ביום הזה ממש אנחנו מציינים את עשר השנים שחלפו מאז העקירה; במילים ברורות - העקירה של יהודים מבתיהם. ויתור על אדמת קודש ששייכת לעם ישראל, לעם היהודי ומסירה של שטחים שבסופו של דבר, מבחינה אסטרטגית-ביטחונית-לאומית, הוכחו כטעות נחרצת.
ברשותכם אני אתחיל בסיפור קצר עלי, כבן משפחה של אנשים שחיו, גדלו, התפתחו, צמחו בגוש-קטיף, הקימו עסקים שם, חיו שם את חייהם, התפללו בבתי-כנסיות, הרגישו מה זה חיים בקהילה, חיים הרמוניים. אני אפילו זוכר את עצמי בגיל צעיר מאוד גולש שם בדיונות. היו שם דיונות מרהיבות, גלשנו שם על קרטונים, יחד עם חברינו לגוש, והיו שם חיים נפלאים. אני זוכר בסוכות, כשהיינו מסתובבים בין הסוכות. המון המון נוסטלגיה. ואני אחר כך מנסה להבין - אותם שטחים שהיה תענוג לחיות בהם.
אתאר לך אוכלוסייה שכל אחד ואחד מעם ישראל יכול ללמוד ממנה איך מתנהלים כעם, איך שומרים על אחדות של עם; איך כשחייל בא ומפנה אותך אתה עדיין בוכה ואומר לו שאתה אוהב אותו ומעריך אותו; איך אתה יודע לכבד את האחר; איך אתה יודע ללכת בתורת ישראל, בארץ-ישראל, יחד עם דרכו של עם ישראל. זה דברים שאני באמת חושב שיש הרבה מה ללמוד מהאוכלוסייה שגרה שם.
אבל בלי שום קשר, אני יכול להגיד לך דבר אחד: באזורים הללו, עם כל הטרור שניסו להכות בנו אויבינו, היה דבר אחד ברור: היה מסר. אנחנו לא נותנים מתנות חינם. אנחנו לא מוותרים על-אף שטח או פיסה מאדמת ישראל, ארץ הקודש, למען אף אחד ולא לטובת אף אחד. ואם היינו יותר תקיפים מבחינה ביטחונית היינו יכולים למנוע את כל הטרור הגרוע הזה שנוצר שם, כי בסופו של דבר אנחנו ממשיכים לשלם את המחיר הזה, כבר היום. מאותם מקומות שאנחנו מסרנו לחברינו, לעם שמתיימר להיות זה שרוצה לעשות איתנו שלום, נורים עלינו טילים, ובסופו של דבר אותה תקווה שאנחנו מעניקים לאותו עם שמתיימר לעשות איתנו שלום בדמות הסכמי אוסלו הארורים - שצריך לבטל אותם לאלתר - גורם להם להמשיך ולתקוף אותנו, ולהמשיך ולפגוע בנו. כי בסופו של דבר, אותה תקווה שאנחנו מעניקים להם גורמת להם לחשוב שהטרור הוא פתרון.
אבל זו לא הסוגיה; הסוגיה היא אחרת. הסוגיה היא שאנחנו צריכים לומר אמירה, ביום הזה שבו אנחנו מציינים עשר שנים להינתקות: לא עוד. זה לא יקרה עוד פעם במדינת ישראל. לא ניתן לזה יד. אנחנו לא נישאר ולו דקה אחת בממשלה הזאת אם דבר כזה יעלה על הפרק, ומה שקורה היום בבית-אל זה עוד דבר שמראה לנו שצריך לשנות את הדרך. צריך לבוא ולומר קבל עם ועדה לכל הזירה הבינלאומית: חברים יקרים, הסכמי אוסלו בטלים. אנחנו רוצים להחיל פה את תוכנית שמיר, עוד משנת 1992; רוצים להקים פה עשרות ערים ביהודה ושומרון. זו הארץ שלנו, זה לא שייך לאף אחד אחר, ומי שרוצה להיות איתנו בשלום - אנחנו נעזור לו לשגשג; מי שבתוך הרשות שלו, אותם פלשתינים שירצו לעבוד בצורה טובה - אנחנו נעזור להם בכלכלה, נעזור להם להתמזג אתנו, פה, בארץ-ישראל, ולעבוד יחד אתנו. אבל מי שיעסוק בטרור - אנחנו נמגר את הטרור, ואנחנו נגרום לכך שלא יהיה שווה לעסוק בטרור. זו הדרך היחידה. אין שום דרך אחרת.
אחרי עשר השנים הללו שחלפו, לי היה הרבה זמן לחשוב, אבל בעיקר להפנים - - -
יחיאל חיליק בר (
המחנה הציוני):
שמיר היה הראשון שדיבר על ישות פלשתינית.
מכלוף
מיקי זוהר (הליכוד):
אני אמרתי, ישות פלשתינית תהיה. יש דבר כזה שנקרא "רשות פלשתינית" - שתישאר רשות פלשתינית, אין לי שום בעיה שהם יהיו רשות פלשתינית מפורזת, אין לי שום בעיה עם זה. אין לי שום כוונה שהם ייצאו מפה. הם פה כדי להישאר, ואין לי שום בעיה עם זה. רק פשוט דבר אחד צריך להיות ברור: אותה תקווה שאנחנו נותנים להם גורמת להם לעסוק בטרור, כי הם כבר הבינו שטרור מביא להם תוצאות, ואנחנו צריכים לגרום לכך שהם יבינו שהטרור לא משתלם. וזו הדרך שאנחנו צריכים לעשות.
