אחרי העבודה נסעתי למכולת.
"קח שקית ניילון, מה אכפת לך", אמר לי ביום שלישי משה מהמגזר של בעלי המכולות, מהמכולת השנייה של השכונה, הידוע בשם "משה
שקל-לשקל", כי גם אם אתה חייב לו חצי שקל, הוא יזכיר לך את זה עד שתמות.
"תראה, עכשיו הוציאו חוק שעוד מעט לא יהיה יותר שקיות ניילון, וככה הם יהיו עוד כמה שנים מאוד נדירות, שזה חומר טוב לאספנים, וגם כל אלה שמחליקים בחרמון על הניילונים - מה יעשו בלי שקיות? תראה את התקליטים לדוגמה, גם שחורים, גם כבדים, וכולם עכשיו רצים אחריהם עם הלשון בחוץ".
משה הוא איש שידוע בכל השכונה שיש לו אוזניים בכל מקום וקשרים במקומות הנכונים, שאיש לא יודע איפה הם המקומות האלה, אבל אם משה אומר - הוא יודע. הרי הוא כבר 30 שנה במכולת עם העובד הצולע שלו יקי, מהמגזר של העוזרים במכולות, זה שעושה משלוחים - בצליעה, אבל בבטחה.
אז מה יכולתי לעשות? כשהבנאדם צודק הוא צודק. אז קניתי ממנו שלוש חבילות של שקיות ניילון להשקעה, מהסוג שקוראים לו "גופיות", ודבר ראשון שעשיתי אחרי ששמתי את החלב במקרר, פתחתי מדור מיוחד לשקיות אצלי בארון, ליד האלבום של הבולים שמשה מכר לי לפני שנתיים. טוב, אני לא רוצה להתגאות בו (צנוע זה ערך), אבל הוא היה הראשון שזיהה את הפוטנציאל שלהם.
"תראה", הוא אמר לי לפני שנתיים, "נכון שעכשיו איש לא רוצה יותר בולים, כי התחילו עם הכרטיסי פלסטיק האלו, והאסימונים, לא נראה שיעשו משהו בעתיד הקרוב. אבל בולים? (אלה מהמגזר של הדואר) מה רע? הנה קניתי כמה בולים בהזדמנות, עוד כמה שנים הם יהיו נדירים, ואנשים יהפכו את הבלטות כדי למצוא איזה בול. אז נאמר שקניתי כל בול בשקל, אוכל למכור אותו על בטוח עוד עשר שנים בשקל עשרים שקל וחצי, מה, חמישים אחוז רווח זה לא משהו? יותר טוב מהבורסה, תאמין לי".
אז מה, שאני לא אאמין לו? אי-אפשר. עובדה, כולם מאמינים לו.
"הנה תראה", הוא אמר לי ביום רביעי בבוקר כשבאתי לקחת שקית שוקו כי אין לנו שוקו במשרד, ובבית הקפה יש רק את השוקוליט שזה תחליף לשוקו אמיתי. "אתמול בלילה בערוץ 1 יימח שמו וזכרו, ההוא שלוקח כל שנה כסף ויכול לרדוף אותך עד שתמות, אפילו אם אתה באילת או ברזיל, אמרו שביבי צריך להתפטר. מה אתה חושב שהם אומרים סתם? להם יש מידע מוקדם, בטח מהשב"כ יימח שמם".
"מה אני יודע", אמרתי לו (כי רציתי להרגיש חכם) כמו מישהו מהמגזר שיודע משהו שאחרים לא יודעים, "אני רק יודע מה אמרה אתמול זהבה, כי מיכאל מהעבודה תמיד מספר לי מה אומרת זהבה".
"איזו זהבה?" הוא שאל וגירד את החזה השעיר שלו עם הכף של הפח של הזיתים השחורים.
"מה איזו זהבה? גלאון".
"אבל גלאון זה אילן לא?"
"כן, יש אחד כזה ואחד כזה".
"אה, הם נשואים?"
"לא", הסברתי בסבלנות (כמה שמשה חכם, יש לו לפעמים באגים בהבנה).
"אה", פתאום התערב יקי הצולע (זה שיש לו הרבה יותר באגים).
"אתה מה אתה מתערב?" אמר משה, "הנה קח את הכף ולך תערבב את הזיתים השחורים שיישארו טריים. רק תזכור לא להכניס אותה עוד פעם למים של הגבינה הבולגרית".
"אה", אמר יקי (זה שיש לו אוצר מילים), ניגב את הכף על הסינור שלו וצלע למקום של הזיתים והגבינות, כי בכל זאת משה הוא זה שנותן לו כל עשירי לחודש את המשכורת.
"אז כמו שאמרתי", ניסיתי להמשיך, "זהבה אמרה שעכשיו כולם שונאים את כולם וזה לא יפה".
"ומה אמר אילן?"
"אני לא יודע, מיכאל לא אמר לי".
"טוב, אם היא אומרת אז בטח הגלאון שהוא לא מהמשפחה גם מסכים. אבל אם ככה, מתי כבר יהיה יפה לשנוא, כי אדון טובק כבר חייב לי יותר מחודש שלושים ושבע שקל והוא מתחמק ממני, המניאק. ואני מה זה שונא אותו עכשיו, גם את הגברת ההיא, השמנה, האישה של יעקב מהחנות ירקות, אני לא סובל, וגם את הבן המכוער שלהם".
"לא, לא. לא הבנת (הנה מגיעה הפגנת עליונות, אפילו שאני בדרך כלל מהמגזר שמשתדל לא להפגין), מיכאל אמר שזהבה אמרה שהיהודים שונאים את הערבים, החילוניים שונאים את החרדים, ששונאים את ההומואים ששונאים את הדתיים, ששונאים את האתיופים, ששונאים את האשכנזים, ששונאים את התימנים, ששונאים את האריתראים, ששונאים את הישראלים, ששונאים את הפריפריה ששונאת את המרכז, ויש עוד ששונאים ואני כבר לא זוכר, אבל אני כמעט בטוח שזהבה אמרה שהיא רוצה שביבי יתפטר".
"מיכאל? גם הוא גלאון?"
"לא, הוא רק מסביר לי מה אמרה זהבה" (כי מיכאל קורא את העיתון
הארץ והוא תמיד מה-זה-חופר).
"טוב, את זה אני דווקא מבין, כי גם אני תמיד צריך להסביר ליקי כל דבר. אבל אני אוהב לשנוא מדי פעם מישהו, זה עושה לי את החיים מעניינים. הנה תראה, אני כבר יותר מעשר שנים שונא את יקי, אבל בגלל שהוא הבן של האח של אבא שלי, אני לא יכול לעשות לו כלום, וחוץ מזה הוא צולע וגם מטומטם, אז מה אני יכול לעשות? כלום. אז עכשיו גם אסור לי לשנוא? טוב, עזוב, כבר ניפחת לי את השכל יא-חופר. לרשום לך את השוקו או שאתה משלם עכשיו".
"תרשום לי", אמרתי כי לא היה לי כסף קטן, ו
משה שקל-לשקל עושה תמיד פרצופים אם אני מוציא שטר של 200 שקל, אבל מה אני אשם עם הכספומט מוציא לי תמיד רק שטרות של 200 שקל? נו טוב, בכל מקרה, אני חייב לגמור את השוקו בדרך למכונית, כי אם תמי מהמשרד תראה שאני שותה שוקו משקית, היא תיקרע עלי מצחוק, ואפילו שאני שונא אותה, יש לה פה שזה לא להאמין, ולא בא לי להיות בפה שלה.
