|   15:07:40
דלג
  רפי לאופרט  
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
כתיבת המומחים
אפל ווטש: מהפכת הטכנולוגיה על פרק כף ידך
קבוצת ירדן
מה חשוב לדעת על שיעורים פרטיים בישראל

אחרי חתימת ההסכם עם אירן ובעקבותיו

ההסכם אינו רק שאלה של משקל האיום הגרעיני האירני לאחר חתימתו, אלא מאזן השת"פ הכולל עם ארה"ב, לפחות כל עוד אובמה הוא הנשיא. לאחר שיסתיים המאבק בקונגרס על אישור ההסכם, אם ההסכם לא ייבלם או למצער יוחזר ל"שולחן השרטוט" למקצה שיפורים רציני, צריכה ישראל לראות עצמה עומדת בכוחות עצמה נגד נטיות ההתפשטות האירניות, ומגלה במאבק בהן לפחות אותה נחישות ויוזמה שמגלה אירן בהמשך קידום תוכנית ההתפשטות שלה
19/07/2015  |   רפי לאופרט   |   מאמרים   |   הגרעין האירני   |   תגובות
שיחות ההסכם על הגרעין האירני [צילום: Joe Klamar/AP]

אחרי חתימת ההסכם ולאחר עיון ראשוני בעיקרי הנושאים הגלומים בו, השאלות הראשונות העומדות על הפרק הן:

  • מה באמת ביקש אובמה להשיג בהסכם זה?

  • מהן המטרות הסמויות שלו בחתירה הכמעט בלתי-נלאית להסכם בכל מחיר?

  • האם ההסכם שהושג אכן מבטיח, ברמת סבירות גבוהה, שאירן תעצור את המרוץ לגרעין ל-10 עד 15 שנים?

  • היה והקונגרס יאשר את ההסכם, מהו היעד הבא של אובמה מול אירן ומה משמעויות הדבר לגבי ישראל?

  • היה ויתברר, ורבים סבורים שזהו אכן התרחיש הריאלי, שאירן מפירה את ההסכם, אולם היא אינה עושה זאת ע"י מהלכים אסורים בו במפורש, אלא ע"י עקיפתו בדרכים שונות, למשל: העתקת פעילות הגרעין, לפחות בחלקה, לטריטוריה אחרת; קוריאה הצפונית כדוגמה, או פיתוח מתקנים חדשים, מפוזרים יותר מוגנים יותר וקטנים יותר במרחבי אירן הנכרים ואולי גם בטריטוריות נוספות. שם תמשך הפעילות תוך בתנאי זהירות מירביים והפעלת אמצעי הטעיה, שיקשו על גילוי הפעילות החדשה-מתי יגלו זאת האמריקנים אם בכלל, ומה תהיה מדיניותו של אובמה במקרה כזה?

אובמה כמאחז עיניים

חתימת ההסכם הביאה את ממשל אובמה ואת הנשיא האמריקני עצמו אל נקודת צומת. החלק הראשון של מחזה האבסורד ששוחק לפנינו במשך קרוב לשנתיים הסתיים במישור הדו-צדדי ארה"ב – אירן, ועובר עתה לאישור ה"מוסדות המוסמכים" של שני הצדדים. דחייתו באחד מהם, מחזירה את המערכת כולה לאחור. ברור שהחזרת המערכת לאחור תעשה בתנאי אמון ובמצב יחסים גרוע בהרבה מזה ששרר קודם למו"מ הארוך והמיגע. אפשר שהשינוי המשמעותי והמהיר ביותר שדחיה כזו תביא, יהיה התמוטטות משטר הסנקציות הבינלאומי. ארה"ב ואלי גם אירופה ישאירו בחוסר רצון את הסנקציות שלהן על-כנן, אבל דומני שרוסיה וסין ינקטו גישות אחרות.

אובמה מרבה להופיע בתקשורת ולדברר את עצמו, ואין ספק שבממשלו הוא האדם הטוב ביותר למשימה זו. מיקוד הפעילות בו עצמו, בין היתר מצמצם את האפשרות לטעויות או שגיאות שיביכו אותו או יחשפו את כוונותיו האמיתיות והשלימות. ההסברים של אובמה ביממה האחרונה חושפים בין השורות וליד השורות מרכיבים יסודיים של החשבון האמיתי שעומד ביסודו של מהלך זה. עוד לפני המו"מ היה ברור שהסנקציות עובדות. הלחץ שלהן בעיקר היה זה שהביא את אירן לשולחן המו"מ. אולם, פעולת הסנקציות הייתה איטית ולוחצת פחות ממה שניתן היה לחשוב או לקוות בתחילה, ולכן צריך היה להחליט על אחת משתיים – מהלך שיאפשר הפסקת הסנקציות ויוסבר בחלופה אחרת, לפחות למראית עין. או הרחבת הסנקציות והעמקתן, במטרה להגדיל את הלחץ על האירנים ולכפות עליהם באמצעות "אלימות כלכלית" ציות לדרישות הבינלאומיות. בפועל נראה שהמערכת הבינלאומית לא הייתה מוכנה בכל מקרה להפעיל כוח– כל שחקן וסיבותיו. בין מנהלות המו"מ, הפעלת כוח אפקטיבית יכלה לבצע רק ארה"ב, ואובמה התחלחל מהרעיון שהוא יחזיר את ארה"ב לפעילות צבאית באזור, אחרי כל מה שאמר במערכות הבחירות שלו על מהלכיו של בוש.

אובמה חייב היה למצוא פתרון, או פתרון מדומיין, שלא יותיר אותו עם שברי מדיניותו המרכזית במזרח התיכון, היה ומשטר הסנקציות יתמוטט מסיבה כזו או אחרת. ההסכם שהושג יכול היה להיות סביר, אילו יכול היה אובמה לערוב באמת לכל מה שהוא מבטיח שאירן תעשה או לא תעשה; הוא אינו יכול להבטיח זאת ולכן ההסכם גרוע. בכל הפרמטרים שלטענת אובמה הוא מחזיר את אירן לאחור ומרחיק אותה מפריצה לפצצה מ-3 חודשים ל-12 חודשים, המימוש תלוי יותר מכל ברצון טוב אירני, ורצון טוב כזה על-פי נסיון העבר, אין שם.

לאחר שפע הצהרותיו בהן הבטיח למנוע פצצה גרעינית מאירן, אובמה אולי היה נאלץ להפעיל כוח אילו סרבו האירנים למו"מ או פוצצו אותו באופן בוטה, או לחלופין אילו התברר שהם על סף מהלך קצר-מועד שיביא אותם לניסוי גרעיני בעין. במילים אחרות: על סף היווצרות איום קונקרטי בעל השלכות ישירות על הביטחון הלאומי של ארה"ב ואירופה.

כל המהלכים בזירה הבינלאומית משליכים במידה כזו או אחרת על אינטרסים ועל הביטחון הלאומי של מדינות, אולם מה שמניע אותן לפעולה הוא חומרת ההשלכה המיידית או החזויה, או עוצמת האיום. מן האפשרות הזו ברך אובמה על-ידי שורה ארוכה של קונצסיות לאירן, חלקם בידיעה ברורה שהן לצנינים בעיני ישראל וחלקן תוך ידיעה שהן במקרה הטוב מפוקפקות. בקונטקסט זה יש לראות גם את האשמותיו כלפי נתניהו כאילו לא הביא שום הצעות משלו. וכאן טמונה אחיזת-עיניים נוספת מצידו של אובמה. מצד אחד לא שיתף מספיק את נתניהו, מצד שני התעלם ממה שהציע בטענה שעמדותיו "קיצוניות" מדי או שהוא "אינו מבין" את הסיטואציה, ומצד שלישי ניסה לדחוק את נתניהו לפינה בנושא הפלשתיני בטיעון מופרך שיש זיקה בין שני הנושאים, ולדוג במים עכורים.

שינוי ממשי במציאות האזורית מחייב שינוי באירן עצמה; וגם אובמה יודע זאת. שינוי כזה אפשרי על-ידי שינוי המדיניות של אירן כשהמשטר הקיים נותר על-כנו או ע"י חתירה לשינוי המשטר – שני הדברים אינם פשוטים לביצוע. במאזן הכוחות הפנימיים הנוכחי באירן, שינוי מדיניות כשהמשטר נותר על-כנו, כמעט ואינו מתקבל על הדעת. שינוי המשטר מאידך-גיסא הוא מהלך שדורש אמצעים חריפים יותר. למשל: העמקת הסנקציות וליווי המהלך באיום צבאי אפקטיבי. זו הייתה עמדת ישראל שבוטאה במקרים לא מעטים ע"י ראש הממשלה, בניגוד לטענה השקרית של אובמה שישראל לא הציעה אלטרנטיבות להסכם הנוכחי.

אובמה סרב לקבל כל הצעה ישראלית שהיה כרוך בה חשש ל"ברוגז" אירני, ל"סיכון" כזה לא היה מוכן אובמה. אילו נקלע המו"מ למשבר, סביר להניח שישראל הייתה סובלת מכל באופן ישיר יותר מארה"ב או אירופה או כל משתתף אחר במו"מ, אולם מנהלי המו"מ חיפשו הסדרי "דה לוקס ונוחיות. בשני המקרים של שינוי באירן, ניתן להניח בסבירות גבוהה שהציבור האירני היה מקבל אותם ברצון. ציבור רחב באירן מחפש רמת חיים ואיכות חיים משופרים ואינו מתלהב, בלשון המעטה, משלטון האיסלאם הקיצוני של משמרות המהפכה. ממשל אובמה לא היה מוכן לנצל את כוחו להשגת יעד כזה, שהיה מגדיל מאוד את הסיכוי לשינויים ממשיים באזור, משתי סיבות עקריות:

  • הממשל לא היה מוכן בשום אופן לנקוט צעדים שעשויים להביא אותו למצב שבו יחויב, אולי, להפעיל אופציה צבאית.

  • ארה"ב הבינה שרוסיה וסין, ובמידה פחותה גם אירופה, היו מוכנות להקצות לה זמן קצוב בלבד להובלת מהלך מדיני מול אירן ולהשתתף בו בעצמן באופן פעיל. לכל המדינות הללו אינטרסים לייצב את המזרח התיכון בהקדם ולפתח בו שווקים ומקורות אנרגיה הדרושים לכלכלתן, שמצבה אינו מזהיר. אף אחת מהן לא ששה לאפשר לארה"ב לחזור באמצעות הובלה של מהלך כלכלי משמעותי וממושך מול אירן, למעמד מוצהר של המעצמה העולמית הראשונה והבולטת, כפי שהייתה אחרי נפילת בריה"מ. מעמד כזה לאחר החלשות ממושכת למדי, הייתה ארה"ב עשויה להשיג אילו המשיכה להוביל את הסנקציות מול אירן ובעקיפין לשלוט כך על חלק מהמדיניות הגלובלית של הגושים הגדולים האחרים. כאשר כול משתתפות המו"מ הבינו שארה"ב אינה מתכוונת להוציא עבורן את הערמונים מן האש באמצעות מהלך צבאי, היה ומשטר הסנקציות יכשל או יוביל בהשראת התססה אירנית להחרפת התוהו ובוהו האזורי לפרק זמן ארוך, קצרה רוחן ופגה סבלנותן, והנוחיות הכלכלית המיידית גברה על השכל הישר המדיני-אסטרטגי.

ברקע השתלשלות הדברים המתוארת לעיל, פועל שיקול אמריקני נוסף. ארה"ב ייעדה לאירן תפקיד של מעצמה אזורית, יריבה לזרמים הקיצוניים באיסלאם הסוני. תפקידה לבלום זרמים אלה מלהתפשט למקומות נוספים באתרים שבהם מתמוטטות "מדינות הלאום" הישנות שהוקמו על בסיס הסכמי סייקס-פיקו. האיום הראשי הוא דאעש, אבל גם איומים אחרים כשלוחות אל-קאעידה, וקבוצות קיצוניות נוספות, עדיין פועלים ועדיין מאיימים על היציבות האזורית והעולמית.

מטרה זו משותפת למעשה גם לרוסיה שמאויימת בגבולה הדרומי ע"י קבוצה לא קטנה של מדינות מוסלמיות סוניות, וסין שמאויימת בחבלשינג'יאנג שבמערבה ע"י האויגורים, קבוצה של כ-80 מיליון מוסלמים שהולכת ומקצינה ודורשת יותר אוטונומיה וחופש פעולה. גם אירופה שותפה לתפיסה זו בהשראת ההגירה המוסלמית-סונית הגדולה אליה מאפריקה ומהמזרח התיכון, המהווה איום גובר והולך.

ארה"ב, רוסיה וסין רואות באיום פוטנציאלי גרעיני מצד אירן, איום חמור פחות מהאיום שעשויה להוות עבורן התפשטות משמעותית נוספת של דאעש – הזרם האיסלאמי-סוני העקרי והמיליטנטי ביותר, שנתון בתנופת צמיחה והשפעה אזורית וחוץ-אזורית. כבר אמרתי קודם שלהערכתי ארה"ב של אובמה תלחם רק עבור אינטרס אמריקני מובהק –למשל: פריצה אירנית לנשק גרעיני בניגוד להסכם, או תוקפנות אירנית קונבנציונלית בלתי-נסבלת באזורנו; בלתי נסבלת משום שתאיים על נוכחות אמריקנית או על אינטרסים כלכליים חיוניים של ארה"ב, או תחזור למתכונת הפגיעות של מקרה מגדלי התאומים או דומה לו.

כל הסימנים העולים מהתנהלותו של אובמה בתקופת נשיאותו עד כה, מצביעים על כך שהממשל יהיה מוכן לסבול מצב בו אירן תערער את היציבות בסעודיה ואף תפיל את המשטר שם, וכך תגדיל עוד יותר את האנדרלמוסיה הפוליטית באזור. הגדלת אי-הסדר מקלה על התפוררות לאומית וסמי-אתנית, אבל מקשה על התגבשות מהירה של כוחות גדולים, מאורגנים ומצוידים, שביכולתם לפעול מהר ובהיקפים גדולים ליצירת שינויי מצב משמעותיים או בלתי-הפיכים. מצב כזה נוח יותר לארה"ב, אם לוקחים בחשבון שרוב יכולותיה והאינטרסים החיוניים שלה אינם נמצאים עוד באזורנו. עצם העובדה שהאזור יהיה נתון במערבולת דמים לפרק זמן ארוך, בסיוע מדיניות כזו אם לא בגללה, אינה מהווה סיכון אמיתי לארה"ב ובצורות אחדות, משרתת אפילו את מדיניות-העל שלה.

ישראל

המדיניות האמריקנית באזור, וכבר כתבתי על כך בעבר1, נשענת זה מכבר על שליטה מרחוק, או "הובלה מאחור". ארה"ב בוודאי מעוניינת להשפיע על הנעשה, אבל תוך כדי מעורבות ישירה מינימלית. זאת היא משיגה ע"י הפעלת "Proxies" (שליחים בדרך כלל לדבר עבירה) – כוחות מקומיים שעימם היא מתואמת, בהם היא תומכת ואותם היא מפעילה כחלק מהאמצעים לקידום וביצוע מדיניותה שלה. את השליטה הרצויה היא משיגה באמצעות לחץ מדיני, פיתויים כלכליים, סיוע צבאי ועוד, ובמקרים קיצוניים גם ע"י התערבות בעניינים הפנימיים, ופעילות להחלפת המשטר או הממשלה.

במזרח התיכון הנוכחי חמישה גושים מייצבים (בינתיים): אירן, טורקיה, מצרים, סעודיה ונסיכויות המפרץ וישראל. ישראל שונה מכל האחרים בכך שבכוחה הצבאי היא שקולה לכל אחד מהגושים ואפילו עולה עליו אבל נחותה מהם בכל השאר – מציאות א-סימטרית מדינתית מובהקת2.

במערכת סוערת זו, תשמר ארה"ב במידת האפשר את ישראל, אם ישראל תהיה מספיק חזקה, מספיק נחושה ומספיק חכמה לזהות נכון את פערי האינטרסים ההולכים ונוצרים בינה לבין ארה"ב ולמצוא את שביל הזהב לשיתוף פעולה. אין פרוש הדבר שיש להמנע מוויכוח עם ארה"ב. לדעתי טועים אלה שסבורים שישראל צריכה להמשיך ולהיות "גרורה" אמריקנית.

עליה להיות שותפת אסטרטגית זוטרה, ופרוש הדבר הוא שאין היא צריכה להטיל על ארה"ב נטלים ביטחוניים נוספים, ואין היא צריכה לפעול לשינוי המדיניות האמריקנית שנגזרת מן האופן בו תופס הממשל את האינטרסים האזוריים שלו. עליה לחפש את שביל זהב לשתופי פעולה, להמנע מניגודים חמורים או מפגיעה באינטרסים אמריקנים באופן בלתי נסבל או נסלח, למעט כאשר הביטחון הלאומי של ישראל נמצא בסכנה מוחשית, ומדיניות זו צריכה להיות על השולחן.

טועים אלה שמטיפים לישראל "להתקפל" בפני כל גחמה אמריקנית. התקפלות גוררת התקפלות, והסתגלות יתרה מטעמי נוחות של הממשל ובעיקר של פקידיו למציאות שבו ישראל היא "סרח עודף", או צרה שיש להשלים איתה כל עוד נוח הדבר, היא שגיאה גסה. ארה"ב צריכה "ללמוד" להתחשב גם באינטרסים חיוניים ישראלים, משום שאין אפשרות לשת"פ ממשי לאורך זמן אם אינטרסים אלה יופקרו באופן שיטתי ומזלזל.

ארה"ב, במיוחד ארה"ב של אובמה, לא תעשה את העבודה "המלוכלכת" במקום ישראל; כזכור, היא מנהיגה מאחור. ישראל מגיעה לבגרות ואחריות ותצטרך יותר ויותר לדאוג לעצמה, ולכך יהיו השלכות גם על המערכות הפנימיות ועל סדרי-העדיפויות בהן. הביקורות שמשמיעים בימים האחרונים פוליטיקאים קטנים וקטנוניים דוגמת יאיר לפיד, יחימוביץ, ובמידה פחותה גם ליברמן, מצביעות על אגו גדול וראש קטן. על נסיון לא להבין ולא לשמוע את הציבור, אלא להוליכו באף. אובמה מצידו משחק בכל אלה כבעדת שוטים, כאשר הוא מסביר להם ולציבור האמריקני שההתחייבות שלו הייתה שלאירן לא יהיה נשק גרעיני, וזאת מבטיח (??) ההסכם שנחתם. אבל לא הייתה התחייבות שלו לשלב בהסדר עם אירן הסכמה לחדול או למצער לצמצם מאוד את החתרנות הפוליטית האזורית.

למעשה הוא מודיע לישראל שהטיפול בחתרנות זו יהיה באחריותה וכדאי שתשנס מותניים כל עוד מטריית ההסכם המפוקפק ערבה לכך. הבעיה מסתבכת הרבה יותר כאשר מתברר שבהסכם קיימת הסכמה אמריקנית לעזור לאירנים להתגונן בפני מלחמת-סייבר, וצריך לקוות שאין להסכם הגלוי עם המעצמות, גם הסכם או נספח סודי בי-לטרלי שהוא עוד יותר מוצלח מההסכם עצמו.האם פרוש הדבר הוא מערכת יחסים חדשה בין ישראל לארה"ב בתחום הסייבר? אם כן, זהו קושי חדש עצום ומחייב הערכה ישראלית מחודשת של כל מערכת שיתוף הפעולה עם ארה"ב בתחומי הסייבר.וכשראש ממשלת ישראל מודיע שההסכם אינו מחייב את ישראל ובצדק - זו כנראה רק התחלה.

במילים אחרות: ההסכם אינו רק שאלה של משקל האיום הגרעיני האירני לאחר חתימתו, אלא מאזן השת"פ הכולל עם ארה"ב, לפחות כל עוד אובמה הוא הנשיא. לאחר שיסתיים המאבק בקונגרס על אישור ההסכם, אם ההסכם לא יבלם או למצער יוחזר ל"שולחן השרטוט" למקצה שיפורים רציני, צריכה ישראל לראות עצמה עומדת בכוחות עצמה נגד נטיות ההתפשטות האירניות, ומגלה במאבק בהן לפחות אותה נחישות ויוזמה שמגלה אירן בהמשך קידום תוכנית ההתפשטות שלה. אפשר שעובדה זו תתבהר במהרה גם למצרים, טורקיה וסעודיה, ותחולל הזדמנויות אסטרטגיות, אולם הבסיס לניצול הזדמנויות אלה צריך להיות מושתת על שתי רגליים: ראשית, הבנות עם ארה"ב על תחומי ההסכמה והשת"פ במציאות החדשה. שנית, הבנות עם שותפות אסטרטגיות אזוריות – גלויות וסמויות – שאין להתלות שת"פ לבלימת אירן בהסדרת הנושא הפלשתיני.

מבחינת ישראל הנושא הפלשתיני טומן בחובו בין היתר סיכון של גלישת דאעש למרחב יש"ע מתחת לרדאר, ואת הסימנים הראשונים ראינו כבר ברמדאן האחרון, בכתבות של יחזקאלי על הדרשות החריפות במסגדים בתחומי מדינת ישראל. איום דאעש הוא איום על כולם, לרבות המדינות הסוניות המתונות, אבל חומרתו שונה מול המדינות הסוניות הגדולות והמתונות יחסית,לבין ישראל הקטנה וחסרת העומק האסטרטגי.

מציע שכל החולמים במקומותינו יתעוררו, משום שההסכם הרע שאליו הגיעו המעצמות מול אירן, איננו סתם עוד נייר פורמלי. הוא כתב שינוי-מציאות אזורית לא פחות מארועי ה"אביב" הערבי, ועשוי לבשר על קשיים חמורים לא פחות, ובהם: מרוץ חימוש גרעיני, מרוץ חימוש קונבנציונלי, התגברות הטרור, במיוחד בגבול הצפון ואפילו מלחמה שלישית בלבנון. השתחררות אירן מן הסנקציות הכלכליות תהיה גורם מדרבן למלחמה כזו משום שאירן תקבל זרם אדיר של הכנסות במט"ח שיממן את פעילותה התוקפנית, ותעצים בהסתמך עליו את חתירתה להסדרת המצב בסוריה בחסותה ותחת שליטתה. במסגרת זו עשוי חיזבאללה לקבל הנחיות שונות מאלה שמנחות את התנהגותו הנוכחית והמאופקת יחסית. לפיכך, הצהרתו של ראש הממשלה שהאופציה הצבאית היא על השולחן, היא נכונה ובמקומה, בתנאי שהיא איננה איום סרק, ומבחנה עשוי להיות אם וכאשר יתגלו חילוקי דעות בין ישראל לארה"ב בשאלה האם מפירה אירן את ההסדר הכל כך יקר לליבה של ארה"ב...

האפשרות של גידול באי-היציבות סביבנו שתתפתח למאבקים צבאיים הן בצפון והן בדרום, מחייבת שישראל תבחן מחדש את תפיסת הביטחון הלאומי שלה, ותגדיר מטרות מלחמה אותן תשאף להשיג היה ויתפתחו מאבקים מזויינים בצפון ובדרום. במאמר קודם (הערה 1 לעיל), כתבתי שלדעתי צריכה ישראל לחתור ליצירת אזורי חיץ מפורזים לאורך גבולותיה, בגלל ממדיה הטריטוריאליים הקטנים. גם זה נושא לדיון רציני מאוד עם ארה"ב, כחלק מחבילת הפיצויים הביטחוניים על חולשות ההסכם מול אירן. אסור לישראל להשאר בשיח זה מול ארה"ב רק בתחום האמל"ח והכספים הדרושים לרכישתו – זו תהיה שגיאה קשה. התמורה האסטרטגית חשובה הרבה יותר מהתמורה האמל"חית, משום שהיא עשויה ליתר את הצורך להשתמש באמל"ח, מה שלא מובטח על-ידי האמל"ח עצמו.

בהדברות הרצינית הקרובה עם ארה"ב, שתתבסס במידה רבה על גורל ההסכם עם אירן והשלכותיו לאחר הדיון בסנט, צריכה ישראל לבסס את היחסים על הבנות והסכמות ולא על הסכמות בלבד. ההבדל ביןהשתיים הוא גודל מרחב התמרון המתקיים למשל בין יידוע הצד השני לכוונות מסוימות מבלי לבקש את אישורו או הסכמתו למימושן מראש, לבין תלות כבדה הנוצרת מן הצורך להגיע מראש להסכמות.

הואיל וארה"ב בשינוי הגישה שלה כלפי אירן יצרה פער-אינטרסים בינה לבין ישראל, צריכה ישראל לדרוש "הבנות" כהליך חוקי ביחסים, פיצוי עליצירת פער זה.

יתכן שישראל צריכה לשלב במאבקה נגד אישרור בקונגרס של ההסכם עם אירן כמות שהוא, גישה יצירתית יותר שתגדיל את הסיכוי להשגת תמיכה בתיקון הליקויים החמורים ביותר שבהסכם כתנאי לאישורו. גישה אפשרית עם פוטנציאל ניכר עשויה להיות הצהרה של ראש הממשלה,שישראל לא תתנגד לתוכנית גרעינית אירנית, אם תחתום עימה אירן הסכם שלום או לפחות אי-לוחמה, תודיע שהיא מסתלקת מכוונתה להשמיד את ישראל, תצטרף לאמנה לאי-הפצת הנשק הגרעיני, ותפתח את כל מתקניה לפיקוח וביקורת בינלאומית, תקפיא את תוכניתה הצבאית ותמשיך בתוכנית אזרחית. ישראל מצידה תצטרף לאמנה אך ורק כאשר ישרור שלום בינה לבין כל מדינות האזור ויבוצעו מולן צעדי נורמליזציה מהותיים.

ישראל זקוקה לקורנס כבד על-מנת לשנות את כיוון זרם האירועים באזור, אם היא רוצה לתפקד כשחקן מרכזי בו. זהו אחד הכלים הבודדים העומדים לרשותה כיום.אפשר שמהלך כזה ישמשסולם גם למדינות הסוניות המתונות יחסית, לרדת בו מיוזמת סעודיה הלא גמישה, לעבר מציאות אזורית חדשה, שתשנה משהו יסודי גם במערכת היחסים עם הרשות הפלשתינית וירדן.

הערות

1.ראה: "צ'רצ'יל או צ'מברליין?!", 29.6.15, [קישור]
2. הטבלה מדגימה חלק מהנתונים. המקור: ויקיפדיה (מבוסס על נתוני הCIA – לשנת 2014.
3. 5 הנסיכויות (אמירויות) הקשורות לסעודיה ומשתפות עימה פעולה באופן הדוק. (לא כולל: בחריין, עומן, מוסקט וכווית)

השוואת נתונים יסודיים במוקדי הכוח המדינתיים העקריים במזה"ת כיום [צילום: רפי לאופרט]
תאריך:  19/07/2015   |   עודכן:  19/07/2015
רפי לאופרט
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
אחרי חתימת ההסכם עם אירן ובעקבותיו
תגובות  [ 0 ] מוצגות   [ 0 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
התפתחויות נוספות   /  הגרעין האירני
"ההסכם הזה מלא חורים כמו גבינה שווייצרית". נא לא לטעות. למרות האקטואליות החריפה שהביקורת הקטלנית הזו מדיפה, היא לא נאמרה על הסכם הגרעין, שנחתם בשבוע שעבר בווינה. השמיע אותה רב-אלוף אהוד ברק, כרמטכ"ל צה"ל, על הסכם אוסלו הראשון, שנחתם ב-20 באוגוסט 1993 בין שר החוץ שמעון פרס לנציג אש"ף אבו-מאזן.
19/07/2015  |  ישראל רוזנבלט  |   מאמרים
התיישבנו משני צידי השולחן הקטן לשחק במלחמה. אובמה טרף את הקלפים באצבעותיו הארוכות כמו שחקן קלפים מקצועי, חצה את החבילה לשני חלקים שווים בדיוק וסימן לי לבחור את אחת החבילות. אני מכיר את הרמאי הממזר. הוא בוודאי הכניס את הג'וקרים לחבילה הקרובה אליו. הושטתי את ידי ולקחתי את החבילה הקרובה אליו.
19/07/2015  |  יורם הר-לב  |   מאמרים
נכון ההסכם שנרקח על-ידי המעצמות הגדולות הוא הסכם לא טוב לישראל אבל הוא עובדה חיה ויש ללמוד כיצד לחיות איתו האם הסכם זה יוביל לשובה של ההיסטוריה העתיקה בה פרס החריבה את ישראל או שמא נחיה בחשש מתמיד מפני הארועים הצפויים.
19/07/2015  |  שמעון זיו  |   מאמרים
בהמשך לסקירה השבועית של נחמן שי:
המנהיג העליון של אירן, האייתוללה עלי חמינאי, משגר מסרים מאיימים לעבר המערב. זאת, למרות החתימה בשבוע שעבר על הסכם הגרעין בין ארצו לבין שש המעצמות. יהיה מי שיגיד שבגלל החתימה.
18/07/2015  |  איציק וולף  |   חדשות
רשימות נוספות   /   הגרעין האירני  /  מי ומי  
הבית הלבן: האופציה הצבאית מול אירן על השולחן  /  עופר וולפסון
סקר: 47% תומכים בתקיפה צבאית באירן  /  עופר וולפסון
השמרנים באירן דוחים פרשנות אובמה להסכם   /  רפאל בוכניק
ספין ממשלת האחדות  /  יוני בן-מנחם
מהי המשמעות "הסכם רע"?  /  צ'לו רוזנברג
מינכן - אוסלו - וינה   /  רון בריימן
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
איתמר לוין
איתמר לוין
עם חיוך תמידי והמון סבלנות ואנושיות, חוי טוקר מנהלת בנינוחות דיוני חדלות פרעון - אם כי לעיתים תכונות אלו גורמות לה לאפשר לעורכי דין להאריך מדי ואף לנהל שיחות ממש מתחת לדוכן
יוסף קנדלקר
יוסף קנדלקר
מאז ועד היום איש לא מעז לקרוא לבן שלו המן, למרות ששמעתי על מישהו שקראו לו כך, אבל זה בגדר שמועה
יורם אטינגר
יורם אטינגר
ב-2024 יש 69% רוב יהודי בשטח המשולב של יהודה, שומרון ו"הקו הירוק" - לעומת 39% מיעוט ב-1947 ו-9% ב-1900 - הנהנה מרוח גבית של שיעור פריון ומאזן-הגירה-חיובי    אין פצצת זמן דמוגרפית ער...
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il