המשבר ברשת מגה וקריסתה של קוסט 365 מעלים שוב את האנומליה שבפעילות מול חברה בע"מ. בניגוד למחשבה כאילו פעילות כזו בטוחה יותר מאשר פעילות מול עוסק מורשה, הרי שבפועל הנושים חשופים הרבה יותר כלפי חברה בע"מ, בשל עקרון האישיות המשפטית העצמאית שלה.
המשמעות המשפטית והמעשית של כלל זה היא, כי כעיקרון - החברה בלבד היא האחראית לחובותיה, ולא בעלי מניותיה ומנהליה. בתי המשפט שומרים בקפדנות ראויה על כלל זה, באשר הוכחו יתרונותיו לעידוד הכלכלה. עם זאת, כידוע, לכל כלל יש חריג.
בהתאם לחוק החברות ולפסיקה, ישנן שתי דרכים להרחבת מעגל החייבים, באופן שניתן יהיה לתבוע לא רק את החברה שקרסה, אלא אף אישית את האורגנים שלה (בעליה, מנהליה וכל מי שניתן לראות את פעילותו כפעילות של החברה). הדרך האחת היא תביעה להרמת המסך שבין החברה לבעלי מניותיה, והשנייה - תביעה לחיוב האורגנים בגין אחריותם האישית, בין מכוח עילה חוזית (כגון: חוסר תום לב - אי-גילוי המצב הכלכלי הנכון במועד ההתקשרות עם הספק) ובין מכוח עילה נזיקית (כגון: רשלנות או תרמית).
ההבדל בין שתי הדרכים הוא, כי בעוד שאת המסך ניתן להרים רק כנגד בעל מניות בחברה, הרי שחיוב אישי בדרך השנייה ניתן לבצע כנגד כל אורגן. לעיתים הגבול שבין ניהול עסקי תקין לבין הטלת חבות אישית דק מאוד. על כן, על בית המשפט מוטלת חובת האיזון שבין מצוקת הנושה מחד-גיסא, לבין תפקוד
בתום לב של אורגני החברה מאידך-גיסא. לא כל כישלון עסקי מצדיק הטלת חיוב אישי על האורגנים של החברה. לפיכך, מוצדקת הזהירות שמערכת המשפט נוטה לגזור על עצמה בכל הקשור לחיוב אישי.
קריסת חברה מצדיקה את בחינת התנהלותם של האורגנים בה, בפרט בתקופה הסמוכה לקריסתה, וזאת כדי לוודא היש מקום לחיוב אישי. ככל שהחברה נקלעת להליכי פירוק, הדרך המיטבית לבחינת אחריות האורגנים והטלת אחריות אישית עליהם במקרים הראויים, היא זו שנקבעה בסעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות. הדבר נכון בעיקר לגבי נושים בלתי מובטחים (כגון ספקים), שכן לנושים המובטחים יש בטוחות להיפרע מהן, ואילו העובדים מקבלים לפחות חלק משכרם במקרה של פירוק.
חוק החברות מתיר להרים את המסך, אם בית המשפט מצא, בנסיבות העניין, שצודק ונכון לעשות כן. מימושה של אפשרות זו כפוף לרשימת מעשים פסולים שנעשו על-ידי בעלי החברה או נושאי משרה, ועיקרם פגיעה לרעה בצדדים שלישיים תוך שימוש לרעה במסך ההתאגדות ונטילת סיכונים בלתי סבירים.
כאמור ניתן לחייב אישית את האורגנים לא רק בעילת הרמת המסך, אלא אף מכוח עילה חוזית או נזיקית. על-מנת להגיע למסקנות בדבר אפשרות החיוב האישי, יש לברר פרטים רבים על-אודות התנהלות החברה, בפרט ב"עת הדמדומים" - במועד שמצבה הורע משמעותית, ובכל זאת המשיכה בעסקיה כאילו הכל כרגיל.
הפסיקה התירה לחייב אישית אורגנים בחברה, כל אימת שהוכחו מקרים של תרמית, לרבות הברחת רכוש, העדפת נושים או אף עירוב נכסים בין החברה לאורגנים מטעמה. במקרה של מגה, פורסם שבעליה משכו דיבידנדים בסכומים גדולים כאשר מצבה כבר היה רעוע, וייתכן שיהיה בכך כדי להצדיק תביעה נגדם.
יתר על כן: פסיקה ענפה דנה בתופעה בה חברה בע"מ ממשיכה בניהול עסקיה כרגיל, תוך יצירת חובות נוספים, שעה שמנהליה יודעים או צריכים לדעת בעליל שהחברה לא תוכל לפרעם, וכי אין סיכוי סביר שהנושים יקבלו כספם. ככל שיוכח הדבר, מדובר בהפרת חובת הגילוי (המטילה חיוב אישי), ולפי חלק מהפסיקה אף נחשבת כתרמית (המאפשרת גם הרמת מסך, אם כי לכך דרושה רמת הוכחה גבוהה מ-51% המקובלים במשפט האזרחי).
ישנם מספר מבחנים אוביקטיביים לבחינת מודעות האורגן למצבה של החברה, כגון: הגדלת/הקטנת הזמנות בסמוך לקריסת החברה, בחינת רווח אישי שנגרם לאורגן עקב ביצוע ההזמנה, מצב חשבון החברה הבנק והתנהלותו לפני קריסתה, שינוי במשכורות, מצב תזרים המזומנים, ביטול/החזרת צ'קים, יצירת שעבודים על רכוש החברה, העדפת נושים ועוד.
זכות הנושה לתבוע אישית את האורגנים של החברה היא שאלה מורכבת, פאזל של עובדות והלכות משפטיות. לכן, על עורך הדין העוסק בנושא לערוך תחקיר עובדתי מקיף ככל שניתן, על-מנת להסיק את המסקנות המשפטיות הנובעות מהן.
