א. יוּדען ריין

המקום היחיד בעולם, שבו אסור ליהודים להתפלל, הוא, כנראה, הר-הבית. כל זב וצרוע יש לו יד בהחלטות על גורל המקום הקדוש לעם היהודי, ואפילו ממשלת ירדן, שהוגדרה על-ידי כל העולם ככובש ביהודה ובשומרון בשנים תש"ט-תשכ"ז, 1967-1949, פוצחת במחאות לנוכח הניסיון של קבוצת יהודים, ובראשם השר אורי אריאל, לעלות להר-הבית בתשעה באב.

הר-הבית היה בידינו שלוש-ארבע שעות בלבד באותו יום שחרור ירושלים ביוני 1967 - עד שמשה דיין, שר הביטחון דאז, החליט על דעת עצמו לוותר על הריבונות הישראלית בהר. אף אחד אינו יודע מה היו כוונותיו, והאם אינטרסים של העם היהודי ושל מדינתו הניעוהו.

מאז קטֵן המאחז היהודי בהר-הבית, והוואקף מתחצף ומתפרע ונוגס בו - בתמיכת משטרת ישראל. כנאמר כבר במאורעות במאה הקודמת - אלדוולה מענא (הממשלה עמנו).

ב. קרקס

הקרקס המשפטי סביב בתי דריינוף, המיועדים כביכול להריסה בבית-אל, נובע בראש ובראשונה מרוח גבית של מערכת הביטחון, המתנכלת בהתמדה להתיישבות היהודית.

האם זו רוח המפקד של נתניהו ושל יעלון, או שבריוני המינהל האזרחי מבינים היטב, שהם יכולים להשתולל, ואין דין ואין דיין?

ממשלות הליכוד מיישמות זה שנים את מדיניות הספר הלבן, ואוסרות על בנייה יהודית ביהודה ובשומרון. לא הייתה ממשלה כזו בישראל גם כשהעבודה שלטה במדינה.

כדי לבסס את המדיניות הנפשעת והמפלה של הממשלה, הורס המינהל האזרחי בתי יהודים - גם על סמך טענות שווא של ערבים על בנייה בשטחיהם הפרטיים. הפוגרומיסטים, בריוני המינהל האזרחי, חזקים מאוד מול יהודים, והם רפי כוח ומתבטלים מול בנייה בלתי חוקית של ערבים ליד הבנייה היהודית. נראה לי, שאפילו פסיכיאטר מומחה ביותר יתקשה להסביר זאת.

הפינוי הלילי מבתי דריינוף היה דוגמה נוספת לאלימות המובנית של כוחות המשטרה, ששמחים להתעלל באזרחים.

קשה להתעלם מששון-אלי-קרב של מועצת גדולי הבג"ץ כאשר נידונים בפניה ענייני בנייה יהודית ביהודה ובשומרון. השלטון חוקניסטים למיניהם מתעלמים ממראית העין של נקמנות ושל רדיפת יהודים בהחלטות בג"ץ. דוח מחקר של "רגבים" הדגים את ההטיה, ומועצת גדולי בג"ץ מאוששת חדשים לבקרים את ממצאי מחקרם.

ג. פסוודו-דמוקרטיה

כמה פעמים פינו הבריטים את ביריה שליד צפת, ושוב עלו אליה המתיישבים - עד שהבריטים עזבוה, והיישוב נותר על-כנו. אותו הדבר צריכים לעשות המוחים נגד ההריסה המטומטמת של היישובים היהודיים בצפון השומרון, לפני עשר שנים. השיטה עובדת ותצליח. כנאמר, "עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל" (תהלים י"ח, כ"ז).

כידוע, אושרה ההריסה הסדיסטית בממשלה, בכנסת ובבית המשפט. כידוע, אושרו כל פשעי המלחמה בהיסטוריה בהליכים פסוודו-דמוקרטיים של מחוקקים ושל שופטים.

ובהקשר של פסיקת בג"ץ להרוס את בתי דריינוף, אזכיר את מאמר חז"ל, כי בית-המקדש חרב בשל דין תורה. "אמר רבי יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה ... אלא אימא שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין" (בבא מציעא, דף ל', עמוד ב'). אם תרצו - זו הביקורת של רבי יוחנן על הרבנים, שעמדו על קוצו של יו"ד. ירושלים חרבה, לדבריו, משום ששופטיה דנו בה בקשיחות דווקנית רק לפי הדין, ולא התחשבו במתדיינים. ובעברית של ימינו - שלטון החוק עושה מהחזון הציוני צחוק.

ד. מסמר נוסף

בכל סרט בלשי השאלה המיידית הנה את מי משרת חיסולו של הנרצח. התאבדותו (?) של תת-ניצב אפרים ברכה צריכה לעורר את השאלה, המוגדרת בסלנג, כ"היגיון משטרתי".

ברכה התאבד, או חוסל, כדי לסיים את ההתעסקות בעניינו, שמציגה את מערכותינו לאכיפת החוק במלוא כיעורן. אני חושש, שתביא לקבורת חמור עוד פרשה, שלרשויות מושחתות במדינתנו יש אינטרס להעלימה.

פרשת ברכה הנה עוד מסמר בארון המתים של משטרתנו המעולה - הגוף החולה מאוד משיח' ג'ראח - המלא עד אפס מקום במסמרים. שמעתי הבוקר את תנ"ץ יורם אוחיון מתפאר בקול ישראל ביכולתה של המשטרה. נער הייתי וגם זקנתי, וטרם ראיתי חבורה כושלת כל כך של חדלי-אישים.

ועוד הערה באותו העניין: לפני עשרות שנים כשהתקבלתי לעבודה במעשייה האווירית, הציעו לי ידידים לתעד את כל מה שאני רואה ושומע. "יבוא יום, והתיעוד יסייע לך".

והיום הזה הגיע. נפרדנו עם סכינים שלופות, תוך פחד מסוים של מנהליי בענק המושחת, שאפצח בשיר, ואזמר.

לדעתי, לא טיפלו היועץ המשפטי ופרקליט המדינה כיאות בפרשת ברכה מלכתחילה כיוון שפחדו מהמידע, שצבר התנ"ץ, ואסור היה להניעו לפרסמו - בעיקר, כשהתברר שהרגיש מאוים ומפוחד.

ה. אתגר

"... בכל זאת יש בה משהו / כן, יש בה איזה משהו / לא טוב שהוא, לא רע שהוא/ אבל כיום זה משהו ..." - כתב נתן אלתרמן.

תל אביב הנה הפרויקט המוצלח ביותר של התנועה הציונית בארץ ישראל - בניגוד לשטויות, שאומרים חוקרים מוסתים ופוליטיקאים. את תל אביב איני סובל מהיכרותנו הראשונה, עוד בילדותי. עכשיו, היא תהיה מגעילה עוד יותר עקב העבודות להקמת הרכבת הקלה.

מבטיחים, שבעוד שש שנים ייגמר הסיוט, ולתושבי תל אביב ולאורחיה תהיה רכבת קלה. הרשו לי לגחך.

ראיתי את מרכז ירושלים גווע כשפיתחו בה את הרכבת הקלה. עסקים קרסו, ולעבודות לא נראה סוף. אצלנו מילה אינה מילה, מחיר אינו מחיר ותאריך אינו סופי לעולם. ראיתי את בטלני נתיבי ישראל סוללים ליד ביתי את מחלף דרור, שקרס יום לאחר חנוכתו. את הק"מ החסר בכביש 531 סללו נתיבי ישראל תוך כשנה.

ונשוב לרכבת הקלה. בירושלים לא עמדו בלוח הזמנים ובעלויות המתוכננות. אין שום סיבה, שיעמדו בהבטחות בתל אביב. וכמובן, לחלופות למיניהן הבטיחו שדאגו...

אני בעד פיתוח מואץ של תשתיות ושל תחבורה ציבורית. זה הפתרון הנכון למצוקות התעבורה בגוש-דן. אלא שאיני סומך על המשטרה, על רשויות התחבורה ועל עיריית תל אביב, שאכן התכוננו היטב לאתגר. הרי אצלנו כל שנה מופתעים - גם בשנות בצורת - כשיורד משום-מה גשם בחורף.