|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
יותר ויותר מהדהדת השאלה: השתגענו? לא. תודה לאל, רובנו בריאים ושפויים. אך יש בעולם ובישראל שיגעון ויש משוגעים. השתיקה והכניעה לרוע היא סימנו המובהק של השיגעון
|
|
עוד יש משוגעים [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
יותר ויותר מהדהדת השאלה: השתגענו? לא. תודה לאל, רובנו בריאים ושפויים. אך יש בעולם ובישראל שיגעון ויש משוגעים. השתיקה והכניעה לרוע היא סימנו המובהק של השיגעון.
בספר 'בעוד שישה מיליון מתו', הביא ארתור מורס הוכחות על האדישות האמריקנית לשואה. כבר ב-1 באוגוסט 1942 הובאה עדות חותכת לוושינגטון המתייחסת לרצח העם ביהודים. התברר כי הנשיא האמריקני פרנקלין דלאנו רוזוולט היה עד אדיש ולא פעיל לאסונם של היהודים. גם יהודי אמריקה ופלשתינה היו אדישים. היהודי הידוע סטיפן וייז הסכים והבטיח שלא למסור מידע על השמדת בני עמו היהודים לעיתונות האמריקנית, כל עוד לא יקבל אישור לכך מסגן שר החוץ האמריקני סמנד וולס. שיגעון.
המנהיגים היהודים שחיו בארצות הברית ובארץ ישראל, אשר ידעו על הג'נוסייד בעמם שלהם, לא זעקו כנגד השואה. הם לא הכריזו על שביתות רעב עד מוות. הם לא ארגנו הפגנות של מיליונים, על יד הבית הלבן. בארץ ישראל כבארצות הברית נמשכו החיים כאילו השואה לא הייתה קיימת. היהודים בקיבוצים רקדו והיהודים בניו-יורק ערכו נשפי פאר. עסקים כרגיל. יהודי קדוש אחד ושמו ארתור זיגלבוים התאבד בלונדון כדי למחות נגד שאננות העולם החופשי, אך קהילת יהודי ניו-יורק הזמינה את חבריה למסיבה לכבוד קומיקאי בעל שם. העולם היהודי כמנהגו נהג: נאומים, נסיעות, מריבות, נשפים, השקת כוסיות, כיבודים. כך גם נהג העולם כולו. מיליוני יהודים נטבחו ויהודים ולא יהודים משוגעים שתקו.
העיתונות בעולם החופשי דווקא מילאה את חובתה. העולם היהודי והלא יהודי ידע - ושתק. ידע וישב באפס מעשה. ידיד של אלי ויזל באוניברסיטה, שנמנה בשעתו עם יועציו של הנשיא האמריקני רוזוולט, התוודה: "היינו קבוצה של פקידים בכירים יהודים בוושינגטון והיינו מתכנסים אחת לשבוע... כן, ידענו מה קורה במחנות... למה לא עשינו שום דבר? מפני שמנהיגי היהדות מעולם לא פנו אלינו. זו לא הייתה אחת הקדימויות שלהם - וכיוון שכך, גם לא שלנו".
ברוך השם, וברוך העם היהודי, אשר בוחר בחיים יהודיים. ברוכים אוהבי העם היהודי והמדינה היהודית, יהודים ולא יהודים כאחד. ברוכים כל אלה, אשר לא שותקים וזועקים ופועלים כנגד שואה נוספת וכנגד תוכניות הרש"פ והחמאס והתנועה האיסלאמית להשמדת העולם החופשי, המדינה היהודית והעם היהודי. ברוכים אזרחי ולוחמי זרועות הביטחון באשר הם, אשר עושים מלאכתם יום וליל, בכדי למנוע משונאי ישראל יהודים ולא יהודים, ישראלים ולא ישראלים, להשמיד את העולם החופשי, את המדינה היהודית ואת הזהות היהודית. אשריינו, שיש לנו ראש ממשלה ושרים בריאים ושפויים שנבחרו על-ידי רוב דמוקרטי שפוי בארץ ישראל, שהם מקימים קול זעקה מקצה העולם ועד סופו, ופועלים ללא הרף, כנגד תוכניות ערבים ואירנים להשמיד את העולם החופשי ואת המדינה היהודית.
עדיין יש בקרבנו משוגעים. יש בקרבנו אלה אשר שנאתם מעבירה אותם על דעתם ועל דעת עמם ועל דעת אלוהים. הם המלשינים. הם אלה שמרבים מחלוקת ושנאת חינם בעם היהודי ובמדינה היהודית. הם שוברים שתיקה לא כדי להציל יהודים משואה נוספת. המלשינים שוברים שתיקה כדי להרבות שנאה כלפי יהודים וכלפי המדינה היהודית ולוחמיה הגיבורים. המלשינים הללו באים מקרב המחנה הפוליטי הישראלי, שאין לו חלק באלוהי ישראל ושהוא מסרב לקבל עליו את הבחירה של העם היהודי במנהיגים לאומיים יהודיים. יש בקרב מחנה הכפירה הזה, כאלה המכנים עצמם אמנים. אלה הם אמנים של כפירה. אלה הם אמנים של שנאה. אמנים של מחלוקת. אמנים של חרמות וקללות. אמנים של כפירה והפקרות וזנות. אותם אמנים, אותם פרופסורים ודוקטורים של כפירה, כופרים בבחירות דמוקרטיות, בעמם, במורשתם, בזהות היהודית ובייעוד היהודי. הם אינם ראויים להיקרא אמנים או אנשי רוח ותרבות. הם משוגעים.
משפרצה מלחמת ששת הימים בישראל, התכנסו היהודים בבית הכנסת היחידי של קייב, ואמרו: עלינו לעשות משהו בשביל ישראל. הם ידעו רק דבר אחד: יונה גינדלמן, גבאי בית הכנסת, הוא יהודי רע ואדם רע, הוא משתף פעולה עם המשטרה האוקראינית החשאית. בליל שבת הוא בא לבית הכנסת. בית הכנסת היה מלא עד אפס מקום. המלשין הזה, העיז כמו מלשינים כמותו מאז ועד עתה, לעלות על הבימה. הוא הכריז על תפילת ערבית. איש לא הגיב. המלשין צעק. איש לא הגיב. אז קם הזקן שבמתפללי בית הכנסת ואמר: "חבר גינדלמן, בהתאם להלכה אסור ליהודים להתפלל יחד עם מלשינים". כולם המשיכו להגיע לבית הכנסת כל תקופת מלחמת ששת הימים, אך איש לא התפלל בבית הכנסת, כל זמן שהמלשין נכח בו. בשבועות, לאחר ניצחונה של ישראל, נכנע המלשין ואמר: "בסדר, ניצחתם". והסתלק. זו הדרך שבה עזרו יהודי קייב לישראל לנצח במלחמה. כך למדתי מספרו של אלי ויזל 'איפה היהודים שלי?'.
לעולם לא מאוחר להילחם באנטישמיות. אנחנו נילחם באנטישמיות. נילחם בה בכל כוחנו. לעולם לא מאוחר להילחם באנטישמיות של יהודים כלפי יהודים. לעולם לא מאוחר להילחם באנטישמיות של יהודים וישראלים כנגד המדינה היהודית היחידה בעולם. לעולם לא מאוחר להילחם באנטישמיות של יהודים ולא יהודים בארץ ובחו"ל, באו"ם, בבית הלבן, בכנסת ישראל, באוניברסיטאות, בבתי ספר לאמנות, לקולנוע ולמשחק. הם המשוגעים והם יודעים כי בא קיצם. ידיעה זו מגבירה את טירופם. כך הם מקרבים בעצמם את קיצם.
הניצחון, כאדם, הוא לא לשתוק ולא להיכנע לרוע ולהילחם בו. הניצחון כיהודי, הוא להיות יהודי יותר, יהודי שלם יותר, ובהיותנו יהודים שלמים יותר, נהיה אנושיים יותר, אמיתיים יותר, מעמיקים יותר, רחמנים יותר, צודקים יותר, מנצחים יותר. אלוהיים יותר.
|
| תאריך:
|
19/06/2015
|
|
|
עודכן:
|
19/06/2015
|
|
משה חסדאי
|
|
כול אלה שקובלים על גירוש המתיישבים היהודים מגוש-קטיף לפני עשור ומפנים את האצבע המאשימה לעברו של האלוף במילואים גרשון הכהן שפיקד על הצד הצבאי של המבצע, צריכים לשאול את עצמם שאלה פשוטה: מי החליט על גירוש התושבים מנחלתם - ראש הממשלה אריאל שרון או גרשון הכהן שהיה באותה עת תת-אלוף. את התשובה יודע כול אחד, גם המתיישבים שנעקרו מבתיהם ומנחלותיהם. קצין הצבא גרשון הכהן, אדם שהתחנך על ערכיה של הציונות הדתית והיה תלמיד ישיבה בצעירותו, מילא פקודה שהנחית על צה"ל הדרג הפוליטי הנבחר.
|
|
|
|
|
במישור התיאולוגי גזענות היא כפירה. נכון שלא צריך אלוהים כדי להסתובב בעולם עם צ'יפ שמזין את מוחם של אנשים אומללים בהוכחות חותכות שבני האדם נולדו מקופים קדמוניים שונים, מהם שהלכו כבר על שתיים כשאחרים עוד דידו על ארבע, מהם בעלי גולגולות נדיבות ומהם צרי אופק וחסרי חוליות דעת, מהם שלמדו על העצים להבחין קצת בין טוב לבין רע, לפתח רגישות לנוף על-פי יופיו או שממונו, כנגד אחרים שלא נולדו להוליד אלא צאצאים שלא יכלו להשיל נטיות קרימינאליות ולא היו מסוגלים ליצור אלא אומנות דקדנטית, מהם בעלי נטיות אלטרואיסטיות ומהם שהתרגלו לחמוס כל ששייך לקופים הנחותים מהם, וכולם כאחד הורישו לעתיד את העליונים ואת הנחותים שכשם שפרצופיהם שונים כך ערכם שונה. אבל כאמור מי שיש לו אלוהים והוא מאמין כי מה שהצ'יפ שלו אומר למוחו הוא אמת לאמיתה מפני שהאלוהים עצמו השתיל אותו בראשו, יש לו בעיה עם אלוהים גזען לא עלינו, ואין לך כפירה גדולה מזו.
|
|
|
|
|
הנהירה של עיתונאים אל השלטון מתבררת יותר ויותר כפלופ רציני. שלי יחימוביץ', יאיר לפיד, דניאל בן סימון... כנראה שתכונות המרוממות עיתונאי, אינן התכונות שמרוממות מנהיג. את העיתון קוראים היום ומחר עוטפים בו דגים מלוחים, והפוליטיקה היא מרוץ מכשולים לטווח מאוד ארוך. דניאל בן סימון הבין זאת ולקח צעד אחד לאחור, שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד ממשיכים לאחוז בקרנות המזבח.
|
|
|
|
|
1. דרושה אירוניה. שבענו התייחסות רצינית לכינויי הגנאי. מדוע אנחנו נעלבים מאמירותיהם של עוז, גרבוז, וקסמן, קוטלר וחבריהם? מה העניין, אז אמרו משהו, הפריחו שטויות. אפשר להגיב בחריפות, אבל העלבון, מה מקומו?
|
|
|
|
|
סוף דבר, כל החיים על הפלנטה ארץ, לומדים, אם יש בהם דעת, אם אין. הציפור לעוף, האיל לרדוף, הארי לטרוף, הדגה לשוב אל הנחלים שהלכו לים והאדם לנוס אל החוכמה הצבורה המשמרת אותו מפני רוחות השמיים ומפולות בוץ וסלע על הארץ, ומפני עדרי המפלצות ומפני ענני היתושים ומפני אחיו. גם הצומח, הארז והאזוב, הפרח והחוח, מתאים עצמו למקום אליו נשאה הרוח את זרעיו, גם הוא לומד, ולמות - ביבשה, באוויר או במים, זה לא לדעת ללמוד, ולשרוד - זה תרגום של לזכור להלכה, ורק האדם הוא הלומד היודע לזכור למעשה, כי רק לו יש אותיות, רק לו יש מילים, רק הוא יצור הדקדוק של עבר והווה ועתיד, של 'כן' ושל 'לא', ובייחוד של 'אולי'.
|
|
|
|
|
