שוב רוגשות הכותרות "הסתה" לאחר הצגת דמות של בכיר בשירות הציבורי במדי נאצי. שוב מדובר בשטות גמורה. הפעם היה זה תורה של נשיאת בית המשפט העליון שהוצגה בסרטון ילדותי למדי מדברת כביכול בגרמנית וחותמת את דבריה במילים 'הייל בג"ץ'.
והנה שוב רוגשים עיתונאים שלא מבינים את מה שהם כותבים ומשדרים ומקרקרים על חשד לעבירת הסתה. בדיוק כפי שדיווחו דיווחי הבל על חשדות לעבירת הסתה לאחר פרסום תמונותיהם של נתניהו, ריבלין, יוחנן דנינו ואחרים במדי נאצים.

אם רק היו בודקים את חוק העונשין של מדינת ישראל היו מגלים חמישה סעיפים בחוק שכוללים את המילה הסתה. בכולם, ללא יוצא מן הכלל, מדובר בהסתה למשהו. "הסתה להשתמטות", "הסתה לאי-ציות", "הסתה לגזענות, לאלימות או לטרור", "הסתה לאיבה כלפי מדינה ידידותית" ו"הסתה להימנע מתשלומי חובה".

ברור לחלוטין שלצורך קביעה שיש הסתה במעשה מסוים - צריך שיהיה מסית שידיח אחרים לבצע מעשה שנאסר בחוק. במקרה של פרסום תמונות של עובדי ציבור בכירים במדי נאצים - אין שום הסתה למעשה מסוים. זו בסך-הכל ביקורת וולגרית וילדותית למדי שמבקשת לגעת בבלוטות הרגש של הציבוריות הישראלית.

ההסבר היחיד שיכול להיות להצמדה האוטומטית של עבירת ההסתה לפרסום דיוקנאות ישראלים בכירים במדי נאצים הוא בזיכרון ההיסטורי הישראלי. לא, לא הזיכרון של נוראות השואה שפקדה את העם היהודי במהלך מלחמת העולם השנייה. בעידן פוסט ה'סופ-נאצי' של סיינפלד וסרטוני הפארודיה של היטלר שמתעצבן על החניה בתל אביב ובימים שבהם התיירים הישראלים הם במקום הראשון בעולם בשהות ממושכת בברלין, איש בישראל לא באמת מתרגש יותר מהשוואה לנאצים. זה הפך לעניין שבשגרה.

הגורם המשמעותי שמפעיל במקרה הזה את בלוטות הרגש הוא זיכרון רצח רבין והכרזה שהציגה אותו כביכול במדי אס-אס. אבל גם שם - מדובר בהצמדה מלאכותית של אותה כרזה אומללה למעשה הרצח שקרה הרבה אחרי שפורסמה. גם שם אין שום קשר בין פרסום התמונה (שתמונות דומות לה של אביגדור ליברמן הוצגו בתערוכה מבלי שאין זועק על כך) לבין הרצח.

לא לחינם הודיעה פרקליטות המדינה כבר לאחר פרסום תמונותיהם של ראש הממשלה ושל נשיא המדינה במדי נאצים כי החשד שייחקר הוא חשד להעלבת עובד ציבור. אולם חשד לעבירה קלה יחסית שכזו אינו יכול לעמוד אל מול חופש הביטוי ואל מול הזכות של כל אזרח לבטא את ביקורתו על גורמי השלטון במדינה גם אם, ואולי דווקא אם, היא מעליבה ופוגענית.

המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד רז נזרי, הבהיר במהלך דיון בכנסת לפני כחודש וחצי כי עבירת העלבת עובד ציבור אינה מכוונת כלפי העובדים הבכירים בשירות המדינה. הוא הדגיש כי המדינה תנקוט באמצעים שבידיה רק במקרים קיצוניים, כדי שלא לפגוע בחופש הביטוי, ושיש להפעילם בעיקר כדי להגן על עובדי ציבור בדרג זוטר.

אז עם מה אנחנו נשארים? עם הרבה אוויר חם. עם נפיחת סרטון אינפנטילי נגד נשיאת בית המשפט העליון שכבודה בהחלט במקומו מונח וממש לא יעורער בשל אותה פסאודו-סאטירה, עם שטות עיתונאית שנובעת מרגשנות ושטחיות ועם חקירה שאם תצא אל הפועל אולי תחקור כיצד העליב מישהו מאן דהוא בכינוי נאצי, אבל תהיה מופת של סתימת פיות לעילא ולעילא שלא הייתה מביישת משטר טוטליטרי.

עוד ראיה לכך שלא כל מי שהוסמך לעריכת דין באמת יודע את החוק. כשמדובר במישהי שעכשיו אמורה לחוקק חוקים בעצמה, כמו ח"כ רויטל סויד, זה כבר הופך מסתם קוריוז לעובדה מטרידה ביותר.

אין שום הסתה בסרטון שמציג עובדי ציבור בכירים במדי נאצים. הסתה, כפי שהיא קבועה בחוק העונשין, היא תמיד הסתה למשהו. חוק העונשין כולל חמישה סעיפים המתייחסים להסתה - בכולם, ללא יוצא מן הכלל, מדובר בהסתה למשהו. "הסתה להשתמטות", "הסתה לאי ציות", "הסתה לגזענות, אלימות או טרור", "הסתה לאיבה כלפי מדינה ידידותית" ו"הסתה להימנע מתשלומי חובה".

ההסבר המתקבל ביותר על הדעת הוא שכשאנשים טוענים שיש כאן הסתה - הם מתכוונים להסתה לאלימות. אבל אפילו משמר בתי המשפט לא חושב כך במקרה של הסרטון של הנשיאה נאור משום שלא תגבר את האבטחה עליה.

ואגב, רויטל סויד היקרה, אבן היסוד של הדמוקרטיה שעליה את רוצה להגן היא חופש הביטוי. בדיוק אותו חופש ביטוי שאת מציעה לדכא בכלים משפטיים-אכיפתיים.