מחאה חברתית - מאז אבדו עקבותיה

אם לפני הבחירות היו חילוקי דעות אם המחאה החברתית עדיין מהדהדת או שהיא דעכה, אחרי הבחירות אפשר לומר שהיא גוועה. הבשורה הטובה היא כמו שעץ מצמיח עלווה חדשה תחת זאת שכמלה, כמו יצורי אנוש שגם מתים וגם נולדים מחדש, ככה גם המחאה החברתית. היא צריכה לקום מחדש, תוך הגדרת המטרה ובחירת האמצעים. ובייחוד תוך שמירה שהפעם האש לא תיכבה, כפי שזה קרה. ובאין אור, הממסד עשה מה שהוא יודע לעשות במחשכים.

לחנוק כול ניסיון שיבוא אותו למעשים למען הציבור. זה שלטון אטום, שרירותי, מתעתע, שיגיוני מכונס בתוך עצמו. אבל בתוך המבנה המוגף הפרנואידי, מגיעים אליו הקולות של נתזי הלהבות ומתוך החרכים של המצודה שלו הוא רואה את לשונות האש. זאת הדרך לא רק למשוך את תשומת לבו אלא להוציא אותו משלוותו ההזויה. אם אנו זקוקים לדוגמה מהי כוחה של מחאה מתמשכת, תוצאות הבחירות לבית הנבחרים בטורקיה בראשית השבוע, הן הדוגמה.

לגבי המשמעות וההשלכות של המחאה הקודמת הדעות היו חלוקות הרבה לפני הבחירות החדשות. מי שטען בעקביות כי כול המגמות החדשות של שבירת מונופולין וקרטלים, רגולציה חדשה, ונושא משאבי הגז, וכיוצא באלה סימנים חיוביים, הם פרי המחאה החברתית, היה מגזין דה-מרקר. דה-מרקר היה בעצם הטריגר התקשורתי של המחאה הגדולה, והוא שהמשיך לתדלק אותה דרך קבע, בהנהגת העורך הראשי שלו, וסגן המו"ל של הארץ - גיא רולניק. אין ספק כי בעידן השיא, המאהלים ברוטשילד וההפגנות הגדולות, גמלו לו הצעירים, שקראו באדיקות את המגזין וקבלו ממנו את ההשראה. הבלוגרית מיכל רשף מביאה באתר שלה סקר שנערך לקראת "כנס שדרות לחברה" ב-2012, כלומר שנה אחרי "הפגנת המיליון". לפי אותו סקר 61% מהישראלים סבורים שהמחאה נכשלה. והנתון המעניין יותר הוא ש-40% מציבור הסקר סברו שהנושא המרכזי בבחירות הבאות יהיה מדיני ביטחוני ולא חברתי כלכלי. וזה מה שקרה.

של מי הייתה המחאה

טבעי היה כי המחאה החברתית תבוא מצד מוקדי העוני, הקיפוח החברתי, תנאי חיים קשים, כמו באי אלה יישובים בפריפריה. אבל לא זה מה שקרה. אין בכך חידוש, אף שהמשל לא דומה לנמשל, הוא בהחלט קשור, בהיותו פרדיגמה למודעות על כוחו הפוטנציאלי של הפרט בחברה. הפילוסוף וההוגה של הסוציאליזם, קארל מרקס, האמין שלפרולטריון, אשר סבל מעוול מתמשך, תהייה תודעה חברתית-כלכלית חזקה ולכן הוא יפעל לביטול ההיררכיה המעמדית, כלומר לשלטון הקפיטליסטי. יתרה מזאת, מכיוון שלמעמד זה אין רכוש הוא לא ירגיש צורך להשתלט על רכוש כמו המעמד הבורגני. לפיכך מרקס צפה כי מעמד הפועלים ישתלט על אמצעי הייצור, יבטל את הקניין הפרטי ויבנה חברה סוציאליסטית שאין בה מנצלים ומנוצלים. מכיוון שבאותה עת אנגליה הייתה הסמל של התיעוש ושל הניצול (sweat shops) המהפכה תבוא מאנגליה. ואילו במקום שאין תעשיה מפותחת והניצול הוא בעיקר באחוזות הגדולות (כמו רוסיה- צ.ג) מי שיתקומם יהיו האיכרים האריסים, או הפועלים בשדות משחר עד ליל, בתנאי תעסוקה מחפירים. כידוע לנו בתרחיש זה מרקס התבדה. המפכה לא פרצה באנגליה אלא ברוסיה ולא בקרב האיכרים אלא דווקא בקרב האינטליגנציה שאותה ייצג לנין.

במקרה של המחאה החברתית, מקורה לא בשכונות העוני או בפריפריות, אלא דווקא במה שקרוי "מעמד הביניים" של הערים. הדפוקים אומנם נהיו דפוקים יותר אבל המעמד הבינוני ובעיקר הדור הצעיר חש שמצבו הולך ומתדרדר, בראש וראשונה בתחום הדיור, החליט לעשות מעשים ויצא מהפאבים. הוא הגיע למסקנה כי המשאבים שנדרשים ממנו לממן דירה, הולכים ומצטמצמים. זאת הייתה הרי העילה הראשונית למחאה. זאת הסיבה שבשלב הראשון התייחס השלטון, ובראשו שר האוצר שטייניץ, בביטול למחאה. המסרים שלו היו כאלה שתאמו את ההשקפה של המעמד הבינוני כמו "רק תגידו מהיכן ניקח את הכסף". "אמרו על מה נוותר", וכיוצא באלה אמירות נכונות, רק בזמן הלא נכון ובנסיבות הלא נכונות. רק לאחר שההמונים מן הפריפריה הצטרפו בהמוניהם למחאה, הבינו בממסד, שיש כאן משהו "מאיים".

טקטיקה ואסטרטגיה

דפני ליף וחבריה מיוזמי המאבק לצדק חברתי, עמדו על כך שזאת תהיה מחאה חברתית נטו, ולא פוליטית, כדי שתקיף את כולם, בערים, בפריפריה ובכול השכבות שסבלו מן המציאות החברתית כלכלית הירודה בארץ. ואכן בהפגנה הגדולה בכיכר רבין יכולנו לראות שהפריפריה התפקדה בהמוניה. עובדה זאת טשטשה את המציאות. שכן, אין דבר כזה בעולם ובוודאי שלא בישראל כמו הפרדה בין חברה לבין פוליטיקה. בשעתו הבאתי את דבריו של "דני האדום" בפני הסטודנטים הישראלים כי הזירה למאבק היא הזירה הפוליטית כפי שהוא עצמו עשה, וכפי שעשו כמה צעירים מראשי המחאה שהפכו לחברי כנסת פעילים באגף בסוציאל דמוקרטי של בית הנבחרים שלנו. עם זאת, אף שיש חשיבות רבה בחקיקה, לעתים הבעיה שלנו, ואני מזכיר זאת מדי פעם, אלה לא חוקים רעים אלא ביצוע רע של חוקים טובים, או סבירים. אבל הכנסת היא במה אדירה להשפעה מעבר לחקיקה. ככלות הכול היא זאת אשר מייצגת את הריבון. ואנו שומעים את הצעירים שהגיעו לבית הנבחרים בעזרת המחאה.

אני מבקש לציין שאף שאני רואה עצמי סוציאל דמוקרט (שמאל-ימין - הם כינויים שאין להם משמעות מלבד כביטויי גנאי לכאן או לשם) הייתי רוצה לראות בליכוד צעירים משכילים פעילי המחאה בעל מודעות חברתית גבוהה. הם היו מביאים משב רוח חדש למפלגה זאת, שהיא לא ז'בוטינסקאית ברוחה, ולא שומרי החומה של שלטון החוק כמו בגין. זאת דבוקה של אינטרסנטים ציניים שנסקו למעלה, רובם ללא קבלות. זאת מפלגה שהגיעה לריקבון מוסרי פוליטי. בכך שבנו של מייסד "חרות", מנחם בגין, מצדיק את ישיבתו בכנסת כמקום חשוב, חרף העובדה שהפכו אותו לסחבה. אולי זה מלמד על בני בגין הבן (גם כאן בצורה לא מחמיאה לו עצמו) אבל לא על סיעתו. היא זקוקה נואשות בראש וראשונה לניקוז הזוהמה בצנרת ואחר כך לרענון, לרוח חדשה, ולזריקת דחף של יושרה ומוסר. דוגמה למציאות ראינו אמש בחדשות על קבלת הפנים שלה זכה אורן חזן במרכז הליכוד, שם אספו "את דמו השפוך" ומזגו אותו לקנקן בדולח, גיפפו חיבקו אותו כחיבוק ספר תורה בהקפות. אף שהאיש טרם נחקר לגבי המעשים שמיוחסים לו אבל גם בלעדיהם הוא סוחב אתו קופת שרצים והוא הנער החביב במרכז הליכוד. זה לא חזן הצעיר. זה הליכוד, מולידו של חזן.

מכל מקום, המחאה בשנת 2011 הייתה מחאה פוליטית באופיה, אף שלא קראו לה כך מסיבות מובנות. זה לא אומר שהיא כוונה לשמאל או לימין. במשמעותה, היא ביקשה חלוקה הוגנת יותר בנטל הכלכלי, היא ביקשו צמצום ביוקר המחיה, היא דרשה דיור זמין יותר. במסגרת התייחסות של אלה ניתן לומר כי המוחים התקוממו הן על השתלטות דתית על החברה והן ועל תקציבים גדולים לכלי קודש על חשבון צרכי חברה דחופים יותר. בשוליה, המחאה דרשה גם צמצום תקציב משרד הביטחון המפלצתי לטובת חינוך, בריאות, סעד ועוד. אבל לגבי אלה הרי הקונצנזוס החילוני הוא רחב הרבה יותר מאשר השתקפותו בכנסת של היום. נגד השיטה הפוליטית משחיתה והמושחתת, המאבק לא צריך ללבוש צורה של מהפכה. הוא צריך להיות "אש תמיד".

חברה לא בונים מחדש, חברה מתחזקים ומשפצים כול הזמן.

הזכרתי באחד הרשומות שלי כי הדמוקרטיה בישראל "נכפתה" מלמעלה, שכן מלמטה כול המהגרים באו מארצות אנטי דמוקרטיות, אשר ברוב המקרים הפלו את המיעוטים ובראשם המיעוט היהודי. ומכיוון שבארצו שלו, העם רוצה להיות חזק, הוא לא רק צריך מנהיג, אלא - שימו לב - שכמעט כול מפלגה רוצה לשבץ בתוכה איזה אלוף, או רב אלוף. מכירים את "משל יותם" או "משל האטד". כמה הסיפור הזה הוא אקטואלי כיום. זאת השיטה. בתוכה האזרח שמוסיף לבחור בה, בעצם נמעך, נדרס. וגם כשהוא מתקומם הרי השיטה קובעת שזה נעשה במעשה חד-פעמי, ובמוקדים. המאבק לא מתמשך ולא משתרע על הארץ כולה. אין בזירה הפוליטית חברתית- "זבנג וגמרנו" מלחמת ששת הימים הייתה היחידה בתולדות מלחמות ישראל שנמשכה 6 ימים ואפילו פחות. הא-ראייה. היא לא משמשת תקדים.

עם זאת שוחרי הדמוקרטיה חייבים ללמוד משוחרי המציאות איך מתדלקים את נושא הביטחון. לא שהוא לא קיים. הוא קיים מאוד. אבל בצלו מתנהלת כול המערכה על חלוקת המשאבים המעוותת, ובצל הפחד נבחר ביבי לראש הממשלה. התמדה היא מילת הצופן. אצלנו יש מבצעים: במרכולים, בחנויות לצרכי חשמל, בחברה ובמדינה. נכון, יש מכירה כללית גם של ערכים במדינה שלנו. זה חל במידה רבה על פעילי המחאה החברתית ומנהיגיה - במישור הפוליטי, המוניציפלי, הערכי ועוד. ובערכי - אני מתכוון לאליטה התרבותית שלנו שרובצת על זרי התהילה שלה בארץ ובחוץ. ומדי פעם חבריה ממגדלי השן שלהם, מנדבים כמה מאות שקלים לפרסום מודעה גדולה. האחרונה בסדרה בשם "לא-ליובל החמישים של הכיבוש" מודעה בעמוד שלם בעיתון הארץ שעליה חתומים מאות אנשי רוח, חברה, מדע, פוליטיקה, תקשורת ועוד. בדיוק כמו אותן מודעות ענק ביוזמת "מס"ד - מחנה סוציאל דמוקרטי", שפורסמה בשעתה על עמוד שלם בעיתון הארץ, שהחתומים שילמו בעבורה, ולא פורסמה בשם שום גוף חיצוני. גם אני בשעתו חתמתי ברצון על מודעות אלה, אף שידעתי שהאפקט שלהם הוא מוגבל מאוד. עם זאת, חשוב שפורסמו בעיתון כמו הארץ אשר בשבילו התמורה הכספית היא חשובה לקיום העיתון, שבפועל הוא כיום האופוזיציה החזקה ביותר לשלטון.

הייתי מעדיף שכול אותם יוזמים יקראו לי ולכל אלה שחתומים שייצאו לכיכרות לשטח, לפריפריה ויעשו משהו - באופן רציף. במקום שינוחו להם בבית וישמיעו את הבשורות - הרעות. והכוונה היא לסופרים הגדולים, ולאנשי רוח, ולאקדמיה שאת שמם אין צורך להזכיר. הם גם ישמשו השראה לציבור, ובציבור עסקינן. בארזים דבקה התולעת של האפתיה והיא מכרסמת בחברה.

הציבור יכול, אם הציבור רוצה

מכאן שאנו שוב ושוב חוזרים אל הציבור. אם אפשר לתייג אי-אלה מאפיינים של החברה הישראלית הרי שבולט בהם הוא העדר תחזוקה- maintenance. זה מתחיל בדירה. אם משהו בציוד נשבר, נפגע, מחכים לשיפוץ הגדול. מדובר בבתים. תל אביב, המטרופולין שלנו, באותם מקומות יוקרה שאין בהם תחזוקה של חברה שעולה ממון רב, הם מוזנחים, דוחים בכיעורם. מי שתורם להזנחה הזאת הם בראש וראשונה הדיירים בשכר, ובעיקר הצעירים. בשבילם הדירה היא מקום לשינה, ולאו-דווקא לחיות. המבואה, בחוץ ובפנים, תיבות הדואר ועוד אלמנטים של תחזוקה ראויה, אלה לא דברים מן העניין, בישראל.

מן מיקרו הזה נובע המאקרו. חברה שחיה ונושמת ורוצה שלדמוקרטיה יהיה חמצן חייבת תחזוקה. צריך כול הזמן לתחזק אותה. השלטון, כול שלטון, תאב כוח וצריך לשמור שהוא לא ישתמש בו לרעה, אלא יפעל לטובת האזרחים. החברה היא כמו צמח שזקוק להשקיה מתמדת, לדישון, לגיזום אם יש צורך. וזה לא מה שקרה למחאה החברתית. אפשר לבוא ולנמק בק"ן טעמים בכול הנוגע לשלטון ולהון, למלתעות שלו, לתיאבון האדיר שלו. תזכורת מצאנו במה שנקרא "נאום הגרזנים" של ראש בממשלה בישיבת הממשלה ב-31 במאי. ככה אמר: "אנחנו מבריחים עסקים, אנחנו מבריחים יזמים מכאן, אנחנו יוצרים כאן אווירה ומציאות של רגולציית יתר, של משפטיזציית יתר, של רגולטור שנכנס בתוך רגולטור שנכנס בעוד רגולטור ועוד רגולטור". אז תמיד יש לנו את ביבי לתלות בו את כול מדווי החברה. אבל, רבותי, ביבי היא המראה שבה משתקף קהל בוחריו. אז וודאי שיש הסברים שמתייחסים לפסגת הפירמידה שחלקם מן הסתם נכונים. אבל שום חברה, בוודאי לא חברה דמוקרטית, לא תהיה תקינה, אם הציבור, ובראש וראשונה, מנהיגיו ופעיליו, לא ישמשו השראה שהחברה תפעל לאורה. המסקנה היא שלצד כול אותם מומחים לענייני כלכלה, משק והון, צריך להציב מומחים במדעי החברה כמו פסיכולוגים ופסיכולוגים חברתיים, אשר גם הם יתמידו במתן הדיאגנוזה- מה דפוק בחברה שלנו.

עם זאת, גם טיפול בשורשים או ניתוח הפרדיגמה הם לא חלופה לחידוש המחאה החברתית. היא צריכה להקיף את כול הארץ, בהפגנות גדולות ובמחאות קטנות. כול הזמן ובכול מקום. לא רק ליד הכנסת אלא גם ליד מגדלי הטייקונים, ליד רשתות המרכולים, מסביב למרכזי הקניות, ליד בתי חולים, בתי קשישים. וכמובן בפריפריה, ביישובים הערביים. ובנקודה זאת הגעתי למסקנה הפוכה מזאת שאליה הגעתי בשעתה. סברתי שאחד הכשלים של מנהיגי המחאה הוא שלא ישבו מספיק בפריפריה. שיניתי את דעתי. זה חייב לבוא מבפנים. משני טעמים. ראשית שאז זה יהיה שורשי. ושנית, שלא תהיה עילה לפטרוניות. יש מספיק כוחות בתוך הפריפריה שיבצעו את המהפך. אם זה אכפת להם.

אז ורק אז יקרו שני דברים. השלטון לא יוכל להשתולל, כי לא יתנו לו. שקט הוא הידיד הגדול ביותר של שלטון. הוא האויב הגדול ביותר של מחאה חברתית, או אופוזיציה. והדבר החשוב עוד יותר שאם הוא יהיה שלטון רע, רקוב, מושחת ומשחי ת- כפי שהוא במציאות - הוא יוחלף. כאן אין קיצורי דרך. דרושות נחישות והתמדה, כדי שהלהבה הדמוקרטית לא תיכבה. מחאה היא לא הבעת עמדה רק ביום הבחירות, לא פסטיבל חוצות ולא מדורת ל"ג בעומר.