מה משותף לשופטי משפחה ולשופטי תעבורה? לכאורה - כלום, פרט לכך שאלו ואלו מכהנים בבתי משפט השלום. אלא שבפועל הם סובלים מבעיות מבניות זהות, המצריכות פתרונות מעמיקים וארוכי טווח.
הבעיות הזהות נובעות מכך שהן שופטי המשפחה והן שופטי התעבורה מכהנים בערכאות מתמחות, ולמעשה הם תקועים בהן למשך עשרות שנים. מספר שופטי המשפחה שהתקדמו לבתי המשפט המחוזיים ניתן למדידה על אצבעות כף יד אחת (למיטב ידיעתי: רק
שאול שוחט, בן-ציון גרינברגר ו
צבי ויצמן), ואילו בשביל לספור את מספרם של שופטי התעבורה שקודמו ומכהנים כיום - מספיקות שתי אצבעות (
אינאס סלאמה בשלום חיפה, רענן בן-יוסף במחוזי תל אביב). אז נכון שזהו גורלם הטבעי של רוב שופטי השלום, אך במשפחה ובתעבורה המצב קשה יותר מהרגיל.
מערכת בתי המשפט ערה לצורך למנוע את שחיקתם של השופטים, ובמיוחד שופטי השלום, שכאמור רובם מכהנים עשרות שנים באותה ערכאה ולרוב גם באותה עיר. הדבר נעשה בין היתר על-ידי מעבר בין תחומים ומתן אחריות מינהלית לצד התפקידים השיפוטיים. שני הדברים הללו אינם קורים בבתי המשפט למשפחה ולתעבורה: השופטים עוסקים כל העת באותם תחומים צרים, ואין כמעט אפשרות לתת שם מעמד של שופט בכיר או סגן נשיא.
יתרה מזו: בשני בתי המשפט הללו קיימת שחיקה רבה מן הרגיל בגלל עצם העבודה. במה דן שופט תעבורה? מהירות מופרזת, נהיגה בשכרות, אי-ציות לרמזור, מדי פעם בתאונה - וזהו. עשרות תיקים ביום, שכמעט כולם צרי היקף וחוזרים על עצמם. תחשבו על זה: 40-30 תיקים ביום, שלושה ימים בשבוע, 40 שבועות בשנה במשך 30 שנה. אפשר להשתגע, פשוטו כמשמעו.
בית המשפט למשפחה דן במגוון רחב יותר של תיקים שלעיתים תלויים בהם גורלותיהם של יחידים ומשפחות: גירושין, אימוץ, בדיקת אבהות, ירושות. שופטים אלו נחשפים למצוקות הקשות ביותר והאינטימיות ביותר, וממילא - לרגשות העזים ביותר. התוצאה במקרים לא-מעטים היא תסכול של בעלי דין, הבא לידי ביטוי גם בנאצות, תלונות, הכפשות אינטרנטיות ואפילו הפגנות. כאשר הדברים הופכים לאינטנסיביים, צריך להיות בלתי אנושי כדי לעמוד בזה לאורך זמן - ואנחנו לא רוצים שופטים בלתי אנושיים.
בבית המשפט למשפחה קיים גורם נוסף. מסיבות ברורות ומוצדקות לחלוטין, ההליכים בערכאה זו סגורים לציבור ולתקשורת. התוצאה היא, שמצד אחד השופטים עלולים להרגיש חופשיים לנהוג בצורה בלתי הולמת (וראו את המקרה האחרון של
שפרה גליק), ומצד שני - הם עלולים ליפול קורבן להשמצות שלא ניתן להפריך בשל חסיון ההליכים.
התוצאה של כל אלו היא שחיקה ולחץ נפשי גבוהים בהרבה משל כל שופט אחר. את המחיר של המצב הזה משלמים כולנו. קודם כל - מי שנזקקים לשירותיהן של שתי ערכאות אלו, ואין זה משנה האם מדובר בתובע ובנאשם בבית המשפט לתעבורה, בקרובים בבית המשפט למשפחה או בעורכי הדין. שנית, השופטים עצמם נפגעים, לעיתים בצורה קשה. שלישית, נפגע האינטרס הציבורי הכללי של מערכת משפט יעילה, מקצועית ועניינית.
מה עושים? הכי חשוב: מניידים את השופטים הללו בתוך מערכת בתי משפט השלום. שופט תעבורה יכול בצורה הכי טבעית שבעולם לעסוק בתביעות פח, וגם לשבת בתיקי מעצרים ובתביעות רכוש. שופט משפחה יכול לטפל בסכסוכים עסקיים; ככלות הכל, אין הבדל מבחינת החוק אם הצדדים הם אחים או שותפים. את מקומם בערכאות הייעודיות יכולים למלא שופטים אחרים מבתי משפט השלום, שילמדו את התחומים הללו בדיוק כמו שקורה בעת המינוי לשיפוט: עורך דין פלילי לומד משפט אזרחי, ועורך דין מינהלי לומד משפט פלילי.
שנית, יש להעניק לשופטים היושבים בערכאות אלו - ובמיוחד בבתי המשפט למשפחה - תמיכה מוגברת. לא בושה לדבר בהקשר הזה על תמיכה פסיכולוגית ועל סדנאות להתמודדות עם הלחצים הייחודיים של תיקים אלו. מותר גם לתת להם - ושוב: בעיקר לשופטי המשפחה - קצת יותר ימי חופשה וקצת יותר אפשרויות לעסוק בפעילות חוץ-שיפוטית (הוראה, כתיבה). אם המחיר הוא עוד כמה שופטים - שווה בהחלט לשלם אותו. ומובן שיש לטפל במלוא החומרה במי שמוציאים רעה את דיבתם של השופטים.
אפשר כמובן לחשוב על רעיונות נוספים, שאולי יהיו טובים יותר וישימים יותר. העיקר הוא לדעת שיש בעיה ושצריך לטפל בה בהקדם. כאמור, זהו אינטרס המקיף את כל מי שנזקק לבית המשפט - וגם את מי שלא.
