קראו יחד אתי את סעיף 99 לחוק העונשין, המופיע תחת הכותרת "בגידה": "מי שעשה, בכוונה לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי לסייעו לכך, דינו - מיתה או מאסר עולם. לעניין סעיף זה, 'סיוע' - לרבות מסירת ידיעה בכוונה שתגיע לידי האויב או ביודעין שהיא עשויה להגיע לידי האויב, ואין נפקא מינה שבעת מסירתה לא התנהלה מלחמה".
נעבור לסעיף 111: "מי שביודעין מסר ידיעה לאויב או בשבילו, דינו - מאסר עשר שנים; הייתה הידיעה עלולה להיות לתועלת האויב, דינו - מאסר חמש עשרה שנה; התכוון בכך לפגוע בביטחון המדינה, דינו - מאסר עולם; גרם ברשלנות שתימסר לאויב או בשבילו ידיעה העלולה להיות לתועלתו, דינו - מאסר שלוש שנים".
עכשיו נחזור אחורה ונקרא את ההגדרות שבסעיף 92: "'אויב' - מי שהוא צד לוחם או מקיים מצב מלחמה נגד ישראל או מכריז על עצמו כאחד מאלה, בין שהוכרזה מלחמה ובין שלא הוכרזה, בין שיש פעולות איבה צבאיות ובין שאינן וכן ארגון מחבלים... 'ידיעה' - לרבות ידיעה שאינה נכונה, וכל תיאור, תוכנית, סיסמה, סמל, נוסחה, חפץ או חלק מהם המכילים ידיעה או העשויים לשמש מקור לידיעה".
הסעיפים הללו מתארים בצורה מדויקת ביותר את מה שעושים ארגונים כמו "שוברים שתיקה", "יש גבול", "יש דין", "בצלם" ודומיהם. הגיע הזמן לקבוע חד-משמעית: מדובר במעשי בגידה חמורים ביותר, עליהם יש להיענש בחומרה.
מדוע? משום שהמלחמה המודרנית אינה מתנהלת רק בשדה הקרב, והאמצעים המשמשים בה אינם רק טילים ופצצות. חלק משמעותי ממנה מתנהל בזירת התודעה, בשדה דעת הקהל והלגיטימציה. אם העולם יחליט שישראל אינה יכולה לעשות פעולות מסוימות כדי להגן על עצמה, נתקשה מאוד לעשות זאת. והרי ידוע שבכל מבצע צבאי נרחב השאלה הראשונה היא מתי יתערבו האו"ם/ארה"ב/רוסיה ודומיהם ויכריחו אותנו לעצור.
מי שמפיץ ידיעות נגד צה"ל ובכך גורם להפעלת לחץ על ישראל המונע ממנה להילחם באויביה, מסייע במישרין לאויב במלחמתו בישראל ומכאן שהוא בוגד. לכל הפחות, הוא אשם במסירת ידיעה לאויב - שהרי פרסום בתקשורת מגיע כהרף עין לחמאס, לחיזבאללה ולשאר אויבי המדינה.
חופש הביטוי אינו מכבסת מילים שמטהרת כל מעשה נבלה. שם המשחק בדמוקרטיה הוא איזון בין זכויות. הזכות הנעלה ביותר היא ללא ספק הזכות לחיים - אבל גם בדמוקרטיה יש צבא שחייליו עלולים ליהרג, וגם דמוקרטיה אינה מחויבת לרכוש כל תרופה לכל חולה. הזכות לבחור היא מיסודות הדמוקרטיה, אבל לא מביאים קלפי לביתו של כל נכה.
חופש העיסוק אינו מכשיר קריירה בפשע וניתן להגבילו אם הוא פוגע בתחרות. חופש ההתכנסות עדיין מחייב רישיון של המשטרה לקיום הפגנות ואינו מתיר לערוך אותן בחצרות בתיכם.
כך גם חופש הביטוי. יש עליו מגבלות בדמות חוק לשון הרע, חוק הפרטיות ודיני זכויות היוצרים - ויש עליו גם מגבלות ביטחוניות. דמוקרטיה הנמצאת במצב מלחמה מפעילה צנזורה, וברור לכל שזהו אמצעי חיוני לשמירת חיי התושבים. ומעל לכל חייב להיות ברור, שחופש הביטוי אינו מאפשר למסור לאויב מידע ולסייע לו במלחמתו בישראל.
נדגים זאת בצורה אחרת. נניח שאחד מהארגונים הבוגדניים הללו יכנה קצין צה"ל ספציפי "פושע מלחמה"; הוא יוכל להגיש תביעת לשון הרע ואולי אף יזכה בה. אבל כאשר הארגונים הללו מאשימים את צה"ל כולו ב
פשעי מלחמה - הם נהנים מחסינות מוחלטת. מה שקורה למעשה הוא, שהשמצת אדם אחד ניתנת להענשה, אבל השמצת מאות אלפים עוברת ללא כל תגובה שהיא. זהו אבסורד משווע.
אז מה יעשה מי שבאמת ובתמים חושש שצה"ל מבצע פשעים? התשובה לכך דומה לשאלת הסגר על עזה. מי שבאמת רוצה לעזור לתושבי עזה, יכול להעביר את הסיוע דרך ישראל. ומי שבאמת רוצה למנוע מצה"ל לעבור על חוקי המלחמה, יכול לעשות זאת באמצעות פנייה לגורמים המוסמכים בצה"ל או לוועדת החוץ והביטחון. אין עוד צבא בעולם שבודק את עצמו כמו צה"ל. יש לומר בריש גלי: הרעש הציבורי אינו מיועד למנוע פשעים, אלא להכפיש את המדינה ולמנוע ממנה להילחם במי שיורים ללא הרף על אזרחים חפים מפשע.
כדאי לסייענים הללו לזכור, שאם יתממשו השאיפות של חמאס ודומיו - לא תהיה להם מדינה בה יוכלו לבטא את דעותיהם. אני לא אומר שצריך לתלות או להכניס למאסר עולם את פעילי הארגונים הללו. אני כן אומר שהגיע הזמן לקבוע מה לגיטימי ומה לא לגיטימי במדינה דמוקרטית הנלחמת על חייה. סיוע לאויב אינו לגיטימי, לא יכול להיות לגיטימי ואסור שיהיה לגיטימי.
