כיצד הייתם מגיבים אילו שמעתם שמישהו בעל חוש הומור פרוורטי, היה בוחר במנכ"ל
שלום עכשיו יריב אופנהיימר, כמי שיכתוב את הערך "התנחלויות" באנציקלופדיה חדשה? או שאותו מישהו ימשיך לחמוד לו לצון, ויטיל דווקא על הטייקון
יצחק תשובה לחוות דעתו על תולדות הרעיון הסוציאליסטי במדינת ישראל?
שני רעיונות העוועים הללו (עדיין) לא יצאו אל הפועל, אבל צופי תוכנית האקטואליה "לונדון את קירשנבאום" אתמול (יום שלישי, 8.9.15), קיבלו תחליף הולם. הם צפו בדיון שנשא אופי של קרקס פוליטי, בנושא הטעון ששמו התנועה הציונית בארץ ישראל.
העילה האקטואלית לדיון הייתה כמובן ההתפרצות ההיסטרית של ד"ר
ג'מאל זחאלקה מהתנועה הערבית המשותפת, שהתנפל שלשום בכנסת דווקא על ח"כ
סתיו שפיר מן
המחנה הציוני. זחאלקה ניצל את הבמה - לא רק לערוך חשבון עם שפיר על "התנהגותה הגזענית" של חברת הכנסת ההמומה - אלא פרש את גירסת המנהיגות הפוליטית של "הערבים-הפלשתינים תושבי מדינת ישראל" (כפי שהם אוהבים לכנות את עצמם) לאירועים ההיסטוריים שהביאו להקמת מדינת ישראל, לתבוסה הערבית ("הנכבה"), ולהיווצרות בעיית הפליטים.
שמענו שוב את הנרטיב הערבי השיקרי והפעם בפול ווליום:
הארץ שלנו שנגזלה מאתנו, הגירוש מאדמתנו, הרצח של אלפי פלשתינים וכו'. מופע יחיד שנועד כנראה לאוזניים של מי שהגיע לאחרונה לכאן מהירח או מפלוטו, שרק הבהיר הבהר היטב, כי כל הפמפומים על בעיית השטחים, כאילו שהיא ורק היא מהווה את המכשול לשלום, הם רק כסות מתעתעת לבעיה האמיתית:
גם היום, אחרי 67 שנים של עצמאות ישראל, הפלשתינים לא השלימו עם קיומה של מדינה יהודית! זו הסיבה ששום ויתור טריטוריאלי לא יספק אותם, זו הסיבה האמיתית שמנהיגי הפלשתינים, החל במופתי חאג' אמין אל-חוסייני, המשך ביאסר ערפאת וכלה באבו-מאזן, סירבו תמיד לכל פשרה וברחו משולחן המו"מ בהגיע רגע האמת, וזו הסיבה האמיתית מדוע סירב אבו-מאזן בעקשנות להודיע על הסכמתו להכיר במדינה יהודית, וזו כמובן הסיבה האמיתית מדוע השמאל הישראלי הגדיר דרישה זו כ"מיותרת וטיפשית", מפני שהבין שהיא שומטת את הקרקע מתחת לרגליהם של הפלשתינים.
היסטוריה שיקרית אין זה מקרה, שלפני כמה שנים החלו הפלשתינים להחדיר לשיח הציבורי את השימוש במושג "נכבה" (שואה), ואין זה מקרה שאותם גורמים בשמאל הישראלי התומכים בהם בסירובם להכיר בישראל כמדינת העם היהודי, תמכו בפלשתינים גם בנושא ציון "הנכבה" (שרת החינוך
יולי תמיר, אפילו החליטה להכניס את הנושא לספרי הלימוד בבתי הספר הערבים).
זהו הניסיון הבולט ביותר בתעשיית השקרים הפלשתינים לייצר היסטוריה מסולפת, שתתאים לתיאוריית הקורבן הפלשתיני, המשלם בעצם על מה שקרה בשואה לעם היהודי (ולכן נבחר במתכוון המונח "נכבה", שפירושו בערבית "שואה").
התרגיל הזה בשיכתוב ההיסטוריה נשען על ההנחה כי בקרוב יעשה השעון הביולוגי את שלו וייתם הדור הזוכר מה קרה כאן ערב הקמת המדינה, מה גם שלמשכתבים יש משת"פים יהודים, שאימצו את הנרטיב הפלשתיני.
לפי האג'נדה שלהם אפשר היה לצפות שאחרי מופע האימים השיקרי של זחאלקה, ייערך באולפנם של לונדון וקירשנבאום דיון רציני בנושא. דיון רציני? הצחקתם את עורכי ומנחי התוכנית. כמקובל שם, נקבעים נושאי הדיון וזהות המרואיינים כך שיתאימו לאג'נדה הפוליטית שלהם, שהיא - ואין זה סוד - שמאלנית מובהקת.
אבל הפעם הם התעלו על עצמם. לצד מי שנועד לייצג את הטיעון הערבי (בעקבות מאמר שפירסם בהארץ), ד"ר ראיף זריק, הוזמן כמי שאמור לייצג את הקייס הישראלי (חה, חה חה), ההיסטוריון ואיש השמאל המובהק, ד"ר
תום שגב...
לזכותו של שגב ייאמר, שמיד בתחילת הדיון רמז בעצם על מה שעתיד לקרות, כאשר גיחך ושאל את צמד המראיינים "אני ציוני עכשיו?" נו טוף, הוא צריך היה להבין כי מארחיו באולפן לא יעמידו אותו בניסיון קשה כל כך.
בעוד שד"ר זריק חזר בעצם על משנתו של זחאלקה ("סודה של הציונות שהיא יכולה להתנהג כבריון ולשמור על תמימות של נער בן 15"), נידב שגב בעיקר הסכמה עם בן שיחו. איש באולפן לא הצליח לגייס אפילו מילה אחת לטובת התנועה הציונית המושמצת, שנותרה חסרת מגן על ספסל הנאשמים.
הכאילו "סנגור", תום שגב, יכול היה - אילו רצה - להזכיר כדי להפריך בנקל את הבדותה אודות ה"נכבה", למשל, את הכרזתו של מזכ"ל הליגה הערבית עבד אל-רחמן עזאם פחה, ערב פלישת הכוחות הערביים לתחומי המדינה היהודית שבקושי קמה.
וכה אמר האיש: "זו תהיה מלחמת השמד וטבח רבתי אשר ייזכר כמעשה הטבח של המונגולים ושל הצלבנים" - כאשר חזה את השואה (נכבה) שתיכננו הערבים ליהודים.
או, למשל, להזכיר את הסירוב הקטגורי של מנהיגי הישוב הערבי בארץ (אז עוד לא נולד המושג "עם פלשתיני"), לקבל את תוכנית החלוקה שהציעה ועדת אונסקו"פ (שמינה האו"ם), רק מפני שבכך הייתה מקופלת הכרה מצידם במדינה היהודית. למשל, שאותם מנהיגים ונציגי מדינות ערב, דחו אפילו את החלטה 194 שקיבלה עצרת האו"ם, ובה יש התייחסות לבעיית הפליטים הפלשתינים, רק משום שטענו כי בקבלת ההחלטה הזו הם מכירים גם במדינת ישראל (הסירוב הזה לא מפריע ה-י-ו-ם לנציגי אש"ף, לנפנף באותה החלטה ממש, ולטעון שישראל מחויבת לה...).
גירוש הערבים? גם כאן שמר ה"סנגור" שלנו תום שגב על דממת אלחוט עלובה. יכול היה להזכיר למשל את הראיון שהעניק ב-8 בספטמבר 1948 לעיתון הביירותי (לא הלונדוני) "דיילי טלגרף", אמיל ע'ורי, מזכיר הוועד הערבי העליון (המנהיגות הרשמית של ערביי ארץ ישראל - י.ר.): "אינני רוצה להטיל דופי באיש אלא רק לעזור לפליטים. העובדה שפליטים אלה מצויים היא התוצאה הישירה מפעולתן של המדינות הערביות בהתנגדן לחלוקה ולמדינה היהודית".
ואם ע'ורי פסול, אולי בעיניו של שגב אפשר היה אולי להזכיר את דבריו של ההגמון ג'ורג' חכים מהגליל, האישיות הנוצרית הבכירה בארץ ישראל במשך שנים, שאמר לעיתון ביירותי: "הפליטים היו סמוכים ובטוחים כי לא ימים רבים יעדרו וכי שוב ישובו בתוך ימים מעטים, בתוך שבוע או שבועיים. מנהיגיהם הבטיחו להם כי עד מהרה ימחצו הצבאות הערביים את ה'כנופיות הציוניות' וכי אין כל מקום לבהלה או לחשש של גלות ממושכת".
התעמולה הערבית השיקרית מטפחת לא מהיום את הסיפור בדבר הגירוש ההמוני של פלשתינים מארץ ישראל. נכון, היו גירושים, אבל בקנה מידה קטן. הרוב המכריע של הפליטים יצאו בין מרצונם החופשי ובין בפקודתם או בהמרצתם של מנהיגיהם, ותמיד בהסתמך על אותה הבטחה: שיציאתם תסייע למלחמה בישראל.
טקסטים זהים זחאלקה, כמו חבריו למפלגה והמשת"פים שלהם בצד הישראלי, בכנסת ובאקדמיה, ימשיכו לצרוח בקולי קולות, באמונה שככל שהצעקה תהיה חזקה יותר כך היא אולי תשכנע יותר, באמיתותם של סיפורי הבדים על "המדינה הפלשתינית ההיסטורית"(?), על "אדמתנו הגזולה", על "מיליוני הפליטים שגורשו". הם ימשיכו לטעון שאת ה"נכבה" גרמו להם הציונים - לא מנהיגיהם שלהם, וידרשו בעזות מצח אופיינית שישראל תתנצל בפניהם. סליחה שניצחנו!
בצירוף מקרים סמלי, שידר אמש הערוץ השני את סרטו של נתי דינר "סבנה", וכמקובל בקרב קולנוענינו היקרים, ניתן גם בו פתחון פה נדיב למחבלים שכשלו. שימו לב שהטקסטים שהשמיעו בסרט מחבלי ארגון הרצח "ספטמבר השחור" (שהוציא מקרבו פתח והוא הארגון שביצע את רצח י"א ספורטאי ישראל במינכן - י.ר), שנאמרו ב-1972, זהים בדיוק לסיסמאות שצרח זחאלקה מעל דוכן הנואמים בכנסת.
שום דבר לא השתנה.
