כמו במחזות של סטרינדברג, הגבול בין מחשבותיו של הגיבור לבין האירועים במציאות מיטשטש.
הוא עובר ייסורים מייסורים שונים. במהלך המחזה הוא עובר מהפך ושינוי במערך רגשותיו, ומגבש לעצמו יעד אחד. הוא חוזר כמו מנטרה על רצונו לחזור לאהובתו האמיתית, מכל יתר הנשים איתן תינה אהבים רק למען התענוג. האהובה הנעלמה שצלליתה מופיעה בעיני רוחו ומאחורי המסך השקוף על הבמה - היא עבורו יעד כמו הציפור הכחולה של מטרלינק. את הסוף לא נגלה, אך כדי לחוות את כל הרעיונות של פון הורבאט, כדאי וראוי לחזות במחזה-חלום כזה, שהודות לתנועה והכוריאוגרפיה שעיצבה הודיה אביטן הכה מוכשרת (אף היא מסיימת את הלימודים בקיץ זה עם שאר חברי מחזור נ"ג) הופך למשהו חלומי, סוריאליסטי.
דון ז'ואן לא מתאפיין כאן בפגיעה פיסית אלא במהפך שמתחולל באופיו. גיל כהן יפה התואר מתאים להפליא להגדרה כדון ז'ואן. אך כל יופיו לא עוזר לגבר שחזר מהמלחמה להתגבר על מוראות הקרב שחווה, והוא מדגים את סערת נפשו והלם הקרב בו הוא נתון, אפוף אווירה חלומית, מהפנטת, מלאה עשרות דמויות כמו מסרט מדע בדיוני, הנעות ומסתובבות סביבו תוך הגברת האימה.
אדן פון הורבאט (1938-1901) הותיר אחריו כמה מהמחזות הנודעים של המאה העשרים, טרם נהרג מעץ שנחת עליו בתוך סערה כשצעד בשאנז אליזה בפריס: "אגדות מיערות וינה" שעלה בבית צבי וכן בתיאטרון באר שבע עם יוסוף אבו ורדה בתפקיד הראשי, "אמונה, אהבה, תקווה", ו"קזימיר וקרולינה". בן לדיפלומט שעבר מדי כמה שנים לארץ אחרת, נולד במה שהיום קרואטיה, ואז היה חלק מהקיסרות האוסטרו-הונגרית. חונך בבודפשט ואחר כך בוינה וגרמניה, ואת המסר האנטי מלחמתי שלו שזר ברוב מחזותיו. והמסר אכן בולט במחזהו דון ז'ואן, כשהוא מנגיד את סמל הנהנתנות והתאוות החושיות עם המוות והגורל האכזר שממיטה המלחמה על כולם.
למעשה, יותר משיש בהצגה סיפור, יש בו תחושות וחוויות עזות. אותן ההצגה ממחישה בתפאורה מהממת של
שמעון קסטיאל, שמקבלת תוספת עוצמה מהתאורה של
אפי אוגד, ובעיקר - מצילומי הווידאו של
אריק גולדשטיין ואלעד זהבי, שכמו מפסלים את הבמה וכל האולם ליצירות שונות ומתחלפות, ובכך מטביעים את חותמם העז על הצופים. ההצגה היא מולטי-מדיה בפירוש. לא הסיפור כאן העיקר, אלא האווירה, האימפקט על הצופים שיוצרת התפאורה, דרך הייסורים שעובר הגיבור, הבימוי הנפלא של
אבישי בן גל את כל עשר השחקניות המחוננות, הממלאות כאן 30 תפקידים, וכן את משחקו הנוקב והנוגע של גיל כהן; כך גם התאורה והמוזיקה שעיצב
איתי שמעוני.
כדי לא לקפח, נזכיר את שמות כל השחקניות המרשימות:
הודיה אביטן, ירדן אורלובסקי, מאי אזולאי, ירדן גוז, שני דרורי, חני יחזקאל, לירון כרמיאל, נעמה לוינגר, אלכסה לרנר וכרמל סלע. חובה לציין את הקטעים בהם מופיעות שלוש דמויות עם ראש של חיה, המתנועעות ומעבירות מסר שחודר דרך הוויזואליה לצופים בצורה עוד יותר נוקבת מהטקסט. שלוש הדמויות מזכירות את שלוש המכשפות ב"מקבת", החוזרות לבמה כמה פעמים עם נבואות הגורל שלהן.
הצגה בלתי רגילה לחלוטין, שמעבר לסיפור יש בה מסר חזק שנמסר בעזרת ויזואליה ותנועה מהממות. כל זה - תוך משחק משובח ביותר של כל אחת ואחת מהדמויות הרבות.
לאניני הטעם.
