וזה מזכיר לי את שלושת הלאווים של ועידת חרטום" לא לשלום עם ישראל, לא למו"מ ישיר, לא להכרה דה יורה בישראל. אבו-מאזן כל כך התרגש מהחלטות חרטום שגם הוא ב-14 לינואר 2014, בנאום ברמאללה הצהיר: "לא נכיר בישראל כמדינה יהודית, לא נוותר על זכות השיבה, לא נוותר על ירושלים כבירת פלשתין.
אלה הפרטנרים שלנו כל אלה שעדיין, חושבים וחולמים בהקיץ כי אבו-מאזן הוא פרטנר למו"מ או הסכם הנוח ביותר שיש, כנראה חיי באשליה, כי שלושת הלאווים של חרטום ושלושת הלאווים של אבו-מאזן, הם היסודות של מדיניות הפלשתינים מאז עראפת שסירב להסכם שהוצע לו ע"י
אהוד ברק, למרות שדחף אותו באלגנטיות לתוך הצריף בקמפ-דיוויד. ויתרה מכך, אבו מאזן שסירב להסכם חלומי מבחינתם, שהוצע לו ע"י
אהוד אולמרט/
ציפי לבני - והוא סירב בקרירות. יודגש, כי הסכמים שהוצעו להם אז - לא יחזרו על עצמם, גם אם יקרה נס ובוז'י ונספחיו יגיעו לשלטון.
הזמן פועל לרעתם הזכרתי את זה בעבר, ואני חוזר על כך שוב (ואני יודע שאני במיעוט) שהזמן פועל דווקא לטובתנו בנושא זה. שהרי מה שהובטח אז, היום כבר לא ישוב ולא יחזור על עצמו. ככל שהזמן עובר ומספר המתיישבים ביו"ש גדל, המפה הקרקעית והדמוגרפית משתנה והפלשתינים מאבדים שטח וזמן, שלא יוכלו לקבל חזרה. אם יש מישהו שחולם, שניתן יהיה להוריד ישובים גדולים ביו"ש, כמו בנסיגה מעזה ומגוש-קטיף, לא חי במציאות.
הלאווים של בוז'י תפקידה ויעודה של האופוזיציה - להיות אלטרנטיבה שלטונית, לשאוף להחליף את הממשלה והשלטון, לבקר, לתקוף את הממשלה, להציע תיקונים ושיפורים ופתרונות אלטרנטיביים - בכלכלה ובביטחון.
אבל אופוזיציה אחראית וממלכתית תפקידה גם לגבות ולעזור לממשלה באותם נושאים שהם לטובת המדינה, ביטחונה ושגשוגה הכלכלי. כאשר ראש האופוזיציה נתקל בהתנגדות נמרצת מבית מהאגף של כבל, יחימוביץ, לבני, לכל מהלך שהוא מנסה ללכת לקראת הממשלה בנושא הסכם הגרעין, החרמות, ההסתה הפרועה נגד ישראל בעולם, והם חוסמים אותו בטענה שהוא עוזר לביבי, עוזר לממשלה וכל רצונו להצטרף אליה ולהקים ממשלת אחדות לאומית, בוז'י נבהל, נלחץ, נואם את נאום שלושת הלאווים שהזכרתי בפתיח ומצטייר כמנהיג חלש, רכרוכי, לא אמין, לא אמיץ ולא משכנע.
התוצאה - מפלגת העבודה, שמשנה כל בחירות את שמה ואת הרכבה כמו
המחנה הציוני, עם ציונים מובהקים כמו
מרב מיכאלי,
סתיו שפיר, והפרשן המהולל
זוהיר בהלול, שהציונות היחידה שבו זו השפה העברית העשירה. זוהיר בהלול דנן, הצהיר אחרי בחירתו במחנה הציוני, שהוא לא רואה עצמו כחלק מהמחנה הציוני, לא מכיר בשם המפלגה, ולהערכתי רחוק מלהכיר גם ביסודות של מדינה יהודית, של העם היהודי. מסתבר שאין לנו פרטנרים בחוץ ולא בפנים, ואין עם מי להקים ממשלת אחדות.
המסקנה - להמשיך לתמוך במחנה הלאומי, למען העם היהודי היושב בציון.
הערות לסיום: - האם מפלגת השלטון, שזו לה הקדנציה השלישית ברציפות, לא עשתה אף מהלך טוב, שאפשר לציין ולהדגיש, בביטחון, בכלכלה היציבה לעומת שכנותינו האירופיות כמו יוון, בולגריה, איטליה, ספרד, פורטוגל - תמהנו.
- מדוח מבקר המדינה על פרשת הגז, עולה שהיה "ברדק" בהחלטות, בהתנהלות ובפיקוח אבל המבקר הדגיש ש"הטיקונים" ראויים למילה טובה על היזמות, ההשקעה הגדולה בכספים והם אינם "האויב" - לתשומת לב כל המבקרים שלהם.
