אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת. קודם כל תודה לנשארים עד שעה כזאת. אני מודה שהתלבטתי לא מעט בבואי לכתוב את הנאום הזה. אינני מפריז חלילה בחשיבותו אך אינני עושה את ההפך. באתי לבית הזה כי יש לי מה לומר ואני מתפלל שגם תהיה לי הזכות לעשות למען עם ישראל וארץ ישראל.
מאז מעמד ההשבעה של הכנסת העשרים זכיתי לעמוד כאן ולדבר כמה פעמים כולל היום, ובכל זאת בעידן היוטיוב, שכנראה לא הולך לשום מקום, תחת מילות החיפוש "נאום בכורה" ושמי, יופיעו 10 הדקות הבאות. אני מתחייב לא להאריך. אין לי ספק שילדיי יקשיבו לו בעתיד ויבחנו היטב עד כמה הייתי נאמן לדרך שעליה אני מחנך אותם: לסובלנות, לאהבת הזולת, לאהבת המולדת, לכבד כל אדם באשר הוא, לתת כבוד למילה הכתובה ולזו הנאמרת בעל-פה.
בתי שיר בת 9.5, בני יונתן כמעט בן 8, בשבועות האחרונים הם מרבים לשאול אותי מדוע עזבתי הכל והחלטתי להתמודד בבחירות לכנסת. אני משיב להם: בשבילכם אהוביי, למענכם, למען החברים שלכם, החברים של החברים שלכם, בשביל כל ילדי ישראל, במרכז, בגליל, בנגב, ביהודה ושומרון בירושלים, כולם.
אני יודע שכל הורה אומר על הילדים שלו שהם מדהימים וגם אני אומר לכם ששיר ויונתן הם באמת מדהימים. הם גדלו באולפני רדיו וטלוויזיה לא מעט ונאלצו לא פעם להירדם על מזרן דק בשעת ערב מאוחרת על רצפת האולפן כשאבא היה בעיצומה של עוד תוכנית כלכלית, קצת לפני חצות. הם גם נבונים וסקרנים ויודעים שאבא עשה כמה פשרות בדרך לכאן, בוודאי בהשוואה לעולם התקשורת. מרוויחים שם טוב, תאמינו לי, בטח בשוק הנדל"ן שבו הייתי פעיל.
אבל באמת שאין דבר בעיניי שהוא נעלה יותר מלשרת ציבור. אני באמת מאמין בזה. כשהם שואלים אותי, זה מה שאני אומר להם. מכאן אני מאחל לכולנו ולעצמי כמובן, שבעזרת השם נעשה ונצליח.
חבריי חברי הכנסת, אני כבר חש כאן כבן-בית תודות לצוות המסור שעובד כאן בקביעות ותודות לרבים מכם, ותיקים שנכונים להדריך ולסייע ולשאת עצה טובה. לצד התמיכה הגדולה מרוב ותיקי הבית, שאת חלקם אני מכיר היטב, אני יודע שיש כאן כמה חברי כנסת שמכירים אותי רק ממה שהם קראו ושמעו. להם אני רוצה לעשות היכרות קצרה, בלתי אמצעית, בלי תיווך, בהזדמנות הזאת.
כי מה שאני קראתי על עצמי בין חודש מאי 2013 לחודש אפריל 2014, שנת משבר גדול שלי, רחוק מלשקף את מי שאני ומה שאני מאמין בו ואני באמת לא מאחל לאף אחד להיות קורבן לרצח אופי מהסוג הקשה ביותר שאדם יכול לחוות, כזה שמשאיר צלקת עמוקה אי-שם בפנים, גם אחרי ששמך מנוקה לחלוטין.
מניסיון אישי כואב, כמי שראה את ילדיו מהלכים כבויים, חרדים ועצובים במשך כמעט שנה, דואגים לאבא שעומד במרכזה של פרשיית השמצה ורוע - איך אמר יונתן למורה שלו יום אחד כשהוא הסתובב בהפסקה לבד בחצר? זה באמת שבר לי את הלב כששמעתי את זה. הוא אמר לה: אני דואג לאבא, אני דואג לאבא שלי. הוא לא ממש הבין את הפרטים כי ההתמודדות הייתה באמת מייסרת עם האשמות שווא, עליהום וכותרות מכאיבות.
לכן אני אומר לכם כאן היום בבית הזה ומחוצה לו: מילים יכולות להרוג. לא סתם נאמר חיים ומוות ביד הלשון. לאריאל רוניס, זכרו לברכה, לא עמדו הכוחות והוא שלח יד בנפש בעקבות סטטוס אחד בפייסבוק, פוסט אחד שהאשים אותו בגזענות. הוא היה איש שירות הביטחון בעבר, וניהל את רשות האוכלוסין וההגירה בתל אביב, באמת, איש משכמו ומעלה על-פי תיאור מכריו.
וגם ברמה הלאומית - שקרים והשמצות, בדיות ודברי בלע שאין להם שום בסיס עובדתי אמיתי, שום דבר. כל אלה גורמים נזק עצום לחוסן שלנו ולכלכלה. אני חייב לומר בעיקר לשמאל, השמאל הקיצוני, שאימץ רטוריקה, אני אומר את זה בצער, אבל אני אומר את זה, כי אני גם, כמו חבר הכנסת
ינון מגל, שהוציא לי את המילים מהפה ב
נאום הבכורה המצוין שלו כאן, אני לא שייך לאותה כת של הפוליטיקלי קורקט, והרטוריקה הזאת נשמעת יותר ויותר אנטישמית, ותראו את התוצאה בעולם, תראו את מפגן הצביעות שראינו בפיפ"א בסוף השבוע האחרון, זו רק סנונית ראשונה למה שמצפה לנו.
ואלה שמובילים את מסע הדה-לגיטימציה הארסי נגד ישראל - הם מתרגמים פוסטים ומאמרים של גורמים רדיקליים, ושם נעשה בעיקר בזמן האחרון שימוש בהכפשות קשות ושקריות נגד צה"ל, נגד הקצינים והקצינות, החיילים והחיילות, בעורף, בחזית, בסדיר ובקבע, באופן הבוטה ביותר, ואלה הבנים והבנות של כולנו, וחובתנו כאן, בבית הזה, כל הכוחות השפויים, הציוניים, למחות כנגד התופעות הללו בכל הזדמנות, מעל כל במה ובכל העוצמה.
תראו מה עומד לקרות בשוויץ באמצע החודש: חבורה של שונאי ישראל, פשוט שונאי ישראל, עומדים להקריא את עדויות השקר, ולקיים עצרת מחאה מתוקשרת בגלל יוזמת שקר של ארגון "שוברים שתיקה", שהוא ארגון שממומן בכסף אנטישמי שקונה עדויות שקר, ומכתיב מה יהיה התוכן שלהם מראש, כמה עדויות יומצאו כדי לספק אותו, וכדי שאותו מימון יעבור לארגון.
והשקרים האלה שהוקראו כאן, בכנסת, בטקס מתוכנן שערכה מרצ בנאומים בני דקה, יוקראו שם, וכולם יצלמו את זה - סי-אן-אן וסקיי ניוז, ואלג'זירה בערבית ובאנגלית, וכל רשתות החדשות באירופה, והאפקט הוא מסוכן, כי מנהיגים באירופה, בהם ידידי ישראל, מושפעים מן הקולות הללו, נתונים תחת לחץ ציבורי גובר, ומתקשים לתמוך בנו בפעם הבאה שנזדקק לתמיכה הבינלאומית - ככה זה עובד. והתוצאה עלולה באמת להיות איומה מבחינתנו - עוד יוזמות של חרם כלכלי, של חרם אקדמאי, של חרם על תוצרת ישראלית, על שיתוף פעולה בין חוקרים ופגיעה קשה בכולנו. זה הנשק היום, ובגלל מי ההידרדרות הזאת? בגלל הכיבוש? עזה תחת כיבוש? שטחי A תחת כיבוש? האם בעזה סוללים כבישים כדי שהאוכלוסייה תוכל לנוע ממקום למקום באופן נוח יותר - בונים שכונות, משקיעים בתשתיות אזרחיות, או שסוללים דרכים כדי שבסבב הבא יהיה נוח יותר לתקוף את כוחותינו? - משקיעים בטרור מאות מיליונים.
לכן, אני פונה להגיון גם של חברינו במשכן הזה בצד השמאלי, כדאי לעשות חשבון נפש, מותר לחשוב מה שרוצים, אבל קצת יותר אחריות לאומיות, קצת יותר ציונות, והשקר הזה שחוזר כאן פעם אחר פעם, השקר כאילו ישראל היא מדינה גזענית.
אני רוצה לספר לכם משהו - במקומות שבהם חייתי, הרי נולדתי בטירת הכרמל, ולמדתי בחיפה והייתי כתב בצפון בימי לבנון, גרתי במעיין ברוך ובשניר ומאוחר יותר באופקים, הכרתי המון אנשים במהלך עבודתי העיתונאית - גם ערבים, גם דרוזים, ועם רבים מהם נשמר הקשר, והם רוצים לחיות. הם רוצים לגדל ילדים, להתפרנס, לבנות בית. אין הבדל בין אדם לאדם, בין דם לדם, והאנשים האלה במגזר הערבי בעיקר, מצפים מההנהגה שלהם לפעול בתחום האזרחי ולשפר את חייהם, והם רוצים להיות ישראלים לכל דבר, שמכבדים את סמלי המדינה שבהם הם חיים, את ההמנון, את הדגל, ויודעים שהם שווי-זכויות כי ישראל היא מדינה מיוחדת, יותר מכל מדינה אחרת בעולם שבה כל אזרחיה שווים באמת כולם.
והשקר הזה שחוזר על עצמו כאן, גם מהשמאל ובעיקר מפי חברי הכנסת הערבים ברשימה המשותפת, גורם נזק בדיוק לאותם אנשים, כי זה מונע את שילובם המלא שהם באמת חפצים בו, והמדינה לא מונעת מבעדם, ההנהגה שלהם חוסמת אותם. אני לא נעלבתי שכמעט כל חברי הכנסת מהרשימה המשותפת יצאו בזמן שירת ההמנון במושב ההשבעה החגיגי של הכנסת ה-20. אתם שלא נמצאים כאן, ביזיתם את עצמכם, עשיתם מה שלא עושים חברי פרלמנט בשום מקום בעולם, הם לא מפנים עורף למדינה שממנה הם מקבלים כמו כולם, לא כטובה, ביטוח לאומי וקצבאות ילדים, קצבאות זיקנה, ושירותים, ותשתיות, וביטחון - הכל, ובמקום לפעול בכל הכוח לשרות אזרחי חובה כדי לקרב את האוכלוסייה שבחרה בהם, כדי לשפר את סיכוייהם לזכות בכל משרה שיחשקו בה, הם מרחיקים אותם, מדירים אותם כי הם לא באמת באו לכאן כדי לדאוג להם.
אני אומר לכם את זה בכנות ובדאגה, וצריך לומר את הדברים בצורה ברורה. רובם באו כדי להשמיד את המפעל הציוני. אבל אני מבטיח לכם, לכם שלא נמצאים כאן, אתם תיכשלו כישלון חרוץ. חובתנו בעת הזאת יותר מתמיד, חבריי חברי הכנסת, להתייצב ולומר בצורה ברורה בלי לזגזג, בלי לגמגם, בלי למצמץ - כי אם לא נאמין בזה בכל ליבנו איש בעולם לא יאמין לנו - ישראל על עריה ואתריה הקדושים אינה למסירה ואינה למכירת חיסול. על המחנה הלאומי להתאחד ולחדד את עקרונותיו והשקפותיו, אי-אפשר שלא להבין שאוסלו היה אסון, ושהנסיגה החד-צדדית מלבנון הייתה טעות איומה באופן שבו היא נעשתה, ועקירה מגוש-קטיף הייתה לא פחות מפשע. אף אחד במזרח התיכון לא מעריך חולשה, ולא הכלה, ולא הבלגה, כל אלה יצרו כאן בעשורים האחרונים ישראל אחרת, כי זה לא הצבא שנחלש, אלא ההנהגה.
ורק אם נחזור לעצמנו, נחזור לרוח של ימים עברו, של ימי "מבצע אנטבה", לא דיברנו עם הטרור, לא שחררנו מחבלים, פעלנו בעוז, פעלנו באומץ, ביצירתיות. ונחזור ל"ששת הימים", פעלנו בתחכום, הפתענו את האויב, ידענו שאין דבר כזה לסיים מערכה בסוג של תיקו ולהמתין לסבב הבא. זו הדרך היחידה להגיע לחוף מבטחים, לשקט.
הרי מדוע המדינות הערביות המתונות על-אף המצב הקיצוני מסביב, לא ששות לשבת אתנו סביב שולחן אחד? התשובה פשוטה, כי אנחנו משדרים חולשה. מתי הייתה פריצת דרך מדינית אמיתית בעבר? לא אוסלו וחלומות באספמיה? כששידרנו עוצמה, וכשבצד השני הבינו שיש בנו את הרוח הזאת, את העוז, ושלא כדאי להתעסק אתנו.
אני קורא מכאן לסיום לממשלה, שלצערי, רחוקה בקווי היסוד שלה מלהיות ממשלה לאומית-ימנית - לקיים את רצון הבוחר, לפעול ברוח ז'בוטינסקי נגד הטרור שכתב ואמר: "היה גאון ונדיב ואכזר". אכזר מול הטרור זה אומר מיטוט חמאס, כשחמאס מעז לירות על ערינו. אכזר מול רוצחי משפחת פוגל, זכרם לברכה, באיתמר, ונגד רוצחי שלושת הנערים - נפתלי, גלעד ואייל, זכרם לברכה, ונגד רוצח שלום יוחאי שרקי זכרו לברכה בירושלים. זה אומר חוק עונש מוות למחבלים שהנחנו, חברי
ישראל ביתנו על שולחן הכנסת, וחזק מול ההסתה והתמיכה בטרור, חבריי, כי מי שירצה לקחת חלק בפעם הבאה בפעולת טרור כמו משט המרמרה, לא יכול לחזור לכאן ולהיות חבר בפרלמנט הישראלי, יש בזה הגיון, יש בזה אמירה, יש בזה הרתעה והעם רוצה בזה.
אני מסיים במסר לבני הנוער שלנו, אותם צעירים שחיים בפריפריה, ויש להם חלום, בין אם בעולם התקשורת, בין אם בעולם העסקים, אולי שאיפות פוליטיות - אני בא משם, אל תתנו לאיש לגנוז לכם רעיון, האמינו בעצמכם. אל תפסיקו לחלום לרגע. המרחק הגאוגרפי איננו חסר משמעות. מי שגדל וחי במקומות האלה יודע ומבין זאת היטב, אבל רק אם תאמינו בכל לבבכם ובכל מאודכם שאתם יכולים, אין פסגה שלא תוכלו לכבוש, ועלינו, חברי וחברות הכנסת, מוטלת החובה לתת להם את הכלים.
מפאת השעה והערכתי הכנה על כך שנשארתם, אני מקצר, ואני רוצה בתפילה שנושא שליח ציבור בבתי הכנסת לפני "כל נדרי" ביום הכיפורים: "הנני העני ממעש, נרעש ונפחד, באתי לעמוד ולהתחנן לפניך על עם ישראל אשר שלחוני לבית זה. אבקש ממך אלוהי אברהם יצחק ויעקב, היה נא מצליח לדרכי ואל ייבושו בי קוויך, ותזכני להיות שליח ציבור נאמן. אמן ואמן". תודה.
