העיתונאי
ארי שביט, האיש שהתנחל באולפן יומן השבת של הערוץ הראשון של הטלוויזיה הממלכתית (?) ומטפטף משם מדי ערב שבת את שקר "הכיבוש" ורעיונות מסוג זה, כתב ב-04.06.15 בביטאון השמאל הקיצוני מאמר שכותרתו "לגלות את אמריקה". בין השאר טען שביט שעל ישראל לשנות את השיח שלה ולעבור לשיח זכויות האדם, כי רק בסוג זה של שיח ניתן לקדם את ענייניה. לטענתו, "הכישלון העמוק של ההסברה הישראלית בדור האחרון אינו טכני או מקרי. הוא נובע מן העובדה שרוב הנלחמים בעבור ישראל אינם מדברים בשפת זכויות האדם".
שביט, מן הסתם "נאור" בעיני עצמו, קובע ש"רק מסר ציוני-ליברלי יכול לחולל שינוי. רק ציונים-ליברליים יכולים לעורר התלהבות ולהעניק השראה. רק ישראלים המאמינים בשתי מדינות יכולים להיאבק בשונאי ישראל". אמר ולא שם לב לסתירה שבדבריו. "פתרון" שתי המדינות הוא הוא המנוגד לשיח זכויות האדם והוא הוא שאיננו ציוני-ליברלי. ה"פתרון" מבוסס על איסור על יהודים (לא על כלל אזרחי ישראל) לגור ביהודה ובשומרון, איסור גזעני אשר קיים רק בסעודיה הליברלית. כיצד אדם הדוגל באיסור גזעני כזה יכול להגדיר את עצמו כציוני-ליברלי המדבר בשפת זכויות האדם?!
יתר על כן, ה"פתרון" מבוסס על טיהור אתני וגירוש כוחני של מאות אלפי היהודים הגרים ביהודה ובשומרון מבתיהם במולדת ההיסטורית. מעשה כזה הוא לא-יהודי, לא-דמוקרטי, לא-ציוני, והוא גם איננו ציוני-ליברלי ואיננו עולה בקנה אחד עם שפת זכויות האדם. האם יהודים אינם בני-אדם, או שלגביהם מותר ורצוי לדבר בשפה אחרת, שאיננה שפת זכויות האדם?!
עוד טוען שביט ש"כדי לגבור על BDS נדרשת גישה של גם וגם. גם להפגין נדיבות כלפי הפלשתינים וגם לספר את הסיפור המרשים והצודק של ישראל. גם להכיר בזכות שכנינו להגדרה עצמית, וגם להוקיע את כל מי ששולל את זכותנו שלנו לחיים ריבוניים במולדתנו ההיסטורית". שוב, סתירה בדבריו: אי-אפשר גם "להוקיע את כל מי ששולל את זכותנו שלנו לחיים ריבוניים במולדתנו ההיסטורית", וגם לדגול באיסור גזעני על יהודים לגור בלב מולדתם ההיסטורית.
בימים אלה של עלילות ושל חרמות מן הסוג האנטישמי המוכר והזכור לרע, כל מי שהוא באמת ציוני-ליברלי צריך להתגייס ולהיאבק נגד ה"פתרון" שהוא לא-יהודי, לא-דמוקרטי, לא-ציוני, והוא גם איננו ציוני-ליברלי ואיננו עולה בקנה אחד עם שפת זכויות האדם. לחלופין, אל יתיימר לדבר בשפת זכויות האדם.
בדבר אחד צודק ארי שביט. אכן נכון, "הכישלון העמוק של ההסברה הישראלית בדור האחרון אינו טכני או מקרי. הוא נובע מן העובדה שרוב הנלחמים בעבור ישראל אינם מדברים בשפת זכויות האדם". כאשר ישראל הרשמית מאמצת את "פתרון" שתי המדינות, המנוגד לזכויות האדם, ההסברה שלה נידונה לכישלון עמוק. חובה על ישראל לדבר בשפת זכויות האדם, כולל זכותם של יהודים להתגורר בביטחון בכל מקום בעולם, לרבות בלב ארצם.
