שעה ש"האינתיפאדה" נוסח אבו מאזן, המכונה מזה כמה שנים בשם "ההתנגדות העממית", ממשיכה להשתולל (הפעם סוף-סוף התקשורת מדווחת עליה!) - זכתה הלחימה נגד מימון הטרור החמאסי בפרט, והטרור בכלל, להישג מהותי ותקדימי עולמי. במה דברים אמורים?
ב-2004 הגישו 500 נפגעי 24 פעולות טרור של החמאס תביעה לבית משפט בניו-יורק נגד "הבנק הערבי " (בנק גדול עם מאות סניפים בעולם, בבעלות ירדנית, לבנונית וסעודית) על שהעביר כספים לחמאס למימון פעולות טרור. המשפט נגרר ונגרר, כאשר בספטמבר 2014 הרשיע חבר מושבעים את הבנק בתמיכה ביודעין במעשי הטרור בתקופת ה"אינתיפאדה" השנייה. הבנק הודיע שיערער. לפני כ-10 ימים עמד להיפתח בניו-יורק השלב השני של המשפט ובו היו צריכים להיקבע באורח פרטני סכומי הפיצויים לכל אחד מנפגעי 24 פעולות הטרור של החמאס. במסגרת זאת עמדה התביעה להציג בפני המושבעים סרטונים על פיגועי הטרור הללו וקורבנותיו. ואז, הרים "הבנק הערבי" את ידיו והודיע כי הוא נכנס לתהליך של הסדרת הפיצויים עם התביעה. בית המשפט בניו-יורק צריך לאשר זאת.
זאת הפעם הראשונה שמאבק נגד מימון טרור דרך בנקים זוכה להצלחה. את המלחמה נגד מקורות המימון של הטרור התחיל בישראל אריק שרון, כראש ממשלה, כאשר הקים יחידה מיוחדת לצורך כך בראשה עמד
מאיר דגן. במבצע "חומת מגן" ב-2002 נתפסו אלפי מסמכי שלל מכל הסוגים והמינים, ובכללם מסמכים רבים ביותר הקשורים ל"בנק הערבי". "מרכז המידע למודיעין וטרור" במרכז למורשת המודיעין, בראשות הד"ר ראובן ארליך, תירגם וניתח מסמכים אלו וב-2004 הוציא על כך חוברת עבת כרס. חוברת זו, וחומרים נוספים, היוו את הבסיס לתביעה בבית המשפט בניו-יורק על בסיס החוק האמריקני נגד טרור, ולאור העובדה שחמאס הוכרז כארגון טרור ע"י ארה"ב.
התביעה הייתה צריכה להוכיח שני דברים: האחד, שאכן הבנק העביר כספים לחמאס, והשני שהוא היה מודע לכך שהם ישמשו לטרור. משימה קשה ביותר, מול הטענה המרכזית של הבנק כי הוא העביר את הכספים אך ורק לארגוני צדקה, ומטרתם הייתה הומאניטרית ורחוקה ממחשבה על טרור. הרבה תרמו להצלחת התביעה, וביניהם בולטים שניים: אריה שפיצן, מי שהיה יועץ לעניינים ערביים אצל מתאם הפעולה בשטחים, ונועה מרידור, קצינת מחקר בלשכת התאם הפעולה בשטחים.
"הבנק הערבי", באופן הכי טבעי, נלחם כארי נגד התביעה ולא חסך במשאבים. במסגרת זאת הוא "גייס" לצידו "עדים מומחים" שיבואו ויעידו כי הבנק לא מימן טרור ומעשיו היו קודש לצדקה. הדבר המדהים והבלתי נתפס בעיניי הוא שהבנק הצליח לגייס כ"עדים מומחים" מצידו, נגד נפגעי הטרור, ארבעה "גנרלים" ישראלים, והם: האלוף
אורי שגיא, ראש אמ"ן לשעבר; אבי קוסטליץ, מי שהיה ראש אגף בשב"כ; תא"ל אילן פז, מי שהיה ראש המנהל האזרחי ביהודה ושומרון ותא"ל מוהנה חצבאני, מי שהיה ראש מטה פיקוד מרכז. השאור שבעיסה הביטחונית בנושא הפלשתיני; "החלום הרטוב" של הבנק.
אז מה קרה לעדותם שנמסרה לבית המשפט בניו-יורק בתצהירים? ב-6 דצמבר 2011 פסל בית המשפט את עדותם ונימק זאת בכך: אתם לא הבאתם שום עדות מקצועית להפרכת טענות התביעה; עדויותיכם על יכולות המודיעין הישראלי המסוגל לדעת אם הבנק עסק בטרור או לא, אינן רלוונטיות; ההסתמכות שלכם על מצוינות המודיעין הישראלי מיועדת רק לבלבל את המושבעים במקום שיתעסקו בראיות ממשיות. לכן לא תישמע דעתבם בפני המושבעים!
במילים אחרות, היא זרקה אותם מכל המדרגות, ובדין עשתה כך כי הארבעה האלה נשאו לשווא את שם המודיעין הישראלי, ולא היה להם מושג על פרטי 24 מקרי הטרור.
והשאלה הממש זועקת היא זאת: מה מניע ארבעה אנשי ביטחון בכירים לקום ולהעיד נגד נפגעי טרור ובעד "הבנק הערבי"; מדוע עשו זאת? הם היו אמורים לדעת היטב כי בידי ישראל מצויים מאות מסמכים מרשיעים, חד-משמעיים. זה היה בגלוי, באינטרנט!; הם ידעו כי אין להם שום ידע מקצועי קונקרטי בכל נושאי התביעה. למה הם עשו זאת? הייתה להם אמונה בצידקת הבנק? הייתה להם קירבה מיוחדת לבנק? הם רצו לסכל את תביעת קורבנות הטרור? פיעמה בקירבם אידיאולוגיה אנטי ציונית כמו אצל השמאל הקיצוני הפוגע בישראל היכן שהוא יכול, והבז לקורבנות הטרור הפלשתיני "המוצדק"? התשובה לדעתי היא כמובן שלילית.
אז מדוע מכרו את נשמתם לשטן, לדעתי, וחברו ל"בנק הערבי" ובכך בגדו בערכים עליהם דלו וחונכו וחינכו? השערתי היא שהמניע היה כספי. אולי יש מניע נסתר ונעלם אחר. אולי. מה שלא יהיה, זה עצוב עד מאוד.
