מעבר לחוצפה הבלתי-נתפשת של
יהודה וינשטיין, כאשר הוא מעז לחלוק בפומבי על שרת המשפטים,
נאומו (יום א', 7.6.15) מכיל שורה של אמירות שחצניות, אמירות חסרות בסיס ואמירות שעל גבול ההסתה. וינשטיין ממציא מציאות בדויה, מייחס במשתמע ל
איילת שקד דברים שכלל לא אמרה - ואז תוקף אותה. בשורות הבאות ננתח את המשפטים המרכזיים בנאום זה, שאם לא יזכה לתגובה תקיפה מצידה של שקד - יהווה את אחד מסימני הדרך הבולטים באובדן המוחלט של משילות הדרג הנבחר.
"המשפט ומערכת המשפט יעשו ככל שלאל-ידם כדי שנבחרי הציבור, בכנסת ובממשלה, יוכלו לקדם את מדיניותם". האמת: הייעוץ המשפטי לממשלה מנהל מדיניות משלו, ורק לאחרונה חטף נזיפה מבג"ץ כאשר סירב להביא בפניו את עמדת הרבנות הראשית השונה מעמדתו. בנושא המאחזים ביהודה ושומרון - אם נביא עוד דוגמה בולטת - הייעוץ המשפטי מונע בעקשנות מן הממשלה לאמץ את דוח ועדת לוי ולהכשיר אותם.
"הגורמים השונים במערכת המשפט אינם מבקשים למשול במקום נבחרי הציבור. הם אינם קובעי מדיניות. הם אינם מבקשים לעצמם תפקידים אלה. תפקידים אלה מסורים בידי נבחרי הציבור, המייצגים את העם ואת שלטון הרוב בעם". האמת: הייעוץ המשפטי השתלט על ניהול המדינה. ראו את הקובץ בן 218 העמודים שהוציא וינשטיין עצמו לפני שבועיים תחת הכותרת "הנחיות היועץ המשפטי לממשלה לשרים" - כן, הנחיות. ראו כיצד היועצים המשפטיים שולטים במינויים, במכרזים, בהתקשרויות. לטעון אחרת זה לשקר במצח נחושה.
"דמוקרטיה שלא נשמר בה השוויון, איננה דמוקרטיה". האמת: השוויון אינו חזות הכל. גם בדמוקרטיה יש וצריכים להיות חריגים. למשל: מותר לדמוקרטיה לתת יותר זכויות למי שמסכנים את חייהם למענה. מותר לדמוקרטיה להדיר מתוכה את מי שמשתמשים בה כדי לחבור לאויביה. וגם בחיי היום-יום, חובתה של דמוקרטיה לתת יותר לחלשים ולנכים. כלומר: מדובר בסיסמה פופוליסטית שאינה מתיישבת עם ההיגיון ואפילו עם החוק.
"בוודאי שעריצות הרוב איננה דמוקרטיה". האמת: דמוקרטיה בה הרוב מדוכא בידי המיעוט, אינה דמוקרטיה. דמוקרטיה בה נבחרי הציבור כבולים בידי פקידיהם, אינה דמוקרטיה.
"מעטים וספורים הם החוקים וחלקי החוקים שבוטלו בבית המשפט העליון". האמת: מעטים וספורים עוד יותר הם מעשיו, החלטותיו וחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה שבוטלו בבית המשפט העליון. זוהי אחת הסיבות העיקריות לכך שהיועץ המשפטי חזק יותר מן הממשלה והכנסת יחדיו.
"על היועץ המשפטי לממשלה למנוע חריגה מכללי הדין והמינהל התקין. זה תפקידו". האמת: ממש לא! תפקידו של היועץ הוא לייעץ. תפקידו וחובתו להזהיר את הממשלה אם לדעתו היא עלולה לחרוג מכללי הדין והמינהל התקין. אין זה מתפקידו למנוע חריגה כזו. זהו תפקידן של הרשות המחוקקת והרשות השופטת, ובעקיפין - של הציבור. כאן טמון שורש הרע: המחשבה המעוותת של היועצים המשפטיים כאילו הם יכולים למנוע או להורות.
"בין כך ובין הטענה כאילו אל לה למערכת המשפט להציב גבולות כלל, המרחק הוא רב - רב מאוד". האמת: איש לא טען ולא אמר ולא רמז ולא חשב שמערכת המשפט לא צריכה להציב גבולות. זוהי המצאה של וינשטיין, הנעה בין בלוף גמור לבין הסתה גסה נגד שקד. כאן הוא עושה את המעשה הבלתי יאומן שצוין בראש המאמר: ממציא מציאות - ועל בסיסה תוקף את השרה.
"גם היועץ המשפטי לממשלה מנותק מפוליטיקה. הוא אומנם שואף לקיים את מדיניות הממשלה, אך אין הוא משרתה של הממשלה". האמת: זהו ההמשך של אותה גישה פטרונית של היועצים המשפטיים. במדינה דמוקרטית, כל הפקידים משרתים את הממשלה, ואם מדיניותה לא נראית להם - זכותם להתפטר. בדיוק כמו הרמטכ"ל או המפכ"ל. מצד שני, אם היועץ המשפטי אינו משרתה של הממשלה - חובתו לאפשר לה לשכור עורך דין שכן יהיה מוכן לשרת אותה, אלא שאת זה כידוע הוא מסרב בתוקף לעשות. כלומר: היועץ המשפטי אינו רואה את עצמו כמשרת הממשלה, יש לו מדיניות משלו, והוא מונע ממנה למצוא מי שיחשוב שמדיניותה כן ראויה להגנה משפטית. זו הדמוקרטיה של יהודה וינשטיין.
