ג'וש (ג'שואה) הויט מסיים את תפקידו בקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס. ג'וש הוא בחור נוצרי צעיר שרק התחתן לפני מספר חודשים.
שלוש שנים הוא עבד בקונסוליה, ובמכתב הפרידה שלו הוא מודה לקונסול הכללי, דיויד סגל, ולצוות הקונסוליה ומספר שבעוד חודש וחצי הוא יתחיל לעבוד אצל בישופ אולמר בכנסיתו באינגלווד (הבניין שפעם היה "הפורום"). ג'וש ינהל את "מכון אולמר" והפרויקט הראשון שלו הוא ניהול תוכנית לעזור לנפגעי טראומה בערים נחשלות (בהן בעיקר ריכוזי שחורים) בארה"ב, על בסיס ידע ופתרונות מוכחים מישראל.
ג'וש מציין שהוא עוזב את עבודתו בקונסוליה ולוקח אתו ידע רב וקשרים רבים, שילוו אותו משך כל חייו. אין ספק ששלוש השנים האחרונות ציידו אותו בכלים שאכן ישרתו אותו כל ימי חייו.
מסביב לטור זה תמונות שונות, רגעים בשנה החולפת: בכנסיה בפסדינה, בכנסיה לטינית בואלי, בבית הכנסת בית ג'קוב בבורלי הילס בעצרת לשלום שלושת הנערים החטופים, באירוע השכבה וקימה מחדש של ארגון נקסוס ישראל-נוצרים, וכו'. לרוב ג'וש נמצא לצידו של הקונסול. איש אמונים, עזר לצידו.
מן הסתם, אתם שואלים אם הוא עשה משהו מיוחד במינו, אם אני מקדיש לו את הטור השבוע:
ראשית, ג'וש מזכיר לי שהחיים חולפים. אנחנו קבועים במקומנו, אך הדור הצעיר יותר קם ועוזב, משנה ומרענן. כל החיים לפניהם. אין הם מפחדים משינוי.
מחד-גיסא, הדבר טוב. מאידך-גיסא, היכן הנאמנות והכרת התודה? קרוב לודאי שדלת נפתחה לפניו, והנה הוא זונח וממשיך הלאה. כך כל ההשקעה שהושקעה בו יורדת לטמיון (לא כל כולה, שכן הוא ישאר כל חייו חבר טוב ונאמן של מדינת ישראל והיהודים).
כמעסיק, הקונסול צריך עכשיו למצוא אדם חדש ולאמן אותו או אותה, ללמדם, ולהמתין עד שהקשרים עם העולם החיצון ימוסדו מחדש.
אחד הדברים בהם אני מסתכל לגבי כל מעביד שהוא (בין אם זה ארגון ממשלתי או חברה עסקית) הוא אורך הזמן הממוצע שאנשים עובדים במקום. בקונסוליה דיפלומטים רבים ועובדים מקומיים לא מעטים. שני אנשים ראויים לציון, ולו רק בגלל ששניהם שרדו תהפוכות רבות - קרוליין ודילן. להזכירכם - מאוד לא קל לעבוד אתנו, הישראלים!
שנית, ג'וש מזכיר לי שכל דבר הוא בר חלוף - לטוב ולרע. למי שנתקל בחומה בצורה, או להפך ביחס יוצא דופן לטובה, טוב שנזכור שהכל מגיע לסופו, ואז מתחילים הדברים מחדש. "פתאום" צריך להכיר אנשים חדשים, להתרגל לדרך עבודתם ולהמשיך קדימה ביחד.
כך לדוגמה, גם כהונתו של הקונסול הנוכחי תגיע לסיום, והוא עם משפחתו יחזרו ארצה. אנחנו נשאר כאן, והחיים ימשיכו. כך היה בכל השנים שעברו, ונשאלת השאלה כמובן עד כמה השאיר קונכ"ל זה או אחר את חותמו על המקום בו שרת. הנה מספר דוגמאות:
אהוד דנוך יזכר כמי שהגה את ועד המנהיגות הישראלי, גוף אותו אנו מכירים היום בשם IAC. את דנוך אני זוכר כמנהל טוב - הוא נתן לאלו מתחתיו חופש פעולה מוחלט ולא התערב בעבודתם (כל זמן שהם לא גרמו לבעיות חריגות). כך למשל ירון גמבורג, סגנו, פיתח את העבודה המשותפת בעניין ביטחון פנים (דבר שירד לטמיון עם כניסת מחליפו לתפקיד, שכן הנושא לא ענין את זה האחרון) ואת העבודה עם הלטינים ועם הנוצרים - הרבה טרם זה נעשה פופולרי ונדרש לפתח קשרים אלו.
ג'קי אבן הכשיר את השטח לשרות בני יורדים כחיילים בודדים בארץ. פקודות המטכ"ל נכתבו מחדש בזמנו והעובדה שעד עצם היום הזה מגיע קצין בכיר פעם בשנה ללוס אנג'לס לפתור בעיות ולפגוש בני ישראלים הוא תוצאה של אותו הזמן. אל נקל בכך, כי הרבה מאמץ נדרש בזמנו, והרבה ויכוחים התקיימו (קצין באיזה רמה, מי ישלם, באיזו תכיפות וכו').
לעומתם, קונסול אחר היה כל כך עסוק בחשיפה תקשורתית בת חלוף (מי יודע איפה ישנו רחובון - בלוק אחד - ע"ש הרצל? מי זוכר את דגל ישראל בשדרות וילשייר? הוא כבר מזמן לא שם) שהדעת הוסחה מהעיקר. היה זה בתקופתו שהדה-לגיטימציה נבטה, צמחה ושגשגה. היה זה בזמן אחריותו שלא נעשה דבר (לא שלא נעשה מספיק) וכתוצאה ישירה מאוזלת היד הזו היום תנועת ה-BDS והאנטישמיות משגשגות כל כך.
כשאנשים טובים נמצאים בעמדות מפתח, צריך לנצל כל דקה, שכן השפעתם תורגש לאורך זמן. כשאנשים פחות טובים מגיעים לאיוש עמדות בכירות, חייבים לזכור שגם זה יעבור (ראו דוגמה עם הנשיא אובמה. שש וחצי שנים כבר עברו, ואני סופר את החודשים הנותרים עד סוף כהונתו ומתפלל שעוד ישאר מספיק מארה"ב שניתן יהיה להחזירה לקדמותה).
שלישית, לעולם לא אשכח את הפגישות הראשונות שלי עם ג'וש. אחרי כחמש עשרה שנות עבודה עם הנוצרים, אני יושב באירוע או בפגישה, כבר איני זוכר את הפרטים, וקם בחור צעיר ומצהיר קבל עם ועדה: "אני הנוצרי היחיד שעובד עבור משרד החוץ הישראלי!" אולי הוא אפילו השתמש במילה "מייצג" או "דיפלומט."
הוא היה כל כך גאה בכך, והנוצרים התרשמו כל כך. ראו איך משרד החוץ של מדינת ישראל משקיע בקשרים עם העולם הנוצרי - אתנו - הם אמרו לעצמם בהנאה ובשמחה אמיתיים.
אני אומנם פקפקתי שהוא הנוצרי היחיד שעובד במשה"ח, אך לא אמרתי מילה. לבי גאה, שכן הנה מישהו שגאה לעבוד עבור מדינת ישראל, נוצרי העונד את דתו-אמונתו-ואורח חייו על בגדו קדימה, שלא תהינה אי-הבנות, שלא יהיו ספקות כלשהם!.
באותו הרגע ידעתי בוודאות שנכונה לנו תקופה נהדרת, תקופת עשויה ושתוף פעולה. ג'וש היה צעיר וחסר נסיון. מלא אנרגיה. הוא ללא ספק שאפתן ואולי אפילו חסר סבלנות בכל הנוגע לאן שהוא רוצה להגיע. חסרה לו ראיה כוללת, אך לא זה תפקידו, כי אם תפקיד הקונסול. ג'וש הוא כלי עזר ביד הקונכסול"ל, וברי היה לי - פעם אחר פעם - שזהו צוות לתפארת.
דיויד סגל הוא הדיפלומט הבכיר ביותר של מדינת ישראל בחוף המערבי. כשהוא מגיע, מדינת ישראל פוסעת, נכנסת בדלת ונמצאת כאן אתנו - פיזית, באופן מאוד מוחשי.
ג'וש הוא זה המתאם, מתכנן, יוזם או מוציא לפועל ודואג שהכל יתנהל כשורה, ואצל הנוצרים הדבר אינו מה בכך. כל פרט קטן חשוב. תשומת הלב אינה פוסחת ולו על הדבר השולי ביותר. ישנן פוליטיקות ואינטריגות, וחייבים להשכיל לדעת את התנהלות השטח שמא נעליב מישהו בלי משים לב. אלו לא מסתדרים עם אלו. כאן יכולה להיות סכנה שאנחנו אפילו לא מעלים על דעתנו, ושם פוטנציאל עצום שאנחנו עלולים לפספס לגמרי אם לא היו מסבים את תשומת לבנו לכך. לטוב ולרע, דרוש עזר ביד הקונסול.
רביעית, עתה לאחר שלוש שנים של הכרות, ואפילו של עבודה משותפת פה או שם או הצטלבות דרכים יותר ממספר פעמים, אני חושב מי יתאים למלא את התפקיד במקומו.
ג'וש מילא למעשה שני תפקידים: ענייני אקדמיה וקשרים בין-דתות. שני תפקידים קריטיים, ביחוד בימים אלו. אם בתחילה הם הופקדו בידי אדם צעיר, מוכשר מאוד אך חסר ניסיון חיים, חייבים להפריד בין השניים.
לאוניברסיטאות צריך לקחת אדם צעיר, מישהו שעמד בראש ארגון הסטודנטים בשלב קודם (ממש כמו ג'וש). מישהו צעיר מספיק שלא ירתע מלנסות ולעשות. (ככל שאנחנו מתבגרים, הנטייה הטבעית היא לכוון המוכר והבטוח.) מישהו שיוכל להלחם כשצריך, ושניתן יהיה ל"רסן" שלא לצאת לכל קרב אלא אם כן הדבר נשקל היטב מראש. כאשר התפקיד דורש פעילות מול ראשי האוניברסיטאות, אז נכנס הקונכ"ל והצוות הבכיר יותר לתמונה.
בין הסכמי שתוף פעולה לבין מלחמה נגד תנועת החרם, יש מספיק מה לעשות באוניברסיטאות. כך גם ללא שני הדברים האלו - לכל מי שישראל יקרה ללבו, באוניברסיטאות ניתן למצוא את דור ההמשך, את העתיד שמעוצב לנגד עינינו ממש. ההשקעה שם היא החשובה ביותר. אפילו אויבינו השכילו להבין זאת.
לעבודה עם הנוצרים צריך לקחת נוצרי. מישהי שמבינה את הנואנסים הדקים ביותר, שתגן על כל שגיאה-שלא-ביודעין שנעשה, אנחנו היהודים. עדיף לקחת מישהו מבוגר קצת יותר, ולא מיד אחרי אוניברסיטה. מדוע? שכן עבור הנוצרים אחד ממבחני הכניסה - וישנם כמה וכמה כאלו - הוא הגיל. נדרשות גם קבלות נוספות, אך העובדה שאותה אישה או אותו איש מייצג את מדינת ישראל תפתח דלתות ותקל על הרבה מהדרישות.
ג'וש ואשתו באים מהקהילה הנוצרית, למעשה ממרכזה. לפי שייכות משפחתית, אם היו מעמדות בקרב הנוצרים, הרי שהם היו משתייכים לאצולה.
ג'וש וכך גם אשתו שני אנשים טובים עד מאד. אכפת להם מישראל, והם עושים דברים טובים כי כך חינכו אותם. פעם אחר פעם אשתו התנדבה לשיר את ההמנון האמריקני ואת ההמנון הישראלי, והקהל התמוגג. הרבה מעבר לעבודה, ג'וש נתן את כל כולו, כי היה לו אכפת וכי היה לו בוס מעולה וצוות קונסולארי אתו הסתדר בקלות (אני מניח שכך יהיה בכל מקום, הוא אדם שקל להסתדר אתו).
כך ישבתי וחשבתי על עזיבתו של ג'וש, עולם שנוהג כמנהגו וקונסול שצריך עכשיו להתחיל לראיין.
שקלתי גם את חשיבות המשכיות העבודה - בין קונסול למשנהו, בין בעל תפקיד לזה שבא אחריו. האם מן הראוי שקשרי החוץ עם הנוצרים יעשו מתוך הקונסוליה או דרך ארגון זה או אחר.
קריטי שאת הקשרים תטפח הקונסוליה בשם מדינת ישראל. ביום מן הימים יהיה למדינת ישראל נציג לעולם הנוצרי. עד אז, טוב שיש לנו נציג מקומי כזה, וזכינו שעד כה היה זה ג'וש הויט. ממתין אני בכליון עינים לפגוש את מחליפו או מחליפתו בזמן קרוב עד מאוד.
דרך צלחה, חברנו ג'וש. שרתת את כולנו בנאמנות, ועל כך תודתנו.
