בדרך כלל חוגגים כאשר מתרחשים אירועים טובים, שמחים, מוצלחים. אלא שאצלנו החגיגות הגדולות היו כאשר נחתומי השמאל סיימו את הבישול או הריצו אותו, אפו עם רוש ולענה, והתבשיל נשרף.
כך היה עם
הסכם אוסלו שגבה כאלפיים קורבנות, ועל ההסכם הזה פצחו במחולות וריקודים, והכול התרסק כמו הפלקל של אוסלו. באולמי וורסאי נהרגו 23 אנשים ואילו האדריכלים של אוסלו הימרו על מספר גבוה הרבה יותר.
מי שיש לו קזינו ביריחו, מיומן בהעלאת הימורים, והשירה בתקשורת על מעלות ההסכם שהיה בסופו של דבר תפילת השכבה למנוחה נכונה במעלות קדושים וטהורים, לאותם "קורבנות שלום", לא ממש חדלה עד עצם היום הזה. ההרג והפיגועים הנוראים הם תוצאה ישירה שלו.
גרוש גוש-קטיף לווה בגיבוי אתרוגי שהפעם לא היה בו טעם וריח, בתרועות חצוצרות, כמו נכנסו הלווים לשירת הלל בבית המקדש. העלימו עין משחיתויות כולל בית המשפט העליון, הביאו פסיכולוגים לצבא, פרשנים לעם, ודחפו את המהלך כדי שכולם ישוררו, הינתקות, הינתקות, הינתקות.
איש לא אמר שזה עשוי להיות ניסוי בבני אדם, שזה לא יביא אולי לירידה באלימות, שיש מצב שבאר שבע ואשדוד יהפכו לחלק מעוטף עזה, דיברו רק על המעלות, ומי שפקפק זכה מיד ללעג, יחד עם רצח האופי לו זכו תושבי גוש-קטיף.
אבל בכך לא תמו החגיגות. כאשר
גלעד שליט שוחרר לאחר תשלום של 1072 מחבלים ששילמה מדינת ישראל תמורתו, נערכו חגיגות אין סופיות. כשמישהו העז לחלוק על המחיר הגבוה, הוא לא הצליח לסיים את המשפט אפילו. כרגיל הלעג והגיחוך לאלה שהזהירו (לא בגלל אסטרולוגיה,או קריאה בקפה, פשוט מניסיון מר עם הערבים) שהרוצחים ישובו למעגל הטרור, היה חלק מסדר היום הציבורי. והנה כרגיל התברר שהצדק היה עימם. משוחררי העסקה היו מעורבים לפחות בששה מעשי רצח ידועים של ישראלים:
לפני שנה וחצי נרצח נצ"מ ברוך מזרחי בידי זיאד עוואד, שנלכד לאחר מכן. מחמוד קוואסמה יזם ומימן את רצח שלושת הנערים מגוש עציון, נפתלי פרנקל, גילעד שער, ואייל יפרח.
ביוני האחרון רצחה חוליית מחבלים את דני גונן ביריות ליד דולב ופצעה אזרח נוסף. גם חוליה זו ממשוחררי עסקת שליט. בסוף אותו חודש נרצח מלאכי רוזנפלד, ביריות ליד שבות-רחל. כעבור שלושה שבועות נלכדה החוליה, והתברר כי הראש המתכנן היה אחמד נג'אר, פעיל תמאס שישב בכלא הישראלי וגורש לירדן בעקבות העסקה.
וכך אמרו יוסף מנדלוביץ ודוד קרמן מחיפה, שאיבדו את בניהם בפיגוע בקו 37 בחיפה ב-2003 ועתרו לבג"ץ נגד עסקת שליט. "המאבק למענו חצה גבולות, התקשורת התגייסה ואסור להשמיע דעה אחרת. תארו לכם שעל כל מודעה 'גלעד הולך למות בכלא' היינו מפרסמים תמונה לא מצונזרת של האוטובוס, עם ילדינו השרופים קרועי האיברים, וכותבים תדע כל אם עבריה שמחבל שמשתחרר יכול להביא לכך שבפעם הבאה זה יהיה הילד שלה".
העניין הוא שדבר שרוצה השמאל להגשים, אין עליו שום דיון לכאן ולכאן. אי-אפשר לשאול, לתהות, לפקפק, להביא דעה אחרת של מתנגדים ולנתח אותה באופן אוביקטיבי, זה איננו קיים.
בתקופת ההינתקות אמר אחד התושבים למראיין בגלי צה"ל, אתם לא שואלים האם נחוצה ההינתקות, לא מביאים מומחים לאולפן שיסבירו, שמהלך כזה עשוי להגביר את האלימות...
ענה לו המראיין: "טוב, את זה אין צורך כבר לשאול, כבר יודעים שזה מהלך מבריק"...
מה שמוביל אותנו אל אב ובנו שטיילו בגן החיות. השניים נעצרו ליד הכלוב הראשון והילד שאל: "אבא, מה שמה של החיה הזו"?
האבא ענה: "מצטער בני, איני יודע".
גם ליד הכלוב השני שאל הילד: "אבא, מה זה"?
והאבא ענה: "מצטער בני איני יודע".
כך היה גם בכלוב השלישי והרביעי והחמישי. האבא לא ידע.
כשהגיעו לכלוב השישי אמר הילד: "אני מקווה, אבא, שלא מפריע לך שאני שואל כל כך הרבה".
אמר האב: "שאל בני, אם לא תשאל איך תדע".
