במובנים רבים סוגיית הגיור חשובה ממתווה הגז, ואפילו מהטרור הספוראדי ביו"ש. מדובר באיום אסטרטגי על גורלנו שעתיד להתגבר ככל שנזניחו. מאות אלפי יהודים למחצה, לשליש ולרביע חיים בתוכנו מכוח חוק השבות. להיסטוריה דרכים משונות משלה לקבץ גלויות. המשנה במסכת קידושין מספרת: "עשרה יוחסין עלו מבבל" עם עזרא בשיבת ציון. "יוחסין" - ששורשי היחס המשפחתי שלהם לא היו ברורים; לא בדיוק יהודים לפי ההלכה. זה היה הבסיס האנושי למלכות ישראל השנייה, אבותיהם ואימותיהם של אנשי הכנסת הגדולה והתנאים.
הקמת מערך גיור חלופי לזה של הרבנות הראשית היא צעד חשוב (כמעט) ברגע האחרון, בבחינת "עֵת לעשות לה' - (משום ש)הֵפֵרוּ תורתך". ההתנגדות של חוגים מסוימים למערך הגיור החדש אינה צריכה להרתיע, ממש כשם שההתנגדות לציונות לא הרתיעה את בוני הארץ.
כשנשאל הרב שלמה בנזרי להתנגדותו לבתי הדין העצמאיים, דיבר על חוק המדינה שלפיו רק הרבנות הראשית קובעת. אבל יש בתי דין עצמאיים לגיור בחברה החרדית. לאחר שנדחק, ענה ביושר שפסיקת בתי הדין החלופיים מקֵלה. הרבנים ה"מקלים" אינם קוטלי קנים והייתי שמח להושיבם עם המחמירים ולהאזין לבית מדרש חי, בית הלל מול בית שמאי. כל זמן שמדובר במחלוקת לשם שמיים, עשוי צד אחד לשכנע את השני בצדקתו או להיוותר חלוק על חברו. מי יודע? הלוואי שהדיון התנהל במישור התורני בלבד; גם הדיון הציבורי היה יוצא נשכר וכן כבוד התורה והמשפט העברי.
ראש ביה"ד החדש, מהעמוקים שברבני דורנו, הרב נחום אליעזר רבינוביץ', התייחס בראיון ל"
מקור ראשון" למחמירים שאינם מכירים בגיוריו: "מעולם לא היה דבר כזה שלא מכירים בגר שגויַר... אין אפילו דעת יחיד כמוהם. הם חולקים על כל חז"ל מהפוסקים בדור הראשון ועד הדור האחרון. אין שום דעה כזאת בכל העולם".
הראשון לציון, הרב בן ציון חי עוזיאל, התבטא בחריפות נגד "נעילת דלת בפני גרים" שדוחפת יהודים להתבוללות. ביחס ל"זרע ישראל", למשל כאלה שאביהם יהודי, כתב: "מכל מקום, לבניהם, ודאי שאנו חייבים לקרבם, אפילו אם הם בני גויה, הרי מזרע ישראל המה, וְיָרֵא אנוכי שאם נדחה אותם לגמרי עי"ז שלא נקבל את הוריהם לגרות - ניתָבַע לדין (של מעלה)..."
כמובן שלמתנגדים יש נימוקים משלהם, אבל מי שנחשף לדיון הציבורי, נוכח שהטיעון החרדי אינו נשען על שקלא וטריא הלכתי, אלא על טיעון פרסונלי: זהות פוסק ההלכה. "הגדוילים" שלנו מתנשאים הרבה מעבר ל"גדוילים" שלכם, ולכן צריכים לכפוף את מרותם בפני "גדוילינו".
דוגמה לעיוות הזה נמצאה בהתנהלות המבזה של שדרן רדיו קול חי,
אבי מימרן, שזימן את הרב
דוד סתיו לדיון והטיח בו "אתה לא רב". ומה מועילות תפילתו ותורתו, אם שכח שדרך ארץ קודמת לתורה - ולא רק דרך ארץ בפני רב בישראל, אלא אתיקה בסיסית של כבוד האורח, במיוחד ברדיו, שאז הלבנת הפנים חמורה שבעתיים. הרב סתיו "זכה" מאז לאיומים על חייו.
להגנתו, טען מימרן דברי טיפשות ועל הדרך ביזה את הרב
עובדיה יוסף, שעה שנתלה בו כהצדקה חלילה להתנהגותו. האירוניה היא שגם הרב עובדיה סבל משועלים קטנים שחיבלו בכרמו ושללו ממנו כתר תורה בשל פסיקותיו שנתפסו מקֵלות. בינתיים התנצל מימרן התנצלות מקרטעת ולא נראה שהבין לעומק את חרפתו. גם בעיתונים חרדיים מסוימים שללו תואר רב מרבני ביה"ד החלופי וכינום בשמות גנאי.
ההצדקה הנפוצה להתנהגות החמורה היא שמדובר ב"הרס התורה" ו"הרס העם היהודי" וכדומה. בסדר. אלו היו הנימוקים להתנגדות לציונות לפני השואה. לא למדנו די? "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר!" ההתייחסות לגיור כנושא דתי בלבד היא מחדל לאומי; מדובר באתגר לאומי ראשון, לא פחות משיבת ציון: שיבת הנידחים והיוחסים השונים לעם היהודי.
