לא פעם אנו שומעים על מנהיג שנותן הוראות שכל בר-דעת מבין שהן הוראות פסולות בעליל. לעיתים, זה יכול להיות מנהיג אזרחי. לעיתים, זו יכולה להיות פקודה צבאית (כגון: פגיעה באזרחים חסרי ישע ללא כל סיבה הנראית לעין), ולעיתים זו יכולה להיות הוראה הניתנת מסמכות דתית וגם היא נראית בעליל כבלתי אפשרית ובלתי סבירה (כמו: רב מקובל שידרוש מאשת איש להישמע לו בניגוד לדיני התורה). בכל אלו ודומיהם מצווה אותנו התורה שלא להתחשב במעלתו של האיש ואף לא באותות ובמופתים שיתן, "כי מנסה ה' אלקיכם אתכם, לדעת הישכם אוהבים את ה' אלקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם".
אמנם נכון שהתורה מדברת על נביא שקר שמפתה לעבוד עבודה זרה, והוא אף מביא אות ומופת כדי שנקבל את הוראתו: "כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות או מופת, ובא האות והמופת אשר דיבר אליך לאמר, נלכה אחרי אלוהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם". אך ניתן בוודאי ללמוד מכאן לימוד כללי - שהקב"ה "שותל" לעיתים אדם מושחת ואף מעניק לו כוחות, כדי שאנו נתמודד עם הוראותיו ונלמד לזקק את האמת ולהשליך את ההוראות השקריות גם אם יבואו מאיש רם מעלה.
חז"ל התקשו כיצד זה נותן הקב"ה ביד איש רשע כוח לעשות מופתים ולהסית את ישראל: בספרי (פסקה פ"ד) נחלקו התנאים. "אמר ר' יוסי הגלילי: ראה עד היכן הגיע הכתוב, עובדי עבודה זרה ונתן להן ממשלה שאפילו מעמידין לך חמה באמצע הרקיע אל תשמע להן. מפני מה? כי מנסה ה' אלוהיכם אתכם". וכך כותב גם רש"י: "או מופת - בארץ, אף על-פי כן לא תשמע לו. ואם תאמר מפני מה נותן לו הקב"ה ממשלה לעשות אות? - כי מנסה ה' אלוהיכם אתכם".
בניסיונות דומים לאלה התנסה העם היהודי במהלך ההיסטוריה כמו בימי שבתי צבי, יעקב פרנק ועוד אחרים, שאז העם נדרש להתמודד עם כוחות כריזמטיים ולעיתים אף עם "אותות ומופתים", ולהכריע על דרכו. (כידוע, באותם דורות נהרו יהודים רבים ובתוכם גם רבנים אחרי שבתי צבי ויעקב פרנק. והשבר בעם ישראל היה גדול ביותר).
גם בימינו, לא פעם אנו נתקלים ברבנים שמנסים לפתותנו. דוגמת הרב המקובל מצפת או מקובלים אחרים שבכוח המיסטיקה ויכולת ההשפעה שלהם הם סוחפים אנשים לעבירות ממון או עבירות מין, ואנו צריכים לשנן לעצמנו את המילים מהפרשה - "כי מנסה ה' אלקיכם אתכם".
גם בעל "ספר אורחות צדיקים" מרחיב את ההגדרה של נביא שקר, ומסב את תשומת ליבנו לכך שניתן לכנות גם מי שפיהם וליבם אינם שווים כנביאי שקר, בעיקר לאור העובדה שבמעשיהם הם גונבים את דעת הבריות. הדברים מיוחסים בעיקר לאלה שהתנהגותם החיצונית מובילה את הציבור לפתח בהם תלות, העלולה להכשיל בני אדם, כגון: כאלה המציגים את עצמם כבעלי כוחות על-טבעיים רוחניים, מחלקי קמעות וכדומה. על אלה אומר מחבר "ספר אורחות צדיקים":
"יש ענווה שהיא רעה כמו הגאווה, כעניין שעשו נביאי שקר, שהיו לובשים בגדים כמו נביאי האמת שיקבלו כזביהם ושקריהם... לכך אותם ההולכים בענווה בעניין המלבושים ומדברים בנחת, ומנהיגים עצמם בחזקת חסידים וצדיקים,... ועושים רמאות בסתר, ואין חוששים לקיים המצוות רק ברבים ולא כשהם ביחיד, וגונבים דעת הבריות - אלו הם מחללים השם, ברוך הוא, יותר מכל האדם".
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
