מאז הלילה השחור של ה-17 במרס, שבו חרץ הבוחר הישראלי את דינה של
מפלגת העבודה בתחפושתה הציונית, להישאר עם הסקרים על ספסלי האופוזיציה, מתקשה השמאל הישראלי לגווניו השונים להתאושש. מן החלום הגדול לראות את
ציפי לבני מגשימה את הבטחתה הפומבית ("בוז'י ואני נוריד את הזבל"), נותר רק הריח הרע.
מאז עוסק מחנה השמאל המצטמק בשלושה עיסוקים עיקריים: יש מי שעדיין מקווה שהקואליציה השברירית שהקים נתניהו - תתפורר; אחרים שקועים בהלקאה עצמית, ויש גם מי שמחפשים בכל זאת דרך לעקוף את הכרעת הבוחר. שהרי לדידם של מובילי דעת הקהל, העם המטומטם פשוט טעה פעם נוספת.
חברי קהילת ההוזים, פעילים לא מתמול-שלשום. מאז המהפך של 1977, שזכה ליריקה הידועה מפיו של החבר בן-אהרון ("אם כך הכריע העם אז אני בז לעם"), התמקדו בעיקר בניסיון לגייס לחץ מדיני חיצוני, כזה שיביא להפלת ממשלת הימין ולהחלפתה בממשלת שמאל נאורה, שתפיק את אוסלו 2 ואולי גם את אוסלו 3.
המאמצים הנואשים בכיוון זה (לרבות פנייה אישית של
יוסי שריד אל הנשיא בוש-האב), עלו עד כה בתוהו, אם כי לא פסקו. מי שקורא ושומע כיצד מייחלים לאחרונה באופוזיציה למהלומה כבדה שינחית הנשיא אובמה על נתניהו שנוא נפשו (ונפשם) - מבין למה הכוונה.
אבל לאחרונה נזרק לחלל רעיון חדש. כזה המדגים היטב לאיזו רמת ייאוש שקע השמאל המתוסכל, עד שהוא מסוגל בכלל לדון בכך. על-פי פרסום בעיתון הארץ, הציע
צלי רשף, מי שהיה אחד ממנהיגי
שלום עכשיו, בכנס של התנועה הדועכת שנערך לאחרונה, לתמוך בחרם על ישראל.
האמת היא ששלום עכשיו אינה זקוקה לעידוד ממישהו כדי שתתמוך בחרם כזה. היא - והעיתון והמו"ל שלו
עמוס שוקן - ממילא תומכים בו. החידוש מתבטא בהסבר. לדעת צלי רשף, רק חרם שיפגע קשות בכיסם של אזרחי ישראל, יטלטל את החברה הישראלית ויחזיר את השמאל לשלטון.
עוד לפני צלי ויוסי
למעשה, הרעיון המבריק הזה לא נולד במוחו הקודח של רשף. לפני כחודש, התפרסם בערוץ 10 מחקר מבשר רעות על נטיות ליבו הפוליטיות של הדור הצעיר. התוצאות שבוודאי גרמו לכמה אנשים בערוץ 10 להרהר בירידה מיידית מהארץ, אמרו כי ההצטמקות של מחנה השמאל בבחירות האחרונות היא רק ראשיתו של תהליך, מפני שלפי המחקר רק מיעוט קטן מקרב הצעירים, יעניק בעתיד את קולו לשמאל.
במסגרת שידור המחקר המזעזע, רואיין גם מיודענו יוסי שריד. הוא ניסה לשמור על שלוות נפשו והסביר משועשע, כי רק כאשר ינחתו על ישראל סנקציות כלכליות שיכאיבו לכיסו של כל ישראלי, תחזור גם הבינה למוחם של המצביעים הדפוקים, והם יידעו עבור מי להצביע. במילים אחרות, עו"ד צלי רשף, יוסי חברך הקדים אותך.
אבל אסור לטעות. היה מי שקדם גם ליוסי. הוותיקים בינינו אולי זוכרים את השם: גנרל אוולין יו בארקר, מפקד הכוחות הבריטיים בארץ ישראל ובירדן בשנים 1946-47. הגנרל הבריטי הזה, הזכור לשימצה, הוא בעל זכות היוצרים.
ב-2 ביולי 1946, שעה קלה אחרי שחבלני האצ"ל פוצצו את האגף הדרומי של מלון המלך דוד בירושלים, הוציא הגנרל בארקר הזועם את מה שכונה "פקודת אי-ההתיידדות". בהתאם לפקודה זו, הצטוו החיילים הבריטיים להדיר באופן מיידי רגליהם מכל עסק בבעלות יהודית (מסעדה, חנות, בית שעשועים וכו').
לפקודה הזו צורפה ההערה האנטישמית הבאה: "אני מבין כי אמצעים אלה יטילו קשיים על החיילים, אבל בטוחני שאם מניעי יבוארו להם, הם (החיילים) יבינו את חובתם ויענישו את היהודים באותה צורה שעם זה שונא ביותר - על-ידי שיפגעו בכיסיהם".
למזלו הרע של הגנרל בארקר, נתפס נוסח הפקודה עוד באותו יום על-ידי ה"דלק" (שירות המודיעין של אצ"ל), ועד מהרה עשה עותק שלו דרכו לכמה מבירות העולם. ואמנם הפיסקה האנטישמית הבוטה גררה גל תגובות קשות, בעיקר בארה"ב אבל אפילו בלונדון.
הזעם הציבורי היה כה גדול, עד שבתוך שבועיים בוטלה הפקודה בעלת הגוון האנטישמי, לא לפני שפגעה קשות במדיניות ממשלת הלייבור בארץ ישראל. בארקר שבכל הזדמנות דרש יחס נוקשה יותר ויד חופשית של הצבא במאבקו במחתרת היהודית (בנושא זה נתמך בצורה מוחלטת על-ידי ראש המטרה הקיסרי הפילדמרשל מונטגומרי - י.ר), נאלץ לעזוב את תפקידו בפברואר 1947.
20 יום קודם לכן, אישר בארקר - נאמן להשקפתו - את גזר דין המוות בתלייה של דב גרונר הי"ד, וממש ביומו האחרון בפלשתינה, הספיק לחתום על גזרי דין המוות של עוד שלושה מלוחמי אצ"ל: מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני הי"ד.
לא פלא שהגנרל היה אחת הדמויות השנואות ביותר על בני הישוב בארץ, גם אלה שלא היו במחתרת. אצ"ל ולח"י ניסו מספר פעמים להתנקש בחייו - אך כשלו. הניסיון האחרון בוצע בלונדון, ואחד משני משתתפיו היה טייס לשעבר בחיל-האוויר הבריטי ובעתיד נשיא מדינת ישראל, עייזר ויצמן ז"ל.
