימין לשמאל.
ולא נשמע ביניהם קול שפוי אחד שיצביע בפניהם על העובדה שרק לפני תשע שנים, בבחירות 2006, קיבל מחנה הימין, הכולל את הליכוד, ליברמן והמפד"ל, 32 מנדטים, לעומת כ-40 מנדטים שקיבל מחנה זה בסקרים שנערכו לפני הבחירות, ושלכן קהל היעד שלהם חייב להיות אותם בוחרי ליכוד שבמרכז, שלפני תשע שנים הצביעו ברובם לקדימה, וחזרו לליכוד, ושאולי ניתן היה להזיז אותם שוב קצת שמאלה.
וגם בניתוחים אחרי הבחירות החייזרים/חוצנים האלה אינם מגלים שום הבנה, וממשיכים לדבר על נתניהו ועל הצלחתו. ואיש מהם לא מבין שכל הצלחתו של נתניהו מסתכמת בכך שהוא העביר בוחרים מהבית היהודי ומ
אלי ישי לליכוד, הוריד את אלי ישי אל מתחת לאחוז החסימה, וכך הקטין(!) את גודלו של מחנה הימין-דתיים. איש מהם אינו מבין שהצלחתו של נתניהו מסתכמת בכך שהוא עומד היום בראש קואליציה של 61 חברי כנסת, ולא 63 שהיו בקואליציה אלמלא הוא הצליח להוריד את ישי אל מתחת לאחוז החסימה.
ולא נותר אלא להזכיר שאחרי הבחירות בשנת 1996, שבהן ניצח נתניהו את פרס, דיברו כל אנשי המחנה המובס על הניתוק בין המרכז לפריפריה שהביא את התבוסה. ורק אחרי זמן רב הם החלו להודות בעובדה שמי שקבעו את תוצאות הבחירות ההן היו שני הפיגועים בקו 18 בירושלים, והפיגוע בדיזנגוף סנטר בתל אביב. ולכן ייתכן שבעוד זמן רב הם גם יחלו להודות בעובדה שמי שקבעו את תוצאות הבחירות הנוכחיות היו 3,000 הקטיושות שנחתו על ראשינו במהלך מבצע צוק איתן.
כי את האמת הפשוטה הזאת לא יוכל לשנות אף חייזר, חוצן, או יועץ פוליטי.