פירוק הזהות ע"י השמאל

אני חייב וידוי אישי: בין כל חברי הכנסת, דווקא אלו שבצד השמאלי שעל המפה חביבים עלי יותר. כאיש שמחבב את השפה והמילים, יכולת הבאת הטיעון בדרך כלל מהוקצעת בצדו השמאלי של המפה, כאשר בצד הימני לצערי לפעמים מספיק כמה נביחות התרסה וכבר מוחאים לך כפיים.

לכן רבים דווקא במחנה הימין נופלים לטיעונים הפופוליסטיים, הבנויים על טיפוח טפיחה על האגו הרמוס, על-ידי מיליטריזם, תחושת זעם כלפי האויב ועוד כהנה וכהנה.

אוסיף כאן כי אין זו חוכמה שדעות אלו מתחבבות על הקהל הרחב, ולאו-דווקא בשל בורות כפי שאוהבים בשמאל להאשים, אלא בגלל שמראש העגלה נוטה על צידה. מה זאת אומרת? כשמראש הזהות הלאומית, ערכי הקהילה, המסורת, המשפחה והביטחון נתונים למתקפות חריפות תחת מגפי הבון טון המערבי ליברלי עם נגיעות מרקסיזם, כל בדל של התרסה מולם צובר מחיאות כפיים. בציבור הרחב מרגישים שסוף-סוף מישהו נותן פיתחון פה לתחושותיהם, אל מול המתקפות הפוליטיקלי קורקט שנוגס עוד ועוד חלקי קיום.

אז לאחר ההקדמה הארוכה הזו, אני חייב להגיד כי צפייה ארוכה בסרטונים מכנס השמאל "ישראל עכשיו" לפני כשבועיים, הייתה מרתקת. השמאל הישראלי שספג מהלומה קשה בבחירות האחרונות מתחבט בצורה מרשימה במיץ של עצמו. הקולות שם מתחדדים והוא עובר תהליך של חיפוש עצמי מעניין. והדבר אולי החשוב ביותר שהוא לא חף מהומור עצמי, המשמש מפתח למודעות עצמית שהיא עצמה פתח לתיקון. זה כמובן לא התחיל בכנס השמאל ולא רק במפלה בבחירות, אבל כש-V15 נפח בהם רוח ניצחון והם נפלו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, זה הכריח אותם לבצע בדק בית דקדקני.

את החיבוטים של השמאל אפשר למצוא בהתכתשויות בין איציק שמולי ותמר זנדברג על היחס לחיילי צה"ל שגולש במהירות ממליאת הכנסת למרחבי הרשת, בין חיליק בר לאחמד טיבי בסוגיית החמרת הענישה למיידי אבנים, בתקיפה של זהבה גלאון את הרצוג בהתייצבו לימין נתניהו בסוגיה האירנית ובביקור של אלדד יניב בגוש עציון.

השמאל הישראלי עומד בצומת דרכים. הוא בוחן את עצמו לאור הערכים שבשנים האחרונות התנקזו אליו והוא מוצא את עצמו כדמות די מאוסה המכונה ברחבי הרשת ססססמול.

אך בצל העניין הרב והדיונים כבדי המשקל, קשה היה שלא להבחין בכשל הספיראלי שהיה שם, והוא התבטא יפה באותו כנס. הדבר הבסיסי שיש בשמאל זה פירוק הזהות. פירוק הזהות פעמים רבות הוא דבר טוב וחיובי. שבירת ערכים ובחינתם מחדש זה דבר טוב ונצרך. זה משיל מעלינו דפוסי התנהגות נושנים שמקבעים את תפיסותינו ומונעים מאתנו להתחדש. זה מונע מאתנו להיכנס לדוגמטיות ומחייה את העצמיות שלנו. בצד זה כאשר כל מהותך היא פירוק, אחר פירוק. נישול ערך אחר ערך. התעסקות קדחתנית אחר המפריד והמפלג, הרע ומעוות בכל הערכים שמקנים סולידריות בחברה- הדבר מייגע ומרחיק. חברה לא יכולה להתקיים בתוך מיקסר נפשי שחותך אותה השכם והערב.

המרקסיזם ראש וראשון לביתור הלאומיות שצמחה לו כמתחרה, העניק בצדו בסיס רחב יותר לזהות מעמדית שבינתיים כשלה כישלון חרוץ ואכזרי על במת ההיסטוריה. השמאל הישראלי (שגם על ביטוי זה לא הייתה הסכמה בכנס) מפוצל ומפורד לאלפי שברירי זהויות שהמאחד האחרון שהיה להם היה בבחירות האחרונות וקראו לו ביבי. או נכון יותר, רק לא ביבי.

מי שהטה אוזן לכנס שלום עכשיו שמע שם דיונים פילוסופיים קדחתניים, על נרטיבים, פוליטיקה של זהויות, מעמד ומגדר, פריפריה, ומזרחיות, שאם ניקח את כל בליל האתוסים הפיקטיביים הללו (הם פיקטיביים לפחות כמו הלאומיות או הדת) נתקשה לצרור את כל אלו באותו שק של מטרות והגדרות שבן אנוש יכול למצוא בהם קורת רוח.

למזרחי מוגדר הזהות, לערבי מוגדר הזהות, לאישה, לפועל המקומי, לאיש העסקים הפועל ברחבי העולם, לטרנסג'נדר ולאשכנזי ממעמד הביניים יש אינטרסים שונים וסותרים והערכים שמאחדים אותם, הם רעועים - ערכים אוניברסליים שלא עומדים עד עתה במבחן הזמן של הזהות האנושית.

לכן קשה לראות איזה חזון כללי ורצון להגשמה יש בעמדות המיוצגות שם. מלבד מטרות ספציפיות חשובות כגון זכויות אדם ועוד מספר ערכים דמוקרטיים- ליברלים חשובים, כמו שלטון החוק וכו' (שחלק מהצד הקיצוני של המפה השמאלית אינו מאמין גם בהם- תומכי בל"ד למשל) ושאר ערכים אוניברסליים, שעדיין עם כל חשיבותם לא מייצרים זהות אחידה. למרות שכולן נובעות מרצון טוב. אפילו טוב מאוד. אך הדרך רוויה בעיקר בהרס האתוס הלאומי יהודי הקיים, זה היונק מהמקורות ההיסטוריים, הדתיים שלו ומכונן את האומה הישראלית באדמת ארץ ישראל. עם כל המגרעות שבכך.

הרצון לשלום ולהגעה לפתרון שתי המדינות למשל יכל לשמש ככר כזה, אך גם הוא מצוי ונשאב לשיח הגדרות והפוליטיקה של זהויות אל מול הפלשתיני והערבי הישראלי בעיקר, ומשם לשיח המזרחי מול החרדי, תושב הפריפריה מול המרכז, אישה מול גבר ועוד ועוד רסיסי הגדרות בחברת אין ספור הזהויות שיש לנו כאן. חברת עולים משוסעת בפיצולים שונים ומשונים. במקום להוות דיון של חזון וערכים. ערכים עליהם יכול כל אזרח לבסס את זהותו שתעניק לו גאווה, אושר וביטחון. שתעניק לו תמריצים לתרומה לחברה ותחושת שייכות למקום. העיסוק בהגדרה באופן אובססיבי מרחיק. זאת מבלי להתעסק בניתוק מהמציאות עליו נבנה חלום שתי המדינות. כי מצד אחד הוא מבטל את הזיקה הדתית, לאומית היהודית לארץ באצטלת הפרגמטיזם ומצד שני כמהה לזיקה הפלשתינית ומבטל את הפרקטיקה הפרגמטית של סיום הסכסוך אצלם. יוצא שהיכן שאתה מחפש קשר הוא מוצא פרקטיקה והיכן שאתה מחפש פרקטיקה הוא מחפש קשר.

הדיון בשמאל חשוב והוא יכול להביא לחדשנות שתביא את הצד החשוב והיפה שיש בשמאל הישראלי, שישיל מעליו את הסייגים שנדבקו בו ואולי כמו שאמרו כבר חז"ל "לעולם תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת" ואת שתי הידיים הללו אנחנו נצטרך כדי לתפקד כחברה.