שטף ההודעות בנושא
רשות השידור איננו מרפה, שטף הודעות אשר מבשר שסוף כל סוף לאחר זמן רב של ויכוחים והסתייגויות הגיע זמן אמת, הגיעה הבשורה על ניתוקה של רשות השידור ממכונת ההנשמה שלה, פתיחת תאגיד שידור ציבורי במקומה וביטולה של "אגרת רשות השידור" (אגרה שנלקחת מכיסו של כמעט כל אזרח במדינה ישראל וזאת בכדי לממן מספר כלי תקשורת: ערוץ 1 ומספר ערוצי רדיו).
לכאורה, צעד מבורך, צעד של הורדת יוקר המחיה והפסקת הכפייה הממשלתית על האזרחים. לצערנו, הדבר אינו מבורך כלל וכלל. למעשה, אם נתעמק טיפה נראה ששום דבר לא השתנה.
ביטול האגרה
זה נכון שצינור גביית הכספים של רשות השידור בוטל, אך אין זה אומר שתקציב התאגיד החדש לא יבוא מהאזרחים. הרי התאגיד נשאר בידי המדינה, דבר שאומר שהכסף לתפעולו יגיע מקופתה - קופת מדינה שחיה על כספי משלם המיסים.
אז אומנם יסגרו צינור העברת כספים אחד (העונה לשם "אגרה"), אך יגדילו את המיסוי בצינור השני בכדי לממן את העניין. במילים אחרות, דבר בנושא זה לא השתנה.
פתיחתו של תאגיד השידור הציבורי
אז נכון, רשות השידור תיסגר ונכון שהיא תתייעל טיפה וכמות העובדים תרד, אבל הייעול הזה לא פותר את הבעיה האמתית של הגוף - פגיעה בחופש הביטוי ובחופש העיתונאי.
למעשה, גוף תקשורת הממומן על-ידי המדינה חוטא לתפקידו - שכן הוא גורם הלכה למעשה לאיסור הבעת דעה כנגד השלטון. הוא כופה על העיתונאים והעורכים לחשוב פעמיים לפני שהם מפרסמים דעה או תחקיר הנוגד את רוח השלטון או העומד בראשו בשל פחד שברז התקציב עלול להשתנות.
יותר מזה, בחוק תאגיד השידור החדש אף הגדילו ראש והכניסו סעיף מיוחד שהופך את הבעיה הזאת לגלויה, סעיף אשר מחייב את העיתונאי שלא להביע את דעתו הפוליטית.
הפתרון האמיתי
הפתרון האמיתי לשידור הציבורי הוא די פשוט - הפיכתו לפרטי.
ברגע שהשידור הציבורי יהפוך להיות פרטי אנו נזכה פעמיים, פעם אחת: נזכה לראות עיתונאים שלא מפחדים על מקום עבודתם, שלא מפחדים לבצע את עבודתם נאמנה, ושיכולים לחקור ולהביע את דעתם. ופעם שנייה: נזכה בכך שלא נממן אותו בכפייה.
