את השיר המופיע למטה כתבתי למשוררת אלזה לסקר שילר, שדמותה סחופת היגון והטירוף שבתה את לבי ואת נשמתי. גם דמויותיהן של משוררות טראגיות אחרות אכלסו את העולם הפנימי שלי, והזדהיתי אתן מאוד. סילביה פלאת' שאושפזה לאחר ניסיון התאבדות ולאחר מכן התאבדה, דליה רביקוביץ שהתאבדה, יונה וולך שאושפזה פעמים רבות.
נוֹצוֹת הַטֵּרוּף שֶׁל אֶלְזֶה
לאלזה לסקר-שילר
מאת: אורנה רב-הון
עֲטוּיַת נוֹצוֹת וְכוֹבְעֵי קְטִיפָה
שׁוֹאֶפֶת עוּף
הָיִית מְטוֹפֶפֶת בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם
קוֹרֵאת לְדָוִד וְיוֹסֵף
שֶׁיַּצִּילוּ אֶת נִשְׁמָתֵךְ.
אֲנִי יוּסוּף נְסִיך תֵּבֵּי
הָיִיתְ מַצִּיגָּה אֶת עַצְמֵךְ
וַאֲנִי שֶׁעֲדַיִן אֲפִילוּ לֹא נוֹלַדְתִּי אָז
שׁוֹמַעַת אֶת קוֹלֵךְ
מִבַּעַד לְעִרְפּוּל הַטֵּרוּף
אֶת מְצוּקַת נִשְׁמָתֵךְ
הַקּוֹרֵאת לַבּוֹרֵא בְּלִי לָדַעַת אֶת שְׁמוֹ.
מִבֶּרְלִין שְׁטוּפַת הַזִּימָה
שְׁטוּפַת הָשּׁוֹאָה
הִתְעוֹפַפְתְּ
אֶל אֶרֶץ מוֹר יְרוּשָׁלַיִם
אֲבָל גַּם בָּהּ לֹא מָצָאתְ אֶת נַפְשֵׁך
הַמְּשׁוֹטֶטֶת בָּעוֹלָם לְלֹא גּוּף
מְחַפֶּשֶׂת גְּאוּלָה
מְחַפֶּשֶׂת גְּאוּלָה
מְחַפֶּשֶׂת גְּאוּלָה
הדיאלוג הזה עם הטירוף אינו
זר לי. הייתי שם. ולכן אני יכולה להגדיר טירוף - טירוף הוא חוסר איזון וחוסר שליטה.
כולנו נמצאים ברמות מסוימות של חוסר איזון וחוסר שליטה, אבל האדם ה"מטורף" או שמוגדר כמטורף הוא אדם שמאבד ברגע מסוים לגמרי את השליטה בעצמו ואת האיזון, והוא פשוט נופל לתהומות - של יאוש, של אובדן, תהומות כאלה שלא מאפשרים לו לראות יותר את האור, שלא מאפשרים לו לראות שום אור בקצה המנהרה.
היו לי רגעים כאלה, היו לי שעות כאלה, היו לי גם ימים כאלה, ולשמחתי הם לא התבטאו בתוקפנות יתרה ולכן כנראה לא אושפזתי, אבל הם כן התאפיינו ביאוש שקט, בחוסר אמון בתהליך החיים, וברצון לגמור את הכל, וכמה שיותר מהר.
הלכתי לפסיכולוגים, רשמו לי כדורים, אבל בתוכי היה בכל זאת אותו קול של האור, שאמר לי לא. שאמר לי להקשיב לנשמתי, לשאול אותה מה היא רוצה, מדוע היא באה לעולם הזה, ומדוע היא רוצה לחזור לשם.
מוות של אם
הדיאלוג הזה עם נשמתי הציל אותי, כי בזכותו הבאתי לעולם ארבעה יצורים נפלאים, שידעתי שאתן בשבילם את כל חיי, ורק בשבילם ארצה לחיות.
כל פעם שעלתה בי מחשבת התאבדות, חשבתי מה יהיה עם הילדים שלי, איך אשאיר אותם לבד בעולם הזה, ואיך הם יתמודדו עם מות אמם. ידעתי עד כמה קשה להתמודד עם מוות של אם, חוויתי את זה. אמי לא התאבדה, היא נהרגה, אבל התוצאה הייתה אותה תוצאה - היא פשוט לא הייתה יותר, והייתי חייבת להתמודד עם האובדן ועם החוסר.
לא יכולתי לעשות לילדי את הדבר הזה, וזה מה שהציל אותי עד היום, ובזכות זה אני חיה היום - כי פשוט לא יכולתי לעשות לילדי מה שאמי, או היקום, עשו לי. ידעתי שזה כואב מדי וקשה מדי.
אבל בזכות זה ידעתי גם להתמודד עם הטירוף, לשים אותו במקום הנכון, לא לתת לו להשתלט עלי, גם ברגעים הקשים ביותר, בהם הרגשתי שאני על סף שיגעון ממש.
שליטה עצמית
ודווקא ברגעים האלה ידעתי שאם לא אלך הלאה, ואם לא אתן למודעות שלי לצאת מהכלא שלה, של המושגים הרגילים שלה, של הקופסא הרגילה שלה, אצא מדעתי בצורה שלא רציתי לצאת ממנה. לא רציתי לצאת ממנה בצורה של טירוף, של חוסר איזון וחוסר שליטה, אלא עם שליטה עצמית, עם ידע יותר גדול, עם נגיעה בעולמות עליונים, מסתוריים, ועם היכולת לחזור משם שפויה, ולעלות לשם בלי סמים, בלי תרופות, בלי אשפוזים.
ועשיתי זאת.
כן, היו לי כלים - חיפשתי אותם בדרכים רוחניות שונות, במיסטיקה הודית ובקבלה, תרגלתי, ואיפשרתי למודעות שלי לפרוש כנפיים ולעוף.
ובכל פעם שיש צרה, שיש מצוקה, שיש מכשול, אני יודעת לפתוח את הדלת אל היקום הנפלא שמעבר, שממנו אני שואבת כוח, ולחזור עם כוחות מחודשים להתמודד עם האתגר.
לכן אני יודעת - אין טירוף. יש רק חוסר ידע איך לצאת ממצבים קשים של חוסר איזון וחוסר שליטה. כולנו יכולים לצאת מהם, כי אם אני הקטנה עשיתי זאת, כל אחד יכול. כי כל מי שאיבד את הדרך, יכול למצוא אותה בתוכו. הכל כבר נמצא בתוכנו. אנחנו רק צריכים לדעת איך לחפש ואיפה לחפש ואז נמצא.
