נצר לישרון
אֹפִי הָאָדָם נִבְחַן מוּל הַפִּתּוּי
בְּרַם יֶצֶר הָאָדָם נִבְחַן בְּעִתּוּי
הָאֹפִי וְהַיֶּצֶר מֱעַצְבִּים דְּמוּת
הֵם הַמַּעֲנִיקִים לָאָדָם אֵכוּת
כִּי תֵּצֵא לַמִּלְחָמָה וְיֵשׁ פִּתּוּי
אַל תִּתְפַּתֶה הֱיֶה אִיש רָאוּי
כְּבוֹשׁ יֶצֶר וְשִׂים לְעַצְמְךָ עֶצֶר
וזכור כי לִישרוּן אַתָּה נֶצֶר
זאת אֱמֹר לְצֶאֱצָאֵי יִשְׁמָעֵאל
לָאִשָּׁה מַעֲמָד רָם אֶצֶל הָאַל
הִיא אֵם וְאָחוֹת וּכְבוֹדָהּ רָם
חַוָּה כְּאֵם כֹּל חַי שְׁמָהּ רָשַׁם
אָז שְׁמוֹר עַל כְּבוֹד הָאָדָם
גֵּר אוֹ תּוֹשָׁב כֻּלָנוּ בְּנֵי אָדָם

בטרם מלחמה וקראת שלום

עם ישראל רואה בשלום ערך עליון כדבר החשוב ביותר לקיום העם. מכאן מוזהר ישראל בנושא השלום ולמעשה גם מְצֻוֶּה הוא בדרכו אל מימוש הבטחת הקב"ה לעם ישראל לו את הארץ לנחלה, ועם אחר עומד בדרכו, הוא נדרש לנהוג כך כי תקרב אל עיר להלחם עליה..וקראת אליה שלום (שופטים כ/י) רק אם פני העם האחר למלחמה ודוחה את היד המושטת לשלום, על ישראל להלחם בעם הזה ששם עצמו אויב לישראל. בבסיס הדיון בסוגית השלום, עומד קיום ישראל בראש מעיניו. מלחמה להבטחת הארץ לישראל היא במקורותינו מלחמת מצוה. וכל הנוטל חלק במלחמה זו מקים בכך מצות האלוהים, וכמגשים רצונו של הקב"ה.

אסור לעם ישראל להלחם נגד עמים אחרים כדי לספחם לעם ישראל. נהפוך הוא הגרים בעיני חלק מחכמי ישראל הם לא רצויים במלה עדינה, וכך נאמר בעניין זה: אמר רבי חלבו: קשים גרים לישראל כספחת והדבר נשמע מלדון הפסור: ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב (ישעיהו י"ד, א) . מכאן מופיע הביטוי "ספחת" דהיינו טַפִּילוּת, כלומר הגר נחשב לטפיל "לשאת ולספחת" (ויקרא י"ד, נו) ברם הָאִשְׂלָאם במצות מולידו מְחַמַּד רואה חובה לְאַשְׂלֵם כל ילידי העולם, לכן יוצא הוא וחליפיו אחריו למלחמות אכזריות, נתעבות, מלוות ברצח המוני של הסרבנים. או הפלגנים המכונים כופרים (הם השיעים- הסיעתיים) ולמחמה אכזרית זו קורא הָאִשְׂלָאם מלחמת מצוה- מלחמת ג'יהאד.

לצערנו הרצח והטבח שעושים שליחי מְחַמַּד המכנים עצמם חֲלִיפָיו בנשים ובאנשים וגדולין וטף, אין לו אחר ורע בקרב העמים העתיקים ולא כל שכן אצל עמי התרבות. פרשת כי תצא למלחמה מתחילה בהתנהגות הלוחם כלפי האישה שנשבית במלחמה. מצוה להתייחס אליה בדרך אנושית עם חמלה רבה כמעין השתתפות בצערה על נפילתה בשבי. לעומת הָאִשְׂלָם המתיחס לאשה כאל שפחה לא כל שכן אם היא נשבית על ידו ועושה אותה שפחת מין כמצות נביא הָאִשְׂלָאם כמו זה של ימינו דאע'ש. בתורת ישראל יש רושת לאדם להתגונן ותוך כדי כך לנהוג לפי הכלל: הקם (הבא) השכם והרגו.. ראוי לציין כי ביטוי זה מתיחס רק לזרע עמלק, שהכריז מלחמת חרמה על ישראל מיום שקם ישראל והוה לעם. אין בכללה זה לקום למהר ולהרוג כל מי שנדמה לך כי הוא בא להרגך. כי אז אתה שם עצמך דיין פוסק ומוציא להורג אדם שרק התכון להרוג . הרי ישראל לא נצטוה להרוג את תושבי הארץ בבואו לרשת אותה, הכנענים שלא נלחמו בישראל . הפרשה עוסקת במלחמת רשות.

לסלק את עבודת האלילים

דבר סילוק האלילות בתורה, חוזר לכל אורך חמשת חמשי תורה. עלינו תחילה לשים לנגד עינינו את דברי רש"י שאמר: אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל (את] התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב:ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו (בה) ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם" (תהלים קיא:ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. כי הרי אנו באים אל ארץ כנען, ארצם של שבעה עממים מסלקים אותם ומתישבים בארץ במקומם. והשאלה מה סוג המלחמה שישראל נלחם בכנענים לכיבוש הארץ לרשת אותה מהם על-פי דין תורה. דעת חכמים היא שזו מלחמת מצוה שעמד בראשה יהושע ושם נאמר לו: כי החרם תחרימם. אין משמעות הדברים להרגם ולחסלם חיסול פיזי, אלא אם אתה מסלק את אליליהם ומצבותיהם אתה מטהר את הארץ מעבודת האלילים.

מכאן באה הפתיחה בדברי רש"י שמחזירים אותנו לבראשית ולאברהם ליצחק וליעקב. כאשר הָרִבּוֹן של הארץ הוא הקב"ה שנאמר: כי לי הארץ. כיון שהארץ לקב"ה והוא נתנה לישראל שוב אין מקום לראות בישראל נוטל דבר לא לו. כי הרי הטוענים כיום נגד זכות ישראל על הארץ, הם עצמם לא היו מעולם שליטי הארץ ובעליה. הם נדדו ככל העמים ממקום שבתם אל הארץ הזאת וכל גם ישראל עשה לפני כארבעת אלפים שנה. מכאן המלחמה על הארץ שניתנה לישראל מרבון העולם אדון כל הארץ, מצדיקה להלחם מלחמת מצוה עליה, כדי להבטיח ישיבתו בה. למעשה הוא שב לארץ ממצרים לאחר שעזבה אחרי 210 שנים שם גר לא כאזרח מצרי אלא כגר שם. ישראל נהג כמצות האלוהים שאמר לו: כי החרם תחרימם החתי, והאמרי הכנעני והפרזי החוי והיבוסי (והגרגשי) כאשר צוך ה' אלוהיך. בכיבוש הארץ נהג עם ישראל כפי שנהגו עמי ערב שנדדו ממדבריות ערב לארצות לא להם: לארם-סוריה ולאשור - בבל ולפיניקיה - הלבנון ולמצרים של פרעה וכבשו ארצות המע'רב. מה להם כי ילינו על ישראל. על כך נאמר: טול קורא מבין עיניך.

ישראל נצטוה שלא להתנכר לאדומי ולא למצרי

האדומי הכונה לעשו אחי יעקב שהתישב באדום לגביו אומרת התורה: לא תתעב אדומי (כג/ח) כי אחיך הוא. אשר למצרים למרות שהם שעבדו את ישראל, זוכרים להם את הכנסת האורחים של יעקב ובניו ולכן ישראל מצווים גם בקשר למצרים כך: לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו (כג/ח) הפרשה גם מכילה צוויים הידועים כ-"ַלָּאוִים" הנוגעום ליחס בין אדם לחברו, שיעשה זאת במדת החסד ומדת הרחמים כולל אזהרות למניעת עושק וניצול. כגון הדברים האלה נחשבים כיום כמעשים מוסריים שנאמרו לפני כשלושת אלפים וחמש מאות שנה, בתקופה שבה טרם ידעו לנהוג ביושר ולחוס ולחון את החלשים שנאמר: לא תסגיר עבד אל אדניו. וסמיכות מצות העבד לעובד כי כך התייחסה התורה אז לעבד כעובד ולכן נצטוו בני ישראל כך: לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך או מִגֶּרְךָ אשר בארצך. לא רק זאת אלא גם: כי תקצר קצירך בשדך טשכחצ עמר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה.(כד/יט)

אנו רואים כי המצוה היא לא רק לאחיך ולבני עמך, אלא גם לגר שנמצא אצלך או בשכנותך. יחד עם זה הקב"ה לא סולח למי שמבקש לעקור את עמו ישראל מן הארץ ולפגוע בו פגיעה פיזית, לכן הקב"ה מְצַוֶּה גם: אל תשכח את אשר עשה לך עמלק. מי זה עמלק יש לנו תשובה לזהותו בפרוטוקולים של זקני ציון, הידועים לשמצה, המתורגמים לשפה הערבית שם נכתב: כי הפלשתינים הם צאצאי עמלק. במה יש להם להתפאר בעם שבא מן העורף בעת יציאת ישראל ממצרים וזִנֵּב בנחשלים שהיו אז עיפים ותשושים. בקב"ה כאן מחמיר ולא מוחל ואומר: מָחֹה אמחה זכר עמלק - אני אלוהים בְּנָטְלוֹ את עשית המעשה על עצמו, כי עם ישראל רחמנים בני רחמנים לא היו עושים זאת. אנו מוצאים עוד צוים וחוקים שכל אומה בימינו הייתה מתפארת בהם כגון: מוצא שפתיך תשמר, דהיינו לכבד התחייבות, או הבטחה שאדם קבל על עצמו. וביחס לבעלי חיים נאמר: לא תַחֲרֹש בְּשׁוֹר וּבְחָמוֹר יחדיו. כי בעשותך כן, את מקפח את השור שעיקר הנטל נופל עליו, ועוד נאמר: לא תחסם שור בדישו, כדי לא לצערו שדש את תבואתך ומונע ממנו לאכול מעמלו. גם על הצומח לא דלג: כי תָּצוּר אֶל עיר ימים רבים להלחם עליה לְתָפְשָׂהּ, לא תשחית את עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עליו גרזן כי ממנו תֹּאכֵל וְאֹתוֹ לא תִּכְרֹת כי האדם עץ השדה ..(כ/יט)

בעודנו עוסקים בהבאת המצוות החשובות והמוסריות שלא היו דוגמתם אצל עמים אחרים בתקופה בה מדובר, אנו במקביל נאלצים בימינו לנמק ולהסביר לְאֻמּוֹת העולם מדוע אנחנו זכאים לארץ זו. אנחנו מתגוננים כל הזמן מול כל העולם, כדי לשכנעם כי אנו בעלי הארץ הזאת ולא גזלנו דבר מאחרים כי ארץ זו היא הארץ היחידה בעולם שיוחד לעם ישראל, שלא על-ידי נדידת עמים וכיבושים אכזריים כפי שעשו העמים האחרים במרוצת ההיסטוריה, אם נוצרים או מוסלמים או בודיסטים או בעלי אמונות אחרים, שהארצות שכבשו להם משתרעות על חמש יבשות. ומאי נפקא מינא, אם בני האדם ישבו במדינה זו או ארחת הָאִיׂשְׂלָם פלש לכל מדינות המזרח התיכון והגיע לארצות רחוקות באפריקה ובאסיה ומי מתחשבן אתו. הארץ הזאת נתנה לישראל על-ידי הריבון אדון כל הארצות. כאמור רש"י נתן לזה ביטוי נפלא.

הקוראן הותאם למה שנראה לאישלאם כמשרת את הדת החדשה שֶׁמְחַמַּד הביא לעולם, ורק ההטפה נגד עבודת האלילים והאמונה באל אחד היא כפי שזה מופיע בתורה בשינוי אחד: בעוד בתורה נאמר אלוהים ומשה עבדו. בקוראן נאמר: אלוהים וּמְחַמַּד שליחו. יותר מזה השם שניתן לתורת הָאִישְׂלָם "הקוראן", אינו אלא תרגום שם תורת ישראל "המקרא".

הקוראן מביא חלק מפרשות שבתורה, ומתאימם למגמת הָאִישְׂלָם במתכון או מחוסר בקיאות והבנה. למשל בתורה נזכר עניינה של אִשָּׂה שנתגרשה מבעלה וְנִשְׂאָה לאדם אחר, הרי היא נאסרת על בעלה שנתגרשה ממנו ולא תוכל להנשא לו שוב. הקוראן או אִל-חָדִית' (השיח של מורי הלכה) מביא סוגיה זו ומשנה אותה מן היסוד וקובע כי אישה גרושה לא תוכל לחזור ולהנשא שוב לבעלה שנתגרשה ממנו אלא אם תהא נבעלת על-ידי אחר תחילה על-ידי גבר אחר. ולמשל בעניין יום המנוחה השביעי - שהוא יום השבת בו נח הקב"ה ממלאכתו אשר עשה, בא הקוראן וקבע את יום השישי בשבוע יום אִל גּ'ומְעה כיום המנוחה, אִל גּ'ומְעה, פירושו יום ההתכנסות למקום ההתכנסות הנקרא אִל-גָ'אמֶע, דהיינו מקום שבו מתכנסים לתפילה זה הוא המושג בית "הכנסת".

פְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְשָׁלוֹם וּפְנֵי אוֹיְבֵיהָ לְמִלְחָמָה
לֹא תִּקּוֹם וְלֹא תִּטּוֹר וּרְחַק מִמַעֲשֶׂה נְקָמָה
זוֹ תַּמְצִית הָתּוֹרָה וְכֹחֶנוּ רַב בָּהּ חָזָק וְאֵיתָן
לְיֶתֶר בִּטָּחוֹן לְהִתְכּוֹנֵן לְמִתְקֶפֶת אוֹיֵב בַּזְמָן
כִּי תֵצֵא לְמִחְלָמָה קְּרָא לָעִיר תְּחִלָּה שָׁלוֹם
אִם זוֹ תְּסָרֵב לְשָׁלוֹם אָז הַכֶּה בָּהּ וַהֲלוֹם
וֱיֵשׁ עוֹד יִסּוֹד בְּתּוֹרָת הַהַגָּנָה אָז וּלְפִי שָׁעָה
לַעֲשׂוֹת שִׁמּוּשׁ בְּנֶשֶׁק הַהַצְלָחָה בַּהַרְתָּעָה